השבוע אנו מסיימים את ספר שמות, ספר הגאולה, ספר השראת השכינה בעם ישראל, ועם ישראל אחרי מאמצים נפלאים והתנדבות עצומה זוכים לסיים את הקמת המשכן והשכינה שורה על המשכן ועל עם ישראל.
שמסיימים תהליך, שמגיעים לנקודת הסיום, יש שמיד עוברים לאתגר הבא, עוברים למשימה הבאה, אבל יש חשיבות לסיום, יש ערך לעצירה, לסיכום.
פרשת פקודי היא סוג של סיכום, אחרי התכנון וההתנדבות, אחרי סיכום הנתינה העצומה יש פרץ אדיר של עשיה:
"ויעש בה את אדני פתח אהל מועד.. ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו.. ויעשו… ויעש… וירקעו… עשו לו… ויעשו… וישם… ויעש… וימלאו… ויעשו… ויעשו.. ויתנו… ויתנם… ויעשו… ויעשו…וירכסו…ויעש… ויעשו… ויעשו.. ויעשו…"
והדברים ממשיכים לעוד ועוד עשייה, עד שמסכמת התורה:
"ככל אשר צווה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה"
ואז בסיום מספרת התורה:
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה"
משה בשלב הראשון – רואה, רואה את העשייה הגדולה, רואה את הנאמנות לציווי האלוקי, ומתוך הראיה, מתוך העין הטובה של הרועה הנאמן, משה רבנו מברך את ישראל.
שמסיימים משהו הדבר הראשון שצריך לעשות זה לעצור, להתבונן, לראות מה היה.
כמו שכותב רוני ויינברגר:
להאט. לנשום.
לקחת את הזמן.
אפילו כמה דקות.
לא לעבור אוטומטית לדבר הבא.
להשהות את המרוץ הבלתי נגמר.
בסוף כל יום אני אוהב לקחת את הזמן.
להישען אחורה ו"לסגור את היום".
לחשוב על היום שהיה.
על השיעורים שלמדתי,
הקשיים שחוויתי,
המתנות שקיבלתי,
הדרך שעברתי.
רבע שעה מספיקה.
לעצירה שכזו יש השפעה גדולה.
השלב השני הוא להודות ולברך.
ביום יום, בריצה, בעשיה ובטרדות, אנחנו מתקשים להודות באמת, מכל הלב, אנחנו לא מצליחים להוקיר את האנשים מסביבנו שמתאמצים, שמשקיעים, שנותנים את הלב והנשמה.
אך בסיום תהליך, חשוב מאד אחרי העצירה והתבוננות, להוקיר ולפרגן.
לפעמיים אנחנו לא מבינים שצריך להודות, אפילו אם השני היה 'חייב' לעשות זאת, אפילו אם היה לו אינטרסים, הוא הרוויח מכך כסף או דברים אחרים.
אך שאנו מתבוננים בפרשה, אנו רואים שמשה מפרגן לעם ישראל על בניית המשכן למרות שנצטווו על בנייתו ולמרות שבניית המשכן היא אינטרס מובהק של עם ישראל, בכדי שיזכו להשראת השכינה שתביא להם שפע וברכה.
אחד הדברים החשובים ביותר בחיים הוא להכיר בטוב ולדעת לפרגן.
כפי שכותב הגר"א מלמד, גדול פוסקי הדור, בפניני הלכה ברכות:
"הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. ויסוד זה פשוט כל כך עד שאמרו חכמים, שהתורה לא ציוותה אותנו לברך על הנאותינו כי אין צורך לצוות על כך, שכן הדבר מובן מסברה פשוטה, שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו.
כדי להבין יותר את ערך הכרת הטוב, נפתח בהכרת הטוב שבין אדם לחבירו. אדם שיודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו, הוא אדם עניו, שמכיר בכך שהוא איננו מרכז העולם, ולא הכל חייבים לעזור לו ולהעניק לו מתנות. אך לא די שיכיר טובה בליבו, צריך גם שיבטא זאת במילים של תודה, שעל ידי כך תגדל האהבה שבין מעניק החסד למקבל, והחשק של שניהם לעשות מעשים טובים יתעצם. בנוסף לכך, אדם שרגיל להכיר תודה נהנה ושמח בעולמו, הוא שם לב לכל הדברים הטובים שבחייו, הוא אינו מקבל אותם כמובנים מאליהם, הוא מתפעל בכל פעם מחדש מכל המעשים הקטנים והגדולים שעושים למענו, וכל חיוך קטן ומילה טובה משמחים את לבו.
אבל כפוי הטובה חוטא בגאווה, כאילו הוא האדם החשוב ביותר, וכל השאר חייבים לעמוד לשירותו. בנוסף לחטאו הוא גם לא יהיה מאושר, תמיד ירגיש שלא שרתו אותו כראוי, שלא התייחסו אליו מספיק יפה. והוא גם מזיק לכל הסובבים אותו, מפני שהוא גורם לאנשים טובים להרגיש רע ולהתייאש מלעשות חסד.
ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. הודו לה’ כי טוב – כי לעולם חסדו. רבים יודעים שיש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה’ ברא את העולם ריקה מתוכן, בלא משמעות בונה. ההודאה לה’ היא הביטוי הממשי של האמונה, ועל ידה האדם מתרגל לראות את החסד האלוקי שמלווה אותו תמיד, ומתוך כך הוא יכול להידבק בבוראו, ללכת בדרכיו, למלא את ייעודו העליון ולתקן עולם במלכות שד-י. ואף רבונו של עולם לימד אותנו לראות בטובו של העולם, שנאמר בסוף מעשה הבריאה: “וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד”. שמתוך כך נוכל להתרומם למידה הטובה של ההודאה לה’ ולהידבק בדרכיו.
במידה מסוימת, חטא אדם הראשון התחיל בכפיות טובה. את כל עצי הגן נתן ה’ לאדם הראשון, ורק מעץ הדעת ציווהו שלא לאכול. אילו היו אדם וחוה אסירי תודה על כל הטוב שנתן להם ה’, היו זוכים ליהנות מן העולם, מהעצים הנפלאים ומהפירות הטעימים, ולא היו מתאווים כלל לאכול מעץ הדעת. אבל כיוון שלא הכירו בטובה, כל המתנות הטובות שקיבלו נעשו מובנות מאליהן, ולא מצאו בהן נחת, ורק נשארה להם טינה כבושה, מדוע מעץ הדעת אסור להם לאכול. וכשבא הנחש להסיתם, נפלו וחטאו. גם לאחר החטא המשיך אדם הראשון לכפור בטובה, ואמר: “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל”. מי יודע, אולי אם היה מתוודה ואומר: “אתה ה’ אלוהי נתת לי אשה לשמוח עימה, ואני במקום להודות לך, שקעתי במחשבות אנוכיות ומתוך כך נתקלקלנו וחטאנו”, אולי היה נסלח לו ולא היה מגורש מגן עדן. נמצא אם כן שבאמירת הברכות בכוונה אנחנו מתקנים את חטא אדם הראשון".
אנו מוצאים שמשה רבנו, נזהר מאד בהכרת הטוב אפילו כלפי עצמים דוממים, משה נמנע מלהכות ביאור מפאת כפיות טובה, וכדברי המדרש:
אמר ר תנחום, אמר הקב"ה למשה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת לים, ועפר שהגין עליך ביום שהרגת את המצרי, איני דן שילקו על ידך לפיכך נלקו על ידי אהרן.
היאור והעפר אינם מרגישים ואינם נעלבים. אעפ"י כן, הקב"ה מונע ממשה שילקה אותם, כי כפי שראינו בדברי הגר"א מלמד, כפיות טובה פוגעת באדם עצמו ומשחיתה את מידותיו ולכן יש להימנע מלהיות כפוי טובה גם מול יאור חסר רגשות.
כפי שחושב לדעת להוכיח ולבקר שצריך, יותר מכך חשוב לדעת להודות ולפרגן, להכיר בטובה ולומר אותה.
אנו נמצאים בראש חודש אדר, ובעייני שמחת חודש אדר היא אותה שמחה והודות אדירה שמגיעה בסוף השנה, בחודש האחרון של השנה, אנו רואים את כל התהליכים שעברנו ומודים לה' על הטוב והחסד, וניתנת לנו הזדמנות להודות לחברנו ולשמוח איתם במשלוח מנות, לברך אותם ולאחל להם ברכה והצלחה, לחגוג יחד את השנה הנפלאה שעברנו, היו בה גם קשיים ומשברים, אבל אנו נצבים בסוף ובעיקר מודים, ורואים איך הרבה דברים התהפכו לטובה.
גם לה' אנו מודים שהרי 'קריאתה זו הלילא', קריאת המגילה היא ראיית ההשגחה האלוקית שמלאת חסד, אך לקב"ה אי אפשר לתת, אך הוא מצווה אותנו, דרך חכמינו ז"ל, את החלק שלי, תתנו לעניים, לאביונים ולנזקקים.
יהי רצון שנזכה לראות את הטוב האלוקי השופע עלינו, את הטוב הגדול שניתן לנו על ידי קרובינו וחברנו, ועל ידי כל הסובבים אותנו, ומתוך העין הטובה להיות מלאי הודאה והוקרה.
