חופש מוחלט אינו אפשרי – מצד חוקי הטבע, שכוללים כמובן את מגבלות הגוף האנושי, הכישרון, יכולת ההבנה והזיכרון, ערנות ועייפות וכיוצא באלה. הדבר היחיד שיכול להיות חופשי ממגבלות אלה, במידה רבה, הוא הדעות: במחשבתו של האדם ודמיונו הוא יכול להפליג למחוזות שבלתי אפשרי להגיע אליהם במציאות הרגילה. כמובן, מחופש הדעות נגזרות מסקנות ונשפעות השפעות גם על החיים המעשיים והחברתיים של האדם. הן בדעות והן במסקנות ישנם חסרונות ויתרונות: השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע, צד קדוש וצד טמא. טוב ורע שייכים לתחום המוסר: מסקנות שאדם מגיע אליהן מתוך חופש הדעות, יכולות להשפיע עליו מבחינה מוסרית ביחסיו עם הזולת וביחסו לעצמו במצפונו ותחושותיו. ואילו קדושה וטומאה שייכות לתחום שאינו אופקי – ביחס לזולת ולעצמו, אלא אנכי – ביחס למקור האלוהי.
במהפכה החברתית והתרבותית שחוותה האנושות בעידן החדש, השאיפה לחופש הועמדה כערך מרכזי. על כן, בתרבות האנושית המודרנית שאיפת החופש לא אמורה להסתיים במעשה חקיקה אחד או בשינוי התנהגות מסוים. עליה להיות האידאל המדריך ומנחה את כלל הפעילות האנושית – האינטלקטואלית, האומנותית, החברתית והכלכלית. פעילות שמתאימה לשאיפת חופש הדעות תהיה נכונה טובה, ואם אינה מתאימה לשאיפה זו היא באופן ישיר מוגדרת כפעילות שלילית וריאקציונית, שמטרתה להחליף את המצב קיים במצב שהיה בעבר. לעומת זאת, הרב קוק מתאר סוגיה זו כמורכבת ולגמרי לא חד־משמעית. מצד אחד, כשהשאיפה הזאת מתרוממת מהמועקה של הדמיון ושל התאוות החומריות היא טובה. אדם שואף להתרומם גם ממגבלות הגוף וגם ממגבלות הדמיון, שכן הדמיון כבול למה שאדם חווה. רק מתוך מה שהוא מכיר מניסיונו ומתחושותיו האדם יכול ליצור דמיונות חדשים. כך מגדיר הרמב"ם את החלק 'המדמה' שבנפש: "ירכיב זה הכוח מן הדברים אשר השיגם, דברים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם – כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באוויר…" ('שמונה פרקים' א'). אדם מכיר ספינת ברזל מניסיון חייו, ומכיר ציפור שעפה באוויר. בדמיונו הוא מרכיב את שתיהן יחד למציאות שלא הייתה קיימת בתקופת הרמב"ם, ולכן הייתה דמיונית. הבנת גבולות יכולת הדמיון מעיקה ומצערת. גם התאוות החומריות מגבילות את האדם. הן כה חזקות, שהאדם מרגיש שהוא שבוי בהן. ללא צרכי גופו הבסיסיים הוא אינו יכול לתפקד באופן נורמטיבי. ועל ידי חופש הדעות ממועקת הדמיון והתאוות, אז הדעה מתהלכת במהלכה החופשי ומאשרת את האדם ואת החברה. למשל, התפיסה שאלוהים בלתי נראה ואינו דומה לשום דבר, גורמת שיתקומם כנגדה מי שמשועבד לדמיון: אם לא ניתן לצייר דמיון מסוים של האלוהים, אז אין לו כל משמעות. אם הוא אינו דומה לדבר, אז הוא שום דבר. הדעה החופשית כמובן שוללת זאת. אף על פי שלא ניתן לדמוֹתו לדבר, אלוהים הוא יותר 'יש' מכל 'יש' אחר – בהיותו מקור כל ה'יש'. ומול אמירה כזו מופשטת שוב מתקומם אדם שאינו חופשי מן הדמיון, המחפש ציור מוגשם ומוגדר. תפיסה זו, השוללת כל דמיון מוגשם לאלוהים היא הסמל של שאיפת חופש הדעת המוחלט, מדמיון, וגם מתאוות חומריות. האלילות המציירת את האליל באופן בוטה בגשמיותו, העניקה לגיטימציה למימוש כל התאוות: "יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין סג, ב). האלילים שיקפו את כל התאוות האנושיות וכל המגבלות האנושיות. רק מגבלת המוות לא הייתה באלילות. וגם מגבלה זו הייתה קיימת בחלק מן המיתולוגיות, כמוות זמני אם לא נצחי. לכן רק הדעה החופשית מאשרת את האדם ואת החברה, מעניקה אושר, כאשר היא מרוממת את האדם מעל השעבוד לגחמות היצר ומעל לציורי הדמיון המוגבלים, לשאוף לגאולה שלמה. לא לחפש רק סיפוק רגעי לדחפים אלא לחתור לשחרור מהותי מכל מועקה. מצד זה, שאיפת חופש הדעות היא שאיפה ראויה.
והצד הרע שבה, הוא כשהציור של חופש הדעות עושה את דרכו על פי הנטיות הטבעיות שבאדם, שהמזג והדמיון, הנטייה התאוונית וכל מה ששפל מצד הבהמיות של האדם, רושם עליו את רשימתו. האדם אינו מוגבל רק במגבלות הטבע, אלא גם במגבלות המוסר, הדת והחברה. ישנם דברים אסורים המנועים מן האדם גם כשהוא מאוד חושק בהם, ויש דברים המוטלים על האדם כחובה ועליו לקיימם גם אם אין לו כל רצון בהם. הדבר גורם לתחושת מועקה, ואדם שואף להשתחרר ממגבלות אלה. ביטול שרירותי של כל המגבלות האפשריות אינו מציע גאולה, שכן עם ביטול החוק מתעוררות בעיות אחרות. יש אמנם חוקים חברתיים מסוימים שיש בהם מקום לשינוי ואף ביטול גמור, כפי שמתרחש מזמן לזמן בעולם – אך מדובר בפרטים. החוק, ככלל, אינו ניתן לשינוי דרסטי וביטול. שאיפה לחופש הדעות של שחרור מכל מגבלה וחוק, נובעת מתוך הנטיות הטבעיות שבאדם. יש אמנם גם טבעיוּת טובה ונכונה, אך יש גם טבעיות במובן של פראיות, 'נפש בהמית' שגם היא קיימת באדם – יצריו ונטיותיו הגופניות, שבניתוק מן הנשמה והשכל, מביאים את האדם לשאיפות שליליות (עי' 'תניא' פרק א). אדם יכול לשאוף לחופש כפי שהיה לו בגן עדן, כאשר עוד לא היה נגוע בבהמיות הפראית, וזוהי שאיפה חשובה וטובה. ואדם עלול לשאוף לחופש כפי שיש לבהמה, שאינה בוחלת באף פעולה כאשר היא רוצה לממש את האינסטינקטים הטבועים בה. אלא שהאדם, בשונה מן הבהמה, אינו מסתפק בסיפוק דחפיו הרגעיים. לאחר שסיפק את דחפיו, האדם משתעמם. השעמום מביא אותו לשאיפה תמידית לתוספת עונג. על ידי השכל והדמיון, שאין לבהמה, האדם מסוגל להגיע לשפלות מוסרית איומה בחיפושו אחר יותר עונג, וכך כמעט מבלי לשים לב,[100] הוא הולך ושוקע בצדדים השפלים של החיים ומתכחש לצלם אלוהים שבו. בחיי הפקרות מעין אלה, האדם לא רק שאינו זוכה ביתר חופש, אלא אף מכניס עצמו לכלא עוד יותר נורא, של שעבוד לתאוות והתנוונות הנטייה המוסרית העמוקה שקיימת בו.
אז חופש הדעות מביא את האנושיות לידי התכערות נוראה. כיעור הוא עיוות של צורה מוכרת. הידרדרות מוסרית של שאיפה לחופש כדי לממש את היצרים הבהמיים, היא עיוות וריחוק מן המראה האידאלי של האדם כנברא בצלם אלוהים. המאבדת את הון החיים. את החיוניות שבאדם, הרצון הטוב, הסקרנות והמוטיבציה שמקדמות את העולם. במקום שכוחות הנפש יהיו חלק מתנועה של בנייה ושכלול, הם משתעבדים להתבהמות האנושות. ועוקרת את ההוד והנצח מנפש האדם. מידת 'הוד' היא ב'קו הדין' לפי ציור הספירות, ועל כן מייצגת את הנטייה למשפט צדק, הודאה על האמת ומתוך כך הודיה על הטוב. 'נצח' היא ב'קו החסד' – מייצגת את הנטייה להטבה אידאלית, נצחית, שמתגברת על הנטיות הרעות. ככל שהאדם שוקע יותר בהפקרות של הליכה אחר הדחפים הבהמיים – כך יותר ויותר נעקרות מנפשו מידות ההוד והנצח. בכך ניתן להבין מבחינה מסוימת מהו עונש 'כרת': אדם שחוטא בעבירה שעונשה 'כרת', מנתק את קיומו הגופני הפשוט מן המידות הנעלות יותר בנפש (ועי' 'נפש החיים' א, יח).
כך בנפש היחיד, בצורתו היחידית, וגם בצורתו הציבורית, בציבור המורכב מיחידים רבים. השתקעותם של יחידים רבים בחיי הפקרות גורמת להשחתת הערכים והנורמות הציבוריות, ההתנהגות המקובלת. התנהגות גסה ונצלנית נהיית מקובלת כנורמה אפשרית ואינה צורמת את התודעה והמצפון. בתהליך של הידרדרות הדרגתית, החברה מגיעה לשפל המדרגה של ריקבון מוסרי ושחיתות. גם אם נותרים שרידים של נורמות מתוקנות יותר, הם קיימים רק מן השפה ולחוץ. באשר לצורת חיים כזו של יחיד או רבים, מצטט הרב קוק את הפסוק: "טוֹב לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה" (קהלת ז, כו). הצדיק, שהוא טוב בעיני האלוהים, או זה שצדיק בדינו, שהוא טוב בעיני הדיינים – נמלט מסוג כזה של חיים הרחוקים מן המוסר והקודש, של הפקרות והשחתת צלם אלוהים שבאדם.
בדברים אלה עסק הרב קוק בעקרונות כלליים. בפועל, החיים החברתיים, המוסריים והאישיים, הם תערובת של מרכיבים רבים ושונים. נטיות ומחשבות, מועקות ושאיפות, אידאליזם וחולשה משמשים יחד בערבוביה בנפש האדם. על כן צריך בכל מקרה ומקרה לבחון את הדברים מתוך הקשרם למכלול האישיות, ורק אז ניתן לראות כיצד בא לידי ביטוי שילוב מסוים של העקרונות המנחים, בהתאם לנסיבות המציאות. תפיסת האלוהות שבאמונת ישראל היא מקור הצווים והחוקים לבניית הממסד המוסרי של האדם. בתוך הצווים ישנם מנגנונים דינאמיים, המאפשרים לעיתים פרשנות מחמירה בזמנים ומצבים מסוימים, ולעיתים פרשנות מקלה, המתחשבת באילוצי החיים. אך אסור שמורכבות המציאות תטשטש את תפיסת המהות של הכיוון העיקרי, של גאולה שלמה מכל מגבלה ושפלות.
