החושים מכוונים את האדם אל הצד החיצוני של המציאות, הגלוי והנתפס בפשטות, ומטים אותו לקחת מכל הבא ליד ולהתנהל לפי גחמות גופו באופן אינסטינקטיבי. כנגד החושים האינסטינקטיביים התפילה מציבה את האדם במקום נכון בתוך מערכת היחסים המורכבת והסבוכה שבינו לבין העולם, בין שאיפותיו וצרכיו והרצון האלוהי. בתפילה האדם עומד לפני מקור העולם והאדם, האמת והמוסר, וחושב על שאיפותיו וצרכיו לאור היחס שלו למקור האלוהי. רק לאחר עמידה זו ניתן לעצב את היחס הנכון למציאות באופן מאוזן, שיהיה יחס של קדושה שמתקיים בו תהליך העלאת הניצוצות. גם אז עיצוב היחס הנכון אינו קל ועלולים לטעות בו, אך התפילה היא תנאי בסיסי לכך. לעומת זאת, תהליך האכילה מענג את החוש ומחזק את הגוף, ואדם שעוסק באכילה נעשה מרוכז בממד החומרי של חייו. ממילא הדבר עלול לשבש את העמדה הנפשית הראויה ביחס למציאות. שיבוש כזה הוא גאווה – באופן פרדוקסלי האדם השקוע בחומריותו מעמיד את הווייתו הפרטית והאנוכית מעל הכל, וגם מעל מקור הכל, אלוהים. במקרה זה כמובן לא ניתן להעלות את ניצוצות הקדושה שבתוך המזון, לא ניתן לקשר אותו למקור האלוהי.
אכילה ושתיה יתרה ודאי מביאה לידי גאווה. אפילו שהן נעשות מתוך כוונה ראויה ורצון קדוש להעלות ניצוצות. המזון הרב מכביד ומעייף וגורם לאדם שיתרכז בעל כורחו בחומר. כך נוצרת גאווה, שיבוש היחס הנכון למציאות מתוך הדגשה מופרזת של החומר, המסתירה את הממד הרוחני.[98] והוא הדין כשאינה בכוונה קדושה. לשם גרגרנות ותאווה מופרזת, או ללא תשומת לב לכשרות המאכל ונזקיו הבריאותיים. אפילו שהאכילה נעשית במידה הנאותה לאדם. מחשבה שאינה תואמת לשאיפות נעלות, ממילא מדרדרת את האדם לעיוות היחס התקין למציאות. הכל לפי מדרגתו של האדם, עד כמה שצריך שיכוון. אדם פשוט צריך לכוון באכילתו שהיא תהיה לתועלת לבריאות גופו ובכשרות, ואדם יותר מעמיק צריך להעמיק יותר בכוונותיו, שמחשבתו בעת האכילה תהיה מרוממת יותר ותואמת את מדרגתו הרוחנית הנעלה. אחרת, מתעוות היחס הנכון למציאות והאדם נופל לגאווה.
כי הניצוצות הקדושים שבתוך האכילה והשתייה הם מטבעם מתאמצים לעלות למעלה. נטייתם הטבעית של הניצוצות היא להשתחרר מכבלי המסגרת החומרית שבה הם נתונים, המונעת מהם מדרגה גבוהה יותר של חיים שאליה הם יכולים להגיע. לא דומה ניצוץ שנמצא במינרל כמו מלח, לזה שנמצא בצמחים, בהם יש תופעות נעלות יותר של חיים – בצמיחה ופריחה. ולא דומה ניצוץ שנמצא בצמח לניצוץ שהתעלה למדרגת החי, בו יש גם תנועה מרחבית, תחושות וצלילים. וכמובן מעל כל אלה נמצא ניצוץ שהגיע למדרגת אדם, בו יש גם תבונה, מוסר ויצירה. וגם בין בני האדם ישנן מדרגות שונות. ישנה שאיפה בהוויה כולה על כל מדרגותיה, להגיע לדרגת החיים הנעלה ביותר, למגוון הגדול ביותר של אפשרויות הביטוי והקיום. זוהי שאיפה של גאוּת, כמו גל בים שמתרומם מעל המים, מתנשא ומתייחד מהם, כדי להיות גבוה יותר ושונה מן הסתמיות של מכלול המים שבים. התעלות זו עלולה לגרום לאדם המעלה את הניצוצות לתודעה כוזבת של נצחיות, התגברות על המגבלות. אך הניצוץ תמיד נותר ניצוץ, חלקי ומוגבל באופן מהותי. כך יוצא שאותה התעלות ריאלית וטובה עלולה להפוך אצל האדם לגאווה. וכשאוכלים בכוונה סוללים הדרך לפניהם איך לעלות למעלה בקדושה, והרע שבהם יורד למטה. הרע הוא אותו עיוות תפיסתי של תחושת אינסופיות. יחד עם העלאת הניצוצות למדרגת חיים נשגבה יותר, אדם צריך להיזהר ולהרחיק מעצמו את הגאווה הנדבקת בו בזמנים כאלה. ככל שההתעלות גבוהה יותר, כך עליו להיזהר יותר ולהתאזר במידת הענווה. להכיר עד כמה הוא יכול וצריך להתעלות ולהעלות את הניצוצות שבמזון, עם כל כמה שהמדרגה שאליה הגיע עד כה היא חשובה וטובה בפני עצמה. והטוב עולה למעלה בקיום ואור עונג קדוש ומרום, וממילא מעורר גם כן בתוך הנשמה של האוכל גם כן עליה של הטוב וירידת הרע. מכיוון שהעלאת הניצוצות אינה מנותקת מחווייתו האישית של האדם – התעלות הניצוץ מעוררת גם כן בנשמתו של האדם האוכל בקדושה התעלות למקורו האלוהי. בכך האדם זוכה לעונג של התאמה והתקרבות למקורו, ועל כן זהו עונג קדוש של התקרבות למקור הקדוש, הייחודי, שמרומם מכל.
אבל בחסרון כוונה אין דרך סלולה לפני הניצוצות, ואז אינם רק מתאמצים לעלות למעלה, באופן שהאדם יכול להתעלות בעלייתם, אלא הם מתפרצים לעלות בלא תיקון, ולוקחין עמם את הרע גם כן בעלייתם, וממילא מעוררים בנפש האוכלת גם כן עליית המידות והתכונות הרעות, שהוא כל יסוד הגאווה. עלייה של התפרצות הניצוצות מן המאכל גורמת שפלות וגאווה לאדם האוכל; ההנאה מן האכילה אינה מעניקה לו חיוניות בריאה, אלא מעוררת בו מידות רעות. לאחר שהודיע משה לישראל את העונש על חטא המרגלים, שיישארו במדבר עוד ארבעים שנה, החליט חלק מן העם לעלות בחזקה ארצה, בניגוד לרצון ה' (במדבר יד, מ). בכך הייתה גאוותנות כמובן – אם ה' אמר שאין לעלות, לא עולים, ואם מנסים בכל זאת לפעול נגד רצון ה', זה לא יצלח. רצונם של אותם מעפילים ביסודו היה נכון וטוב, אך מכיוון שלא היו שם תיקון וקדושה, הרצון בא לידי ביטוי באופן שלילי ומעוות. כך מתרחש גם בהופעה של מידות רעות, כמו התפרצות של כעס לא מוצדק – יסוד הגאווה תופס מקום בנפש, לאחר שהתרחש תהליך שלא היו בו מספיק כוונה וקדושה.
וכמה קשה היא לפי זה האכילה לפני התפלה. לאחר הבנת העיקרון הבסיסי של העלאת ניצוצות, ניתן להבין את הכוונה הפנימית של דברי חז"ל האוסרים לאכול לפני התפילה. גם תפילה וגם אכילה הן פעולות שנוגעות לנפש האדם, למערכת היחסים שלו עם העולם ועם מקור העולם: שקשה לקנות התוכן הנשמתי הנדרש לבירור הטוב כל זמן שלא תיקן עצמו בבירור החיים על ידי התפלה. כאשר האדם מביע בתפלה את שאיפותיו, צרכיו וצרכי העולם השונים, כאשר הוא חש את היותו חלק מכלל ישראל, מכלל האנושות ומכלל ההוויה – מתברר לו יותר ויותר מה הוא ומה חייו, מה תפקידו ומה צריכים להיות רצונותיו. מתוך כך בזמן שהוא ניגש לאכול, להתמלא באנרגיה וחיוניות לקראת עבודתו, האכילה מכוונת יותר, תואמת את אופיו ושאיפותיו שמתבררים לו במהלך התפילה. מה שאין כן אם הוא אוכל לפני התפילה, שאז הוא עוד לא מבורר דיו, ודחפיו החומריים הפשוטים מנהלים את אכילתו. על כן כל אכילה ושתיה שלפני התפלה הרי היא בכלל גאווה, ועליו הכתוב אומר וְאתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ (מלכים א' פרק יד, ט). כדרשת חז"ל: "אל תקרי גווך אלא גאך, אמר הקב"ה – אחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים?!" (ברכות י, ב). לאחר שאדם ריכז עצמו בחומריות האכילה, מבלי לעשות קודם לכן את הבירור שיש בתפילה, יקשה עליו מאוד לקבל עול מלכות שמים בענווה ולהעלות ניצוצות מן האכילה כראוי.
זולת כשהיא מצד הרפואה אין שייך גאווה. הגאווה מגונה בכל מצב ועניין. אלא שבזמן של חולי, כאשר האכילה לפני התפילה היא כתרופה מרה – היא אינה מביאה את האדם לידי גאווה. שמצוות הרפואה היא מחוברת לקדושה, שהקב"ה סועד את החולה ושכינה עמו. כדברי חז"ל: "מניין ששכינה סועד את החולה? שנאמר ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשֹ דְּוָי" (שבת יב, ב). שהענווה היא יסוד הקדושה. "ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה" (עבודה זרה כ, ב). שהחולה, שהוא דל ועני ומדוכא מצד חוליו, ועיניו נשואות לרחמי שמים, לא שייכת בו גאווה, גם אם תהיה באכילתו העלאת ניצוצות מיוחדת. גם עשיר גדול, במחלתו, החולשה והייסורים גורמים לו לחוש כמו אביון עלוב כאשר גופו דואב והוא נזקק לעזרה. מצבו הבריאותי מונע ממנו להגיע לעיוות תפיסת המציאות שיוצרת הגאווה. ואז גם מצד תוספת הקדושה שיש לו בעקבות השכינה שסועדת אותו, וגם מצד העוני הנפשי שגורמת לו המחלה – הצד הטוב שבניצוצות ההם של הרפואה תמיד עולה במסילת הקודש, תמיד, שכן כל האכילה נעשית מתוך הכוונה הטובה של הרפואה. הכוונה מובנית באכילה זו ולא צריך לכוון באופן מיוחד. אדם חולה לא אוכל מתוך גרגרנות או זלזול בקודש, רצונו רק להתחזק קצת לפני התפילה, ועל כן העלאת הניצוצות מתקיימת מבלי לגרום לגאווה. ממילא הוא עולה במסילה של קיום החיים והעצמתם – הרצון האלוהי בחיים, שהוא קודש. ומסילה זו, היא העולה למעלה למעלה באורח ישרים סלולה.[99] למעלה מן הדרגה הבסיסית של רצון לבריאות. אדם שהתנסה בחולי בדרך כלל מעריך יותר את החיים הבריאים, ועל כן מעניק להם יתר משמעות וקדושה בשאיפות ופעולות לתיקון העולם, במוסר ובצדק.
