כאשר מושגים מסוימים נעשים מורגלים בפי הבריות ללא העמקה ובירור, באופן טבעי הם נתפסים רק על פי חיצוניותם. כך גם במושג יראת־שמים – אדם שמתפלל באריכות, מבטו תמיד רציני והוא משקיע זמן רב בבירור הכשרות של מזונו, זוכה בפי הבריות לכינוי 'ירא־שמים'. יכול להיות שזה נכון כמובן, אך עיקר ההתמקדות במושג זה היא בביטוייו החיצוניים, שלפעמים משתלטים על התוכן העצמי. מסופר על הרבי מקוצק,[117] שאמר שכאשר ירדה החסידות לעולם היא הייתה כה עמוקה ופנימית, כך שראשוני החסידים נצרכו לתת לה כלים שיממשו אותה במציאות המוחשית: חבשו על ראשה שטריימל גדול, עטפו אותה בקַפּוֹטָה וחגרו אותה אבנט. אולם תוך כדי הוספת האביזרים החיצוניים, חמקה ונעלמה לה נקודת החסידות הפנימית. מה שנותר כיום, אמר הרבי, אלו לבושים חסרי תוכן. ביטויים חיצוניים לדברים גדולים לעיתים מפספסים את המהות הנשגבה, גם כשיש כוונות טובות למי שנוקט ביטויים אלה.
עיקרה של יראת־שמים הוא היחס הנפשי כלפי שורש המציאות, האינסוף שמעבר לקליטת החושים, והניסיון להתאים לו את ההתנהלות המעשית במציאות. מן המחשבה העמוקה נגזרים המעשים. יש מי שיראת־השמים שלו תתבטא יותר בצדקה, יש מי שאצלו היא תתבטא בעיקר בלימוד או בתפילה, יש מי שיבטא אותה בעיסוק בצרכי ציבור או במסירות לבניין הלאומי – אך הכל נובע מתוך התמודדות מתמדת עם השמים, המקור לכל הארציוּת המוחשית. משום כך יראת־שמים בעצמה צריכה לקבל עליה עול יראת־שמים. אין די בעשיית המעשים החיצוניים, שהיא כמובן חיונית ויפה, אך היא עלולה להישחק ולהפוך ל"מִצְוַת אֲנָשִים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג). עשייה מתוך הרגל וללא הזדהות עם עומקם ומהותם של המעשים. חז"ל מכנים את התרגלותו של אדם לאשתו, בביטוי: "לבו גס בה" (משנה גיטין ח, ט). כאשר דבר מסוים נעשה מוכר וידוע, נוצרת גסות מסוימת ביחס אליו. אין הזהירות והעדינות שמאפיינות את ההתייחסות לדבר חדש ומיוחד, שכן הוא נעשה מובן מאליו. יראת־שמים מזקיקה את האדם לעדינות מיוחדת ביחס למציאות, לזולת, לקודש ולחול, מתוך הכרה שתמיד אפשר וצריך להבין יותר ויותר וכך להתעלות ולהיטיב יותר ויותר. לכן יראת־שמים היא עול שלא מאפשר לאדם להסתפק בקיים, גם אם הוא טוב ויפה, אלא תמיד לחקור ולהתעלות מתוך יראה: "בְּבֵית אֱלוֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהלים נה, טו).
