פרשת השבוע מפגישה אותנו עם מסעי בני ישראל במדבר, ננסה להתבונן מעט בפסוקים הפותחים את הפרשה:
"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן, ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם"
ראשית אומר הפסוק 'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים…', ניתן לבאר שסדרת המסעות המתוארת היא זו שהוציאה את ישראל ממצרים, כל מסע ומסע היה פרק ביציאה מהשעבוד, ביציאה מטומאת מצרים, יציאה מהמיצרים שהגבילו והקטינו את ישראל.
כל אדם עובד בחייו מסעות, ואם הוא יודע שכל המסעות הם על פי ה', כפי שמבאר האבן עזרא את המשך הפסוקים, וממילא הוא מקבל את המסעות בשמחה ולומד מהם, וצומח מתוכם, אז המסעות האלה הולכים ומוציאים אותו מההגבלות והגבולות שאת חלקם הוא יצר לעצמו, והאדם הולך וגדל, הקב"ה מעביר אותנו מסעות כדי להוציא אותנו ממצרים.
כולנו בדרך מהמצרים שלנו (מה שצר בנו והופך אותנו לעבדים של ההרגלים הישנים, דפוסי מחשבה והתנהלות ריגשית מסויימת) אל עבר הארץ המובטחת של החלב והדבש, הרוחב והחופש, הקדושה והמלוכה.
אם נתבונן עוד, נראה סתירה מובנית בפסוק, בתחילת הפסוק כתוב שמשה כותב את 'מוצאיהם למסעיהם' , ולעומת זאת בסוף הפסוק כתוב שכתוב את "מסעיהם למוצאיהם', מה ההבנה של השינוי שמופיע כאן?
ומצאתי שהרב אהרון דרמון ביאר את הדברים בצורה נפלאה, כדי לבאר את הדבר נתחיל דווקא מהסוף: מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. המסע הוא לפי המוצא.
לכל אחד מאיתנו יש את נקודת המוצא, את נקודת הראשית ממנה אנחנו מתחילים, אנחנו לא מתחילים את חיינו כדף נקי וטוב שכך, אנו מחברים לעם אדיר בעל היסטוריה מופלאה, לאבות האומה לדורותם, יש לנו מסורת לאומית, עדתית ומשפחתית – ובכלל – העבר שלנו, כל אלה נקודת המוצא שלנו לקראת החיים. לפני שיוצאים למסע, אנחנו חייבים לדעת מה המוצא שלנו, מה השורש, עם שלא יודע את עברו גם עתידו לוט בערפל.
גם במישור האישי כמובן – מי שרוצה להביט קדימה אל עתידו (מסעו) צריך לדעת קודם לכן להישיר מבט אל עברו-מוצאו. העבר שלי, גם אם חלק ממנו הותיר בי צלקות, הוא בעצם אוצר שמחכה שאגאל אותו, כל מה שעברתי הוא חלק מהמסע שלי חלק ממי שאני וחשוב שאכיר אותו אוקיר אותו, ההווה שלנו הוא תוצר ישיר של הבחירות שלנו בעבר ולכן חשוב להבין מה הביא אותנו עד הלום.
ומצד שני, בל נשכח שהעבר – על כל אוצרותיו הגלומים והחבויים – עלול להוות מקור לחסימות ולתחושת תקיעות בחיים. כבול ואזוק בחבלי העבר – איך אצור את עתידי? משקל העבר על כל חטאיו והחטאותיו עלול להכביד על מי שאני ועל מי שאהיה!
כדי לבאר את היכולת לקחת את העבר ולהתקדם, נחזור לחלקו הראשון של הפסוק: מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם. המוצא הוא לפי המסע. אני לוקח את ההווה ובוחן אותו על פי הרצון העתידי שלי, היום הוא המוצא של מחר. כי בכל רגע נתון, אני יכול לראות את עצמי חופשי ומסוגל לבחור את עתידי ולפתוח דף חדש. אני יכול לחשב את המסלול שלי לא (רק) לפי נקודת המוצא שלי אלא לפי הנקודה אליה אני רוצה להגיע. השאיפות שלי יכולות לעצב את הבחירות שלי ולהוות מעין חבל הצלה והכוונה שאני מותח בין ההווה לעתיד. גישה זו מזכירה מאוד את השלב השני של האימון האישי: בניית חזון עתידי המכתיב את הבחירות ואת היעדים שלי, דווקא היום.
התנועה הזו – ששואבת משורשי העבר על מנת ליצור הווה שיוליד עתיד של מימוש הכוחות הטמונים בנו – היא בעצם תנועת החיים.
וזה מה שנדרש מאיתנו לעשות להבין את העבר, ולקחת ממנו עוצמות וכיוון, לבחור את העתיד ולהשתמש בהווה בכדי להתקדם אליו.
אך לפני שנסיים יש עוד נקודה קטנה גדולה שמופיעה כאן, הקב"ה מצווה על משה לכתוב, "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", מדוע לכתוב, כי אחד הכלים המדהימים, להבין את העבר ולהתחבר אליו, לתכנן את העתיד ולחיות אותו בהווה זה לכתוב, הכתיבה מחדדת ומעמיקה, לכן הקב"ה מצווה את משה לכתוב את המסעות, אפשר לעבור מסעות ולא לקחת מהם כל מה שאפשר לקחת, אפשר לחשוב על מסעות אבל היא לא ברורים ולא בהירים, אבל הכתיבה יוצרת לימוד ובהירות, תובנות וכיוון ברור, לכן הקב"ה מצווה על משה לכתוב
כל מי שיתחיל לכתוב את מה שהיה ואת שהוא רוצה שיהיה, יראה שהוא מרוויח מכך המון, כעין קריאתו של הרב קוק, בהקדמה למוסר אביך:
"נראה שאי-אפשר לצאת ידי חובה בענין חובות הלב רק אם יסדר ספר לעצמו בלימודים"
וכפי שמביא שם הרב צבי יהודה את דברי המהרש"א שכתב:
"עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד"
יהי רצון שנזכה לכתוב את מסעות חיינו את אלו שהלכנו בהם ואת אלו שאנו רוצים ללכת בהם, ונצא מכל המיצרים.
