השבוע אנו מתחילים את ספר ויקרא, תורת כוהנים, עניינם המיוחד של הכוהנים שהם שליחים, הם שליחי עם ישראל – לעבוד את ה' בבית המקדש בשם כל ישראל, והם גם השליחים של הקב"ה ללמד תורה לעם ישראל (שלוחי דידן ושלוחי רחמנא).
אבל צריך לדעת כל יהודי ויהודי הוא בעצם גם כוהן, כי כולנו 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'.
להיות שליח מצריך מהאדם לא להתעסק באינטרסים שלו, אלא להיות מסור לאידאליים, להיות מסור לאינטרסים כלליים וציבוריים, הביטוי המעשי להתעסקות באינטרס הכללי והציבורי, והיציאה מהאינטרסים האישיים, הוא עשיית החסד והרביית השלום, שאדם דואג לאחרים הדבר מתבטא בחסד, ורק מי שלא נגוע באינטרסים אלא רוצה את טובת הכלל, הוא שיכול להרבות שלום.
וכפי שכותב מו"ר הגר"א מלמד, גדול פוסקי הדור, בהסברו את תפקיד הכוהנים:
"בנוסף לעבודת הקרבנות בבית המקדש, היו לכוהנים שני תפקידים עיקריים: האחד, לחנך ולהורות הלכה בישראל, וכפי שנאמר: “כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ”. והשני, להיות אנשי חסד ושלום, כאהרן הכהן שהיה “אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”, סיפרו על אהרן הכהן שהיה יודע כיצד להשלים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, ובזכותו נתקיימו אלפי זוגות בישראל, שעל ידי השלום שעשה ביניהם לא נפרדו. ומתוך כך נולדו להם ילדים, והיו קוראים את הבנים אהרן על שמו".
כפי שאנו רואים תפקיד הכוהנים הוא מחד לעבוד במקדש, ומאידך, להביא את דבר ה', להיות שליחים, והביטוי לכך בחייהם הוא החסד והשלום.
שאנו מתבוננים במגילת אסתר אנו מגלים שזה אחד ההבדלים הגדולים בין מרדכי ואסתר ששמים את האינטרסים הכלליים מול עיניהם לבין המן שעוסק בכבודו ומעמדו, אפילו גזירת השמדת עם שלם, עם ישראל, על פי פשט המגילה מגיעה מאינטרסים אישיים וענייני כבוד אישי.
השיח של המן הרשע הוא שיח של מה 'שווה לי' או 'לא שווה לי', כבר למלך אחשוורוש הוא בביטוי 'שווה':
"ויאמר המן למלך אחשוורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם"
וגם אחר כך שהוא מדבר עם אוהביו וזרש אשתו הוא אומר:
"וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך"
כלומר גם אחשוורוש וגם המן הם פועלים על פי מה ששווה להם, השאלה מה נכון? מה טוב? מה אמיתי? מה יועיל לאחרים? לא מהווה שיקול, השיקול היחיד הוא מה שווה לי.
לעומתם, זה מופלא מאד לראות שהמעשה הראשון שהמגילה מציינת שעשה מרדכי הוא: "…ויהי אומן את הדסה, היא אסתר בת דודו, כי אין לה אב ואם, והנערה יפת תאר וטובת מראה, ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת"
הדבר הראשון שמוזכר שעשה מרדכי זה דאגה לבת דודתו היתומה.
השפת אמת מוסיף וכותב: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה, נראה שכל הדברים הנזכרים במגילה היה הכול לצורך הנס. ובוודאי זה דבר גדול מאוד שהיה כארבעה וחמשה שנים מעת הלקח אסתר לאחשוורוש. ומרדכי הצדיק הלך בכל יום ויום לראות שלומה בעבור כי היתה יתומה. ובצער התפיסה בבית הנכרי. ובזכות זה זכה לנס. וכתיב גם כן: "ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך, ויהי כאמרם אליו יום ויום", שע"י שבכל יום ויום מתהלך זכה לזה לנצח את המן הרשע ולהכעיסו בכל יום ויום"
שאנו קוראים את המגילה, הדברים נראים כימים אחדים, אבל השפת אמת מגלה לנו שמרדכי יום יום במשך ארבע או חמש שנים! – לא מוותר יום יום לבוא לחזק את אסתר, לדאוג לה, לשאול בשלומה.
בזכות החסד המסירות הזאת, בזכות הדאגה הזאת, זוכה מרדכי שמתגלגלת על ידו ישועה לכלל ישראל, המגילה רומזת לנו שהיום יום שמרדכי התמסר לאסתר, כנגד זה הוא זוכה יום יום לעמוד מול המן על למפלתו.
גם אסתר, מחליטה לא לדאוג לעצמה, אלא למסור את עצמה למען כלל ישראל, היא יכלה להציל את עורה ולהמשיך לא לגלות את עמה ואת מולדתה, אך היא בוחרת להסתכן, ולהכנס אל המלך, למען עמה.
מרדכי ואסתר רואים את עצמם כשליחים, לכן גם המצווה לדורות היא לצאת כל אחד מהאגואיסטיות שלו, לתת משלוח מנות ומתנות לאביונים, ומתוך כך אפשר להגיע לשמחה אמיתית ושלימה, כי הדרך הכי טובה להגיע לשמחה היא לשמח.
לא לחינם בוחרת המגילה לסכם את פועלו של מרדכי: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דרש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו"
מרדכי הוא דובר שלום, וכל פעלם של אסתר ומרדכי נקרא בפי המגילה:
"ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית, וישלח ספרים אל כל היהודים אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשוורוש דברי שלום ואמת"
מרדכי ואסתר פועלים להרבות שלום, להרבות אחדות וחיבור.
זו גם הקריאה של אסתר: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי", באיזו זכות אסתר תבוא אל המלך, בזכות העובדה שכולם יתכנסו ויצומו עליה, שכל אחד לא ידאג לעצמו אלא יצום על אסתר, ידאג לה, ובזכות זה, בזכות האיכפתיות, האידיאליסטיות, הקב"ה ידאג לכלל ישראל.
זה מה שהקב"ה מבקש מאיתנו –
"וכך אמר להם הקב״ה לישראל, בניי אהוביי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? – ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה, ותהיו יראים זה מזה…"
ביום הפורים הבא עלינו לטובה, נשתדל להיות עסוקים בלשמח, להרבות חסד, להרבות שלום, לאהוב ולכבד אחד את השני, ואז הקב"ה יקרבנו אליו, ונקבל רשות לבוא אל המלך!
פורים שמח!
