עבודה זרה היא דוגמא לדמיון נפסד: אדם מדמה את האלוהים בדמות כוכבי שמים, איתני טבע, פסלים מפלצתיים – אובייקטים שמותירים רושם גדול בנפש. עד היום ניתן לראות בתת־היבשת ההודית תבליטים ותמונות של מפלצות בעלות שש ידיים, ארבעה פרצופים וכיוצא באלה, היוצרים רושם רב. ישנם דמיונות נפסדים מסוג אחר: אדם שחושב שהוא הולך להיות עשיר באופן לא הגיוני, שליט או כל חלום אחר שאינו סביר – הדבר גורם לו לנזק ומכשול בחייו. הוא עושה מעשים מטורפים, עמל על יוזמות חסרות תועלת ותוחלת, מסתכן ומזיק לסביבתו.
גם ליראת־שמים ישנו דמיון: האדם הירא מדמה לעצמו ממה הוא ירא, וכך מפתח לעצמו מושגי אמונה ויחס מסוים לאלוהים. אך ללא זיכוך מושגי האמונה ויחס ביקורתי וזהיר לדימויים אלה, ללא הכרה שלעולם אפשר וצריך לפתח את התודעה והדימויים השונים – הדמיון של יראת־שמים עלול להזיק לאדם כמו הדמיונות הנפסדים. ישנם אנשים שנולדו למשפחות דתיות מאוד, המתארים כיצד חשבו על מה שיקרה להם אם יחליטו לעבור עבירה. גם הנבונים יותר מבין אנשים אלה, פעמים רבות מספרים על פחד גדול מעונש מוחשי, מיידי וכבד שיוטל עליהם אם יחטאו. זהו דמיון כוזב ונפסד של יראת־שמים, שגורם לנזק איום. כאשר מתנפץ הדמיון ומתגלה לאדם שעונשיו אינם מוחשיים ומיידיים כפי שתיאר לעצמו, הוא פורק כל עול ומזלזל באמונה, מתוך ה"גילוי" שכל חייו שמע שקרים.
באופן עמוק יותר, דמיון נפסד של יראת־שמים מזיק בעצם היותו בהכרת האדם. כאשר אדם מקפיד על קיום מצוות רק בגלל דמיון נפסד של עונש כבד או תפיסה מעוותת של אלוהים, הדבר משפיע על כלל אישיותו. הוא נעשה פחדן ועלוב, מסכן ועצוב.[118] כך האמונה כולה נצבעת בטיפשות זו, והדת רק פוגמת ומזיקה לתרבות האנושית. לכן למרות האיסור הכללי על ליצנות ומילים מגונות, התירו חכמים לעשות ליצנות מעבודה זרה (עי' מגילה כה, ב) – כדי לנפץ את הדימויים הנפסדים שלה, שמקלקלים את כלל הכרתו של האדם. וכפי שעשה אליהו הנביא לנביאי הבעל במעמד הר הכרמל, כאשר רצה להוכיח לעיני העם את אמיתות האמונה וכזב האלילות. כאשר קראו נביאי הבעל לאלילם ולא נענו כמובן, לעג להם: "וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלוֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מלכים א' יח, כז).
אדם צריך להתאמץ כדי לזקק ולטהר תמיד את מושגי האמונה שלו, כדי שלא להישאר במצב אינפנטילי של דמיונות נפסדים (עי' לעיל מידת אמונה לב). ילדותיות היא חשובה ונפלאה כאשר היא גורמת לאדם חיוּת ותמימות, התרגשות וסקרנות; אך אל לו לאדם להישאר ילד גם במושגיו ובתפיסתו. כלל לא נאה למבוגר, ואף מזיק מאוד, שיחשוב את אותן מחשבות שהן נאות עבור ילד קטן.
