לא בכל אכילה מתרחש תהליך של העלאת ניצוצות. רק כאשר אדם מקפיד לאכול לפי המידה, במידה מספקת עבורו, שהמאכל יזין וישביע אותו ולא יזיק לבריאותו, הוא יכול להעלות את הניצוצות שבמאכל. האכילה צריכה להיעשות לא לפי גחמות החושים, אלא בתבונה, מתוך שיקול מוסרי – לבחון מהי מידת המזון שיש לאכול כדי להועיל לעצמו ולעולם באופן המיטבי. שיקול זה הוא בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה" (ויקרא רבה ט, ג). תנאי בסיסי שקודם לתנאי הנוסף שנדרש עבור העלאת ניצוצות, הוא שהאכילה תהיה בקדושה. החל מן הקדושה הגלויה – כפי שבא לידי ביטוי בהלכות כשרות ויתר הדרכות התורה הקשורות באכילה, ועד לברכה ולרמה הגבוהה ביותר של כוונות נעלות לשם בירור ניצוצות הקודש מתוך המזון. משמעות המילה 'קדוש' היא מיוחד, מובדל. דבר קדוש הוא נבדל מן המצב הנוכחי. העולם נראה סתמי ונטול משמעות מסוימת; קיים, ותו לא. אכילה לפי המידה, על פי שיקול מוסרי, מעניקה משמעות מסוימת לעולם – שיהיה טוב יותר. זהו שינוי מהפכני עבור העולם. במקום להיות חומר סתמי הוא נעשה חלק מתהליך ומגמה של הטבה. מתוך כך נפתחות אפשרויות למשמעויות נוספות, עמוקות ונשגבות אלפי מונים.
בכך העלאת הניצוצות מקדשת את האדם ואת העולם. מאפשרת להתקרב למגמת השיפור והשכלול של ההוויה, עד לחשיפת הייעוד האלוהי שלה. על ידי האכילה נחשף הקשר שבין האדם להוויה בכללה, לדומם, לצומח ולחי, שמתקדשים בזכות אכילה נכונה. קיימים בתוך העולם כוחות המצפים לגאולתם, ואחת מדרכי הגאולה היא אכילה, חיבור כל רבדי המציאות אל הרובד האנושי הנעלה מהם. באופן זה האכילה משמחת את החיים. כאשר החיים יוצאים מסתמיותם למשמעות ומגמה נעלה, ממילא הם שמחים ומאירים יותר. זהו תהליך מופלא של השלמה, זיווג האדם והעולם שכל אחד מהם חסר כשהוא עומד בפני עצמו, ושלמות יוצרת שמחה (עי' נתיב התורה למהר"ל פרק יח). באכילה לפי המידה ובקדושה יש הפריה הדדית – האדם מפיק מן העולם את צרכיו לשם מגמה נעלה, והעולם מפיק מן האדם את הצורך שלו במשמעות. בשפה כלכלית תעשייתית הדבר מכונה "אופטימיזציה של משאבים", כאשר מביאים את החומר לרמה הטובה והמועילה ביותר. כך גם באכילה לפי המידה ובקדושה, שעושה את החיים שמחים ואופטימיים יותר.
לעומת אכילה נכונה של העלאת ניצוצות, המביאה לקדושה ושמחה, ישנה אכילה שנובעת מעיצבון: והעיצבון מביא לאכול יותר מהמידה. השורש עצ"ב הוא רבגוני ונושא משמעות כבדה בעברית. עיצבון הוא תוגה, מצב רוח לא טוב. 'עצבים', בשפה המקראית, הם אלילים: "עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" (תהלים קלה, טו). בעברית החדשה נוסף המונח 'עצבנות' – מצב רוח מתוח ורגיש מאוד של ריחוק משיקול דעת, מן המידה הנכונה. אכילה במצב כזה אינה ממלאת את תפקידה להוסיף בריאות ותועלת, אלא משמשת כתחליף לשמחת החיים הטבעית. מהווה ניסיון להפיק הנאה מלאכותית שטחית באופן מהיר. המקרר הוא ידידו הטוב ביותר של האדם העצוב. מגפת השמנת היתר בעולם המערבי מעידה על רגשות סותרים של האדם בעידן החדש – רמת החיים שלו עלתה הרבה יותר מאי פעם, אך תחושות הבדידות, הניכור וחוסר המשמעות גברו. הדבר הזמין ביותר שיש לאדם כדי להסיח את דעתו מבעיות אלה, הוא המזון, שכיום אינו יקר ולא קשה להשגה. ממילא האכילה מתהפכת אז לכבדות. במקום למלא את האדם באנרגיה וחיוניות, כך שיהיה מסוגל לעשות הרבה יותר ממה שהיה מסוגל לפני שאכל, כעת גופו מרוכז בעבודת העיכול של כמות המזון הרבה שנאכלה, והדבר מצריך המון אנרגיה ומונע מן האדם להיות מרוכז ולפעול כראוי בתחומים אחרים. ומתוך הכבדות נוצרת גם רוגזה. משום שחוסר האנרגיה גורמת לאדם לרגוז על עצמו ועל המציאות, כאשר הוא רואה שעליו להשקיע מאמצים רבים בפעולות שעשה ביתר קלות קודם לכן. אמנם, הרוגז גם יכול להיות חיובי, כאשר הוא מפנה את האדם לפעול וללחום בקשיים. אולם אם המלחמה כושלת, הרוגז מביא את האדם לתשישות ונעשה יאוש. האדם משלים עם מצבו וחולשתו וכבר לא מקווה שיוכל לפעול כראוי.
מתוך יאוש מובן שאי אפשר לעשות את עבודת הבירורים, שהם עניינה של העלאת ניצוצות, שכן הניצוצות נופלים לעומק תהום יותר חשוך מכפי מה שהיו. עד שהמזון נאכל, הוא היה פוטנציאל להעלאת הניצוצות הקדושים שבו. כעת לאחר שנאכל על ידי אדם ששרוי בעיצבון אבד ממנו הפוטנציאל, הוא הידרדר לשפל של חומר חסר משמעות ותוחלת. לאותם ניצוצות הייתה מדרגה לשאוף אליה, וכעת היא אבדה מהם. הסתמיות השתלטה על הניצוצות. על כן זו תהום חשוכה יותר מכפי שהיה קודם. והנשמה מתעצבת. העיצבון השייך לרובד הרגש שבנפש, החיוניות המוחשית – מגיע עד לנשמה, לחלק הנעלה והנסתר שבאדם. הנשמה צריכה להאיר, להוות כוח המושך את הרוח, הנפש והגוף, וכעת גם היא מתעצבת ואינה מאירה את אורה עליהם. בדומה לכך מתואר "עיצבון" שכביכול היה לנשמת ההוויה – אלוהים, כתוצאה מחטאיהם של בני דור המבול: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ו). כאילו ההוויה התרוקנה מן התקווה לגאולה, נותרה חסרת פשר ותקנה.
ועם כל זאת, האדם אינו פוסק מלהיות אדם. לכן מוסיף הרב קוק: אמנם יכול האדם להפוך סוף־סוף הכל לשמחה. העיצבון והייאוש אינם הסוף המוחלט, ולכן גם אחריהם יש תקנה. כל עוד אדם חי אפשר להפוך הכל לשמחה. אך כמובן שהדבר מצריך מאמץ מיוחד, כבר אין קו רציף ופשוט של התעלות ונדרש תיקון מהפכני. לשם כך קיימת התשובה, שהיא מהפכה נפשית, רוחנית, מוסרית ומעשית, המשנה את כיוון החיים של האדם. ועל ידי הרעיון הטוב שבפנימיות לבבו מתעלים כל הכוחות שיש להם איזו שייכות מגע בכוחות חייו, והאורה מתגדלת. בלבבו האדם כבר מיואש, אולם גם אז קיימת פנימיות לבבו. בה לא דבק נגע הייאוש, שכן בתוכה שרוי הרעיון הטוב. הפעולות השליליות הקודמות – כמו אכילה שלא לפי המידה ושלא בקדושה, השתעבדות לטבע במקום לשנותו – נבעו כתוצאה מחיפוש לא מוצלח של הדרך הטובה. אך רצונו של האדם באכילה השלילית היה טוב. הוא רצה נחמה ואושר, שהם ביטויים של קרבת אלוהים: "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלוֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח). לכן אף שכעת הוא מיואש ממצבו, הרעיון הטוב, הרצון בקרבת אלוהים – עודנו קיים בו. לכן נותרה אפשרות לתיקון, לגילוי מחדש של הרצון באושר, ברעיון הטוב, באופן נאות וראוי. כיצד לגלותו כראוי זו כבר שאלה אחרת, שמשתנה כמובן מאדם לאדם וממצב למצב, אך ראשית יש לדעת שזה אפשרי.
כאשר אדם שב בתשובה כראוי על אכילה זו, מגלה את הרצון הטוב שקיים בו ומביא אותו לידי ביטוי הולם ונאות, מתעלים כל הכוחות שיש להם איזו שייכות מגע בכוחות חייו. כל הכוחות – גם אלה שנוצרו בו על ידי אכילה שהכבידה עליו, והאורה מתגדלת. השתנתה המגמה, ועל כן במקום העיצבון שהשפיל את הניצוצות לתהום חשוכה, הם מתעלים ומתקרבים שוב להארת התיקון והמשמעות. יכול להיות שהשינוי לטובה הוא קטן, שהניצוצות עודם שרויים בחשכת התהום – אך הכיוון השתנה, וזה העיקר. במקום להמשיך ולרדת, הניצוצות במגמת עלייה.
המילה רעיון היא מילה ארמית, כמו 'רַעֲוָא דְרַעֲוִין' (זוהר יתרו פח, ב), רצון הרצונות. רצון הוא איחוד של מחשבה ושאיפה יחדיו. מחשבה שהפכה להיות שאיפה, ושאיפה שהתפרשה והתנסחה להיות מחשבה. רעיון הוא השאיפה בזמן שהיא הולכת ומתנסחת להיות מחשבה, והמחשבה המתעוררת להיות רצון. גם המושג 'רצון' מצביע על מציאות דינמית, ומזכיר בצלילו 'ריצה'. כך מתקבלות משמעויות של מחשבה טובה ושאיפה טובה בביטוי דינאמי וכולל – הרעיון הטוב.
כמובן, גם פה יש להיזהר ממחשבת "אחטא ואשוב" (משנה יומא ח, ט) של אכילה ללא תשומת לב ראויה כדי שלאחר מכן ינסה לתקן אותה. אף פעם אין ערובה לאדם שיעמוד לו כוחו ותהיה לו תבונה להפוך את הרע לטוב: ומכל־מקום צריך להוסיף קדושה להבא. מעתה ואילך יש לאכול במידה ובקדושה, לא להוסיף לחטוא. וכמו שנאמר על צדיק, שנזהר לאכול "לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי יג, כה). לא לשובע הנאת החיך, אלא לשובע הנפש שיודעת את המידה הראויה, הכוונה והצורך. ובשמחה מסודרת. לא שמחה מתפרצת, אקסטטית, אלא מתוך סדר ושיקול דעת ראוי. יש מצווה לענג את השבת במאכלים משובחים שמשמחים את האדם, ונדרשות חכמה וזהירות כדי לקיים מצווה זו כראוי. לא להפוך את סעודת השבת למילוי הכרס עד לתחושות הכבדות, הרוגז והייאוש שעלולות לנבוע מכך – בלא פחד ועיצבון. האיזון של השמחה אינו פחד ועיצבון, אלא תבונה ומוסר, מתוך מודעות לצלם אלוהים שבאדם. כך העונג גם נעשה יותר גדול מאשר בשמחה מתפרצת, ללא מחשבה, שכן אז האדם אינו מתנכר לנשמתו.
ובזה מעלים את הבירורים בדרך ישרה שאינה מסובכת כלל. בדרך זו אמנם יש דרגות שונות – מן הכוונה הבסיסית להיות בריאים כדי לעסוק ביישובו של עולם, ליהנות ולהיות אנשים שמחים וטובים, ועד לדרגות נשגבות של כוונות לדבקות באלוהים על ידי האכילה. אך הכל בדרך ישרה של התעלות, ללא השפלת הניצוצות למחשכי הסתמיות החומרית. יש יושר של אהבת החיים והעולם, ומתוך כך ישרות במידת האכילה וכוונת האכילה. ישרות זו לא תוביל את האדם למעשים בלתי סבירים. זוהי דרכה של תורה, כפי שנאמר: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח). והטוב הוא תוצאת היושר הראוי.
