המאמר מוקדש לעילוי נשמתם של נרצחי ונופלי מלחמת חרבות ברזל, לרפואתם של הפצועים, ולשחרורם במהרה של כלל החטופים, ובכללם שחרורם בבריאות הנפש והגוף של החטופים בני החיים.

בד' תשרי תשפ"ה, צום גדליה, פרסמתי מאמר בערוץ 7, בו ציינתי כי כ"ד בתשרי – המועד אותו בחרה ממשלת ישראל לציין כיום האבל הלאומי לזכרם של חללי מתקפת הטרור של חמאס על ישראל בשמחת תורה תשפ"ד, הוא תאריך סמלי המתאים לקביעת יום אבל לאומי, היות ועל פי המסופר בספר נחמיה (פרק ט), בתאריך זה ערכו שבי ציון בראשית תקופת בית המקדש השני יום אבל על החטאים שהובילו לגלות ולחורבן, וכן תשובה, חשבון נפש ותיקון, שבשיאם חתימה על אמנה בה התחייבו שבי ציון לכונן מחדש את הברית עם ה' שהופרה בדורות הקודמים.

בעקבות המאמר, רבים שאלו היכן מצינו בסיפור אמנת נחמיה כי יום כ"ד בתשרי היה יום אבל לאומי? לכאורה – כך טענו – היה זה יום של תשובה בלבד!

כדי לענות על שאלה זו, אצטט תחילה קטעים מתוך המאמר הנ"ל, ולאחר מכן אשווה מעמד זה לשני מאורעות נוספים בני אותה תקופה (ראשית ימי בית המקדש השני), ואראה כי לשלושת המעמדות מאפיינים זהים המעידים על היות שלושתם מעמדות המשלבים אבל על העבר לצד תשובה ותיקון המעשים.

כאמור, תחילה אצטט מתוך המאמר:

היום העם היהודי מציין בצום את האבל הלאומי על אובדן זיק התקווה לשיקום הקהילה היהודית שנותרה בארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם רצח גדליה בן אחיקם ובריחת היהודים למצרים.

"בספר נחמיה (פרקים ח-י) מסופר שבעת חידוש ההתיישבות היהודית בממלכת יהודה, לאחר שיבת היהודים ארצה מגלות בבל, התאספו כל העם מערי יהודה ובנימין אל ירושלים. במעמד רב רושם, שהזכיר את מעמד 'הַקְהֵל', הקריא עזרא הסופר לפני כל העם את התורה ביום הראשון של ראש השנה, ועורר את ישראל לחשבון נפש נוקב על חטאיהם. הדבר גרם לצער רב בעיצומו של החג, עד שהלויים נאלצו להרגיע את העם באומרם להם: "הַסּוּ, כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ!" (נחמיה ח, יא)…

גם במהלך ימי חג הסוכות קרא עזרא לפני העם בתורה, ועורר את ליבם לתשובה ותיקון על חטאי הגלות. העם החליט לעשות מעמד תשובה בו יחדשו את הברית עם ה' זמן קצר לאחר השיבה מגלות בבל, בדומה למעמד הברית בהר גריזים והר עיבל, שהתרחש זמן קצר לאחר הכניסה לארץ בימי יהושע בן נון.

בכ"ג בתשרי, אסרו חג סוכות, לא מתאים לעשות יום אבל ותשובה, אז דחו את יום האבל ליום המחרת – כ"ד בתשרי: "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (שם ט, א-ב).

באותו המעמד הלויים נשאו תפילה לה' – תפילה שחלקים מרכזיים ממנה נאמרים מדי יום ב'פסוקי דזמרה' בחלק של "ויברך דוד". בתפילה הזכירו הלויים את חסדי ה' עִם ישראל מאז שהבטיח לאברהם אבינו את הארץ הטובה ב'ברית בין הבתרים', דרך יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ועד ירושת הארץ והנחלתה לישראל. לאחר מכן התוודו הלויים על בגידת ישראל בברית עם ה' בימי בית המקדש הראשון, והודו לה' על שברחמיו לא עזב את ישראל למרות הפרת הברית.

לסיום נערך מעמד חתימת אמנה, בה הצהירו ישראל כי הם מחדשים את הברית, ובכלל זאת הם יתחזקו לשמור את המצוות שהתרשלו בקיומן, וישובו לקיים את מצוות הארץ והמקדש".

כעת נשווה בין מעמד כריתת האמנה, לשני המאורעות הנוספים בני אותה התקופה, ונראה את הדמיון הרב שבין האירועים:

תפילת דניאל

המאורע הראשון הוא תפילת דניאל המופיעה בספר דניאל פרק ט' (פסוקים א-יט), שם מסופר כי "בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי, אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים", דניאל חישב את קץ 70 שנות הגלות עליהן ניבא הנביא ירמיהו, וכשראה שהגיע הקץ לפי חשבונו, ולא נגאלו מן הגלות, פנה אל ה' בתפילה לגאולה: "בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ, אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים – מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה".

בתיאור התפילה מוזכרים סממנים מובהקים של אבל – צום, שק ואפר: "וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר".

לאחר מכן מובאת באריכות תפילתו של דניאל, בה הוא מתוודה על חטאי הדורות הקודמים שהביאו חורבן והגלות, ומבקש מה' שיסלח לישראל על החטאים, ויגאלם מהגלות. חלק גדול מתפילה זו נאמר בתחנונים של ימי שני וחמישי עד ימינו אנו:

"וָאֶתְפַּלְלָה לַה' אֱלֹהַי, וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה: אָנָּא אֲדֹנָי, הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו! חָטָאנוּ וְעָוִינוּ, הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ, וְסוֹר מִמִּצְוֹתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ. וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כָּל עַם הָאָרֶץ. לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וּלְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בָךְ… לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ… וַיָּקֶם אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ, לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם, כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם…

וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה, וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ. אֲדֹנָי, כְּכָל צִדְקֹתֶךָ – יָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר קָדְשֶׁךָ, כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ. וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו, וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי. הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ, וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ, כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ".

תפילת נחמיה

בתחילת ספר נחמיה (פרק א, פסוקים א-ג) מסופר שבחודש כסליו בשנת עשרים לארתחשסתא, הגיע אליו לשושן הבירה אחיו חנני יחד עם אנשים נוספים מממלכת יהודה המתחדשת, ובישרו לו על מצבה הקשה של ירושלים ושל תושבי הממלכה:

"דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים, וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וַיָּבֹא חֲנָנִי, אֶחָד מֵאַחַי, הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה, וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים – הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי – וְעַל יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמְרוּ לִי: הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה – בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה, וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ".

תגובת נחמיה היתה התאבלות על הרעה הגדולה בה שרויים מחדשי ההתיישבות בארץ, אבל הכולל בכי, צום ותפילה: "וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה, וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים, וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם".

כמו דניאל, גם נחמיה מתפלל אל ה' (התפילה תובא במלואה להלן). ישנו דמיון רב בין תפילת דניאל לתפילת נחמיה. ראשית, שתי התפילות פותחות באותו ביטוי בדיוק: "הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו".

"וָאֹמַר: אָנָּא ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו. תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת, וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, יוֹמָם וָלַיְלָה, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ, וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ. חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ, וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ. זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר: אַתֶּם תִּמְעָלוּ – אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים. וְשַׁבְתֶּם אֵלַי, וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם – מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם. וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ, אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה.

אָנָּא אֲדֹנָי, תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְהַצְלִיחָה נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם, וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה. וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ".

תפילת הלויים במעמד האמנה

נחזור למעמד כריתת האמנה בכ"ד בתשרי. אם נתבונן, נוכל לראות קווים דומים להפליא בין מעמד האמנה ותפילת הלויים שקדמה לו, לתפילותיהם של דניאל ונחמיה.

גם מעמד האמנה מתחיל במספר אקטים של אבל: צום, התכסות בשקים ונתינת אדמה עליהם. גם בתפילת הלויים מופיע הביטוי הייחודי: "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד", שמופיע רק בשלושת המקומות הללו בכל המקרא! גם בתפילה זו יש וידוי על חטאי הדורות הקודמים שהביאו לגלות, וגם כאן, כמו בתפילתו של נחמיה, יש תיאור של "צרה גדולה" (וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ) שעליה האבל. וכפי שראינו קודם, ביחס לתפילת נחמיה מתואר במפורש שהוא התאבל, מעבר לתפילת הווידוי והתשובה. כמו כן, גם תפילת הלויים, כמו תפילת דניאל, נכנסה לסידור התפילה, כאשר חלקים נרחבים מהתפילה נאמרים מדי יום בתפילת 'ויברך דוד' שבפסוקי דזמרה.

לא אלאה את הקוראים בהבאת כל תפילת הלויים, אך אביא ממנה קטעים נבחרים:

"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם… וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם, וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם.

וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי, וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם… קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם, וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם… וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ…

וַיַּמְרוּ וַיִּמְרְדוּ בָּךְ, וַיַּשְׁלִכוּ אֶת תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גַוָּם, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרָגוּ – אֲשֶׁר הֵעִידוּ בָם לַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ, וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדוֹלֹת. וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם, וַיָּצֵרוּ לָהֶם. וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ… וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲשִׂיתָם כָּלָה וְלֹא עֲזַבְתָּם כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה.

וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד, אַל יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ, לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וּלְכֹהֲנֵינוּ וְלִנְבִיאֵנוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ, וּלְכָל עַמֶּךָ, מִימֵי מַלְכֵי אַשּׁוּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ, כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ. וְאֶת מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ כֹּהֲנֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ תּוֹרָתֶךָ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ וּלְעֵדְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר הַעִידֹתָ בָּהֶם… הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים, וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת פִּרְיָהּ וְאֶת טוּבָהּ – הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ. וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים, אֲשֶׁר נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ, וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים, וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם, וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ".

סיכום

לסיכום, מצאנו בכתובים כי בשלושה מאורעות שונים בתקופת ראשית ימי בית המקדש השני נערכו טקסי אבל על הצרה בה עם ישראל היה שרוי, לצד תפילה הכוללת וידוי על החטאים שהובילו לצרה, הודאה לה' על שריחם על עמו, ותפילה לתיקון החטאים ושיפור המצב הלאומי.

על כן, כפי שהתבאר במאמר הראשון בעניין, מתאים ומתבקש כי יום זה, כ"ד בתשרי, התאריך היחיד במקרא בו נערך מעמד של אבלות ותשובה לתיקון החטאים, יהיה ייקבע ליום אבל לאומי על נרצחי יום הטבח וחללי מערכות ישראל במלחמת חרבות ברזל על זירותיה השונות.

ומי ייתן, שביום זה נעמיק בחשבון נפש ותשובה על החטאים שהביאו לאסון, ומתוך כך נתקן את הדרוש תיקון, ונזכה להתקרב צעד נוסף אל עבר הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.