גאווה, פסקה יד

יכול להיות גאוותן שמודע לגאוותנותו (ראו לעיל פסקה ו'). מתוך כנות עצמית וחשבון נפש יכיר בכך שכאשר לא מכבדים אותו מספיק, הוא נעשה מוטרד מאוד, וגם זה עצמו מטריד אותו. חז"ל אומרים על הענווה שהיא שורש כל המידות הטובות: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסולייתה" (ירושלמי שבת א, ג), וממילא קל להבין כמה המידה ההופכית לענווה, הגאווה, היא פגומה ומאוסה. אולם עם כל כמה שהאדם מבין כמה הגאווה מזיקה לחייו, הוא אינו יכול להתכחש לכך שהיא קיימת בו. הוא רוצה כבוד, ועל כן שנאת הגאווה, שגם אותה הוא היה רוצה לחוש – רחוקה ממנו מאוד. נדמה לו שהוא רחוק מאוד ממידת הענווה הראויה בעיניו. בניגוד למחשבה זו אומר הרב קוק כי מכיוון שהרצון הוא מרכיב כה משמעותי באישיות, אדם שבאמת רוצה בשנאת הגאווה, בסופו של דבר יזכה לענווה. יסוד הגאווה הוא הרצון – הרי אם יכבדו את האדם על דבר שהוא אינו רוצה בו, הוא לא יחוש בכבוד. מה שנחשב בעיני האדם הוא גם מה שרצוי בעיניו, ועל כן שינוי סדר העדיפויות ברצון יחולל שינוי יסודי בנפש.[81] כך הרצון בשנאת הגאווה יבנה את האישיות מחדש, ימוסס את הגאווה ויבסס את הענווה.