העבודה המוסרית על תיקון מידת הגאווה, כמו גם תיקון יתר המידות, היא עניין פרטי. האדם צריך להביט על נפשו, על מעשיו ועל שאיפותיו, ולבחון האם הוא עוסק באופן מופרז במעמדו ונראוּתו כלפי הזולת. בפסקה הקודמת ציין הרב קוק שאחד מפרותיה של אותה עבודה פרטית, של תיקון מידת הגאווה, הוא דווקא עניין כללי – אהבה לארץ ישראל. ואילו בפסקה זו התהליך הוא הפוך, מן האהבה הכללית לארץ ישראל מגיעים לתיקון פרטי של מידת הגאווה.
קל לאהוב את ארץ ישראל כאשר צועדים בנינוחות בגן הבוטני, נהנים ממשב הרוח הצונן, מניחוחות הצמחייה ומיופיים של הפרחים הצבעוניים. נראה שאהבה כזו לא משפיעה על תיקון המידות באופן עמוק, שכן זו אהבה שתלויה בדבר ובנקל עלולה להיפסק. ואילו כאשר אדם אוהב את ארץ ישראל באמת – אהבתו באה לידי ביטוי גם בנכונות להתמסר לאידאל גדול של חיים לאומיים קדושים, חיים של בניין העתיד הגדול מבלי לחוס על כוחותיו ונוחות חייו; אז הוא מבין שהגאווה היא המכשול הגדול בדרכו. הגאווה אינה נותנת לו להעריך נכון חזונות גדולים ורעיונות עמוקים, להתחבר נכון אל הזולת, לוותר במקום שראוי לוותר ולשמוח בשמחתם של אחרים.
בנוסף לכך, בארץ ישראל אדם יכול לפתח יחס נכון לאלוהים, להעריך את חסדו והשגחתו יותר מאשר בחוץ לארץ. בפסוקי התורה הדבר מוסבר מן הבחינה האקולוגית: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק, וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, י-יא). לשם הפרחתה של הארץ אין די במאמץ האנושי, נצרך מטר השמיים, החסד האלוהי. כלומר, הזיקה בין אדם לאלוהים הרבה יותר גלויה, והאדם אינו יכול להסתיר מאחורי מאמציו את המעורבות האלוהית במציאות. בניגוד לארץ מצרים, בה יש זרימה מתמדת של הנילוס המספק מים להשקיה, ומיעוט גשמים אינו מזיק לחקלאות באופן הרסני. שורשה של הגאווה הוא בתחושת היכולת להגיע להישגים ללא סיוע חיצוני, וממילא בניכוס ההצלחות למאמץ האישי בלבד. אולם האדם צריך להכיר במגבלותיו, להתאזר בענווה בפני מי שגדול ממנו, הן מצד המוסר והן מצד ההיגיון, ורק כך יוכל להעריך נכון את המציאות ואת מצבו. גאווה היא עיוות של הפרופורציות. ארץ ישראל מביאה את האדם לשיקול נכון יותר של מצבו, וממילא להכרה בעיוות ההיגיון והמוסר שיוצרת הגאווה.
