לאחר שבפסקאות קודמות ציין הרב קוק נקודות תורפה שיש ביראת־שמים, עלולים לחשוב שאולי מוטב שלא תהיה לאדם יראת־שמים כלל, כדי שלא יינזק מנקודות התורפה שבה. על כן נראה שמשום כך סידר הרצי"ה קוק פסקה זו דווקא כאן, בה מבאר הרב קוק את חיוניותה של יראת־שמים.
כשמתמעטת יראת־שמים מן העולם על ידי טמטום הלבבות, בניגוד לטמטום השכל, שהוא פשוט חוסר הבנה, טמטום הלב יכול להיות גם אצל אדם נבון מאוד. טמטום הלב הוא אטימות, חוסר הכרה במה שמעבר לאדם, שיוצרת גסות. דווקא אדם נבון שגאה בעוצמת תבונתו, עלול ליצור בעצמו טמטום הלב, כאשר הוא חושב שדי לו בהישגיו והכל נתון תחת ידו. ואילו אדם ירא שמים "רואה" את השמים – מתוך הכרה בכך שישנו רובד נעלה שהוא מעל ומעבר להשגתו, הוא שואף להבין אותו יותר ויותר, נזהר שלא לטעות ביחס אליו וחש בהתרגשות כאשר הוא מתקרב אליו. יכול להיות גם עידן שלם של מיעוט יראת־שמים בגלל טמטום הלב שנפוץ ומתפשט בתרבותו של אותו הדור.
תחושה כזו החלה להיות רווחת באנושות בראשית התקופה המודרנית. אנשים העריצו את התבונה האנושית וחשבו שבכוחה לפתור את בעיות העולם, וממילא נוצר זלזול רב במה שאינו מדיד בפשטות על ידי כלי השכל הרגילים – ביראת־שמים שהלכה והתמעטה. במאות השנים האחרונות נוצרה מהפכה בהכרה האנושית: מתפיסת האדם את עצמו כנתין המשועבד למלך, לכנסייה או לממסדים אחרים, האדם נעשה חופשי. בכוחו לבחור ולהחליט כיצד לנהל את חייו. אולם כיום, כאשר האדם משתחרר מיותר ויותר מגבלות, מתגלה שבאמת אין לו במה למלא את חייו. החופש גילה חלל ריק, שבתחילה מילאוהו באידאולוגיות שונות, בהערצת המדע והאדם כנזר הבריאה; אך עם השנים התברר שאידאולוגיות אלה הביאו לעברי פי פחת, לתהומות של סבל, כאב וייאוש. האדם התגלה במערומיו וכיעורו, בחוסר יכולתו להתנהל בעצמו כראוי, כאשר הוא מנסה להינתק ממקורו העליון.
על כן בשעה שמגיע המיעוט לתכלית קוטנו ויראת־שמים מגיעה לשפלות, אז ירגישו כל הלבבות כמה אמולות הן, חסרות ומנותקות, ועל כן בודדות ואומללות. כמה אין להן שום ערך מפני חוסר היסוד העיקרי של החיים, שהוא יראת־שמים. מול ההכרה הדוקרת במגבלות התבונה והישגי האנושות, כאשר חולשה, רוע ומוות מתפרצים בפניה והיא לא מצליחה לגבור עליהם, מתגלה נחיצותה הבסיסית של יראת־שמים. הרוע מתפרץ במידה רבה בגלל התמעטותה של יראת־שמים – מכיוון שהאדם מתכחש למקור העליון שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפניו, יש לו פיתוי נוראי להשתמש בכוחותיו לרעה, לנצל, להשחית ולהחריב כדי למלא את כל תאוותיו. אדם מחפש ערך לקיומו כאשר הוא מרגיש במגבלותיו, ובלי קישור לנצח הוא לא יכול למצוא ערך. במגילת קהלת מתאר שלמה המלך כיצד הרשה לעצמו את כל הנאות העולם, והדבר לא סיפק אותו. כל הנאה חומרית נמחקת ברגע המוות. עם כל עוצמתה, בסופו של דבר היא אובדת כלֹא־הייתה. ואז נשאלת שאלת הערך שתרפא את כאב האומללות והבדידות שאל מול גבוליוּת הקיום, ותשובתה מגיעה בסוף המגילה: "אֶת הָאֱלוֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יג). ללא יראת אלוהים והקשר אליו, הכל מתאפס וחסר משמעות.
ממילא אז ינהו הכל לרדוף אחרי הקניין של יראת־שמים. מתוך רעב אליה: "לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח, יא), כאשר יבינו שהלחם והמים ללא דבר ה' אינם יכולים לספק את האדם שנברא בצלם אלוהים. זהו תיאור של השלב הבא, שאחרי העידן המודרני, עידן החילון שהחליף את המושג האלוהי במרכזיות האדם והערצת המדע. עידן זה ממצה את עצמו באופן איום. הרב קוק נפטר עוד קודם, ולא ראה את קריסתה הנוראה של התרבות החילונית בכבשני אושוויץ ומיליוני ההרוגים של מלחמת העולם השנייה. כיום אנו נמצאים בכף הקלע שבין האכזבה מן האידאולוגיות הגדולות של המאה העשרים ותחושת הבדידות הקשה שנוצרה באנושות, לבין הפתרון שיתגלה בקודש, ביראת־שמים.
את החוסר ביראת־שמים והייאוש מן העולם, מנסים למלא על ידי חוויות שונות, שיעשו את הייאוש יותר נוח. אך חוויות אלה לא יספיקו. קיימת ביקורת נוקבת על התרבות שהביאה לאותו יאוש, ומתוכה נוצרים ניסיונות בוסר לשוב למערכת חיים שיש בה מושגים נשגבים יותר, אך ללא הועיל. על כן הנהייה אחר יראת־שמים תהיה בכל לב ובכל נפש – לא כהכרח חיצוני, בגלל הממסד הדתי או מוסכמה חברתית, אלא מתוך תחושה אישית קשה של חוסר ביראת־שמים.
וזה יהיה מדעה רחבה וחופשית מאוד. בשונה מן ההכרח החיצוני שהיה בעבר לנהל אורח חיים של יראת־שמים, בגלל שעבוד לממסדים, צרות אופקים או פחד פשטני. שממילא תהיה מחוברת בהכרת אמת היותר ברורה. תפיסה מזוככת ועמוקה של הנפש ושל המציאות. והוספת החן של ההרגשה היותר עדינה, המעטרת את חיי האדם. ביראת־שמים מזוככת יש יופי מיוחד של עדינות ביחס למציאות ולמה שמעבר למציאות, בניגוד לגסות שבכפירה. כיסופינו להתחדשות הנבואה מבוטאים בכך: מצד אחד, נבואה היא קשר למקור האלוהי שאין חזק ממנו, ומצד שני, זהו קשר נעלה ועדין, רב השראה וחן. למרות עוצמתו, הוא נעלה מן ההוויה המוחשית הפשוטה. על כן אין תרבות וחכמה שיכולה להתחרות איתו, לפתות את האדם לסטות מדרך הקודש. ללומדי התורה ישנו תפקיד מרכזי בהחשת תהליך התעלותו של העולם לקראת מצב אידאלי זה.
