רקע היסטורי

עם חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 (אזור שנת התקנ"ה, 1795), קיבלה רוסיה לשטחים שתחת חסותה מאות אלפי יהודים. על מנת להתמודד עם היהודים, שלהם דת שונה המפריעה לשאיפותיו האבסולוטיסטיות של הצאר, נגזרו על היהודים מספר גזרות שנועדו להחליש את מעמדם, לפגוע ביהדותם ולבולל אותם עם עמי האזור. שתי גזרות מרכזיות היו גזרת 'תחום המושב' (1791), שלפיה על יהודי הכפרים להתקבץ יחד למספר מסוים של ערים, שרק בהן הורשו יהודים לגור, וכן גזרת הקנטוניסטים (1827), שנגזרה על ידי הצאר ניקולאי הראשון, שמשמעותה גיוס נערים יהודים לצבא הרוסי למשך 25 שנים, כך שעם שחרורם רובם הגדול היו שוכחים מיהדותם כליל.

בשנת התר"ד, 1844, גזר ניקולאי הראשון, בהשפעת מספר יהודים משכילים שעודדו את הדבר, את 'גזירת הלבוש', לפיה נאסר על היהודים לגדל זקן ופאות, וכן הם אולצו לשנות את לבושם ללבוש הגויים המקומיים. באופן רשמי ניתנה ליהודים תקופה של חמש שנות הסתגלות, שבהן הוטלו קנסות על מי שלא ביצע את ההוראה, אולם דה-פקטו הרשויות המקומיות אכפו את הגזרה גם באותן חמש שנים, תוך גזיזה בכח של הזקן והפאות של היהודים שלא צייתו, גזירת מעיליהם, וכדומה, פעמים רבות תוך השפלתם והכאתם.

'גזירת הלבוש' עוררה פולמוס ער בין רבני ליטא ופולין, הן מהפן ההלכתי, האם יש כאן חובת 'ייהרג ואל יעבור' כדין 'ערקתא דמסאנא', והן מהפן הטקטי, איך נכון להתנהל מול הגזרה. (להרחבה אודות הרקע ההיסטורי לגזרה, ועל סיומה והשלכותיה, עי' בערך בויקיפדיה גזירת הלבוש, וביתר הרחבה בערך גזירת הלבוש באנציקלופדיה היהודית).

התייחסויות קודמות לגזירה לשנות הלבוש

ש"ך

הש"ך יו"ד קנז, יז, כותב (ביחס לדין המובא בשו"ע אודות אדם המשנה לבושו ללבוש נכרים כדי שלא יידעו שהוא יהודי), שאם גזרו שמד על מי שלא ילבש לבוש של נכרים – ייהרג ואל יעבור. וכתב שכ"כ הנימוקי יוסף ומהרי"ק בשם הגהות סמ"ק:

משנה מלבושו כו' – היינו שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי, אבל אם גזרו שמד על כל מי שלא ילבש לבוש עובד כוכבים – יהרג ואל יעבור. נ"י פרק הגוזל בתרא ומהרי"ק שורש פ"ח בשם הגהת סמ"ק…

חכמת אדם

החכמת אדם פט, א, כותב שהגר"א (שהיה אביו של מחותנו), הורה בזמנו בווילנא[1] ש'ייהרג ואל יעבור' על הגזירה ללבוש את בגדי הגויים. אך החכמ"א עצמו נשאר בצע"ג:

ואם גזרו שמי שלא ילבש מלבוש עכו"ם יהרג, כתב הש"ך ביורה דעה סימן קנ"ז ס"ק י"ז דיהרג ואל יעבור. ונהירנא כשגזרו פה בק"ק ווילנא בעת המלחמה שילבשו היהודים מלבושי עכו"ם, שמעתי מפי הגאון החסיד מורינו הרב אליהו ז"ל, שאמר דיהרג ואל יעבור. ואף שזה צריך עיון גדול, על כל פנים צא וראה כמה גודל האיסור בזה, וכל בעל נפש ישים הדברים בלבו. וכל דבר שהוא חוק לעבודה זרה, אף על גב דכתיב בתורה שהיו נוהגין בו ישראל, אסור משום בחוקותיהם, ולכן המצבה אף על פי שהיתה אהובה לפני המקום בימי האבות, לאחר שנעשה חוק לעבודה זרה כתיב: 'ולא תקים לך מצבה'. וכן שריפה על המלכים, אילו היה חוק לעבודה זרה, אף על גב דכתיב בקרא, ויש לומר דהם למדו ממנו, אפילו הכי אסור. אבל מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל ושטות, אם כתיב בתורה – מותר, ואם לא כתיב – אף זה אסור. ומטעם זה אסר הגר"א להעמיד אילנות בחג השבועות, כמו שכתבו האחרונים, כיון שכן נהגו בחג שלהם. ועתה בזמן הזה על פי דינא דמלכותא לובשים בגדי המדינה, ודינא דמלכותא דינא. (נוסף מדפוס שני ואילך והוא נגד הסימן הקודם וכנראה שנוסף מפני הצענזור).

הסוברים שיש להיהרג על גזירת הלבוש

טוב טעם ודעת

בשו"ת טוב טעם ודעת (לרבי שלמה קלוגר, ברודי, אוקראינה) א, קפח, התייחס לגזירת הלבוש, ומאריך להוכיח שגזירה זו נחשבת שעת השמד, ועל כן חל עליה הדין של 'ייהרג ואל יעבור'. ומוסיף שאף אם יש ספק לגבי כוונותיו של הגוי, כיוון שהדבר נוטה שעושים זאת לשם העברה על הדת – ייהרג ואל יעבור:

הנה על דבר החדשות, כבר כתבתי במהדורא ד' כמה תשובות בזה לאיסור. וכעת נוסף עוד בעזה"י ויהא רעווא שיהיו אמרינו לרצון לפני אדון כל, וצערינו בזה יקובל לפניו כניחוח ואישים.

הנה הן הראני אחד מקרא מלא בנביא צפניה קפיטל א' [פסוק ח] מה שכתוב שם: "והיה ביום זבח ה' ופקדתי על השרים ובני המלך ועל כל הלובשים מלבוש נכרי (ושוב הוגד לי כי הגאון מווילנא הביא קרא זה בשם הרמב"ם [ספר המצות ל"ת ל] דפירשו על מלבושי נכרים כפשוטו). הנה מבואר האיסור בכתוב, ואם כי המפרשים פירשו בדרכים אחרים, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו…

והנה לדינא נראה דהיינו ממש דין ערקתא דמסאני. ואף דרש"י פירש בסנהדרין דף ע"ד… כגון שיש צד צניעות בדבר, כוונתו כך דאם אין לובשין כן בהך ערקתא, וגוזרין רק על היהודי שכן ילבשו, אז כיון דלא ידמו בזה לנכרים בעינן שיהיה בעצם הלבוש צד פריצות, דבלאו הכי אין טעם שיהיה נוגע זה להד"ת, אבל אם הערקתא דמסאני שגוזרין הוא כעין לבוש נכרים, זה בעצמן הוי הפריצות, כיון שרוצין להיות נדמין להם. ובפרט דשם הוי הגזירה רק על ערקתא לבד, ובכל הלבושים יהיה משונה, לכך בעינן שיהיה בזה עצמו צד פריצות, אבל אם גוזרין בשינוי כל המלבושים או רובן, ולא יהיה ניכר בין יהודי לנכרי – ודאי זה גופו הוי פריצות. ופוק חזי רוב מדינות שעשו כן, למה פרצו גדר התורה תחילה? אין זה רק מכח הלבושים שהיו מלובשים כעין נכרים, זה גרם להם למעול מעל בתורתינו הקדושה בעצם וראשונה…

והנה אף אם היו ספק אם מכוון להנאתו או להעבירו על דתו, נראה נמי דיהרג ואל יעבור, ולא מבעיא נדון כזה דאין כאן צד הנאה לומר שעושה להנאתו, רק מכח או דהכוונה שבזה יבואו ממילא לכלל העברת הדת כי ויתערבו בגוים וכו', או שהוא מטעם שנאת היהודים, שאינו יכול לראותם, זה נמי לא נחשב להנאתו, ובכלל העברת הדת הוא, ומה שהתיר להנאתו היינו כעין 'קטיל אספסתא ושדי לחיותא', דהוי הנאת ממון, אבל כל דהוי משנאת היהודים – הוי בכלל העברת הדת.

ומה שכתב החכם המתיר ליתן טעם לגזרה זו, הוא צד רחוק מן השכל, ואינו מקובל על השכל לכל מבין האמת, ובפרט שאינו גוזר כן על המון עם הנכרים לשנות מלבושיהן מקודם רק על ישראל. ועוד יתר טעמים בזה שהתירו רחוק מן האמת. וגם אף אם הוי ספק לנו אם כוון להנאתו או להכעיס, נראה נמי דאסור ויהרג ואל יעבור, וראיה דהרי עיקר הראיה דלהנאתו מותר הוי מאסתר, ושם הוי ידוע דהוי להנאתו. וגם ממה שהביא רבא שם ראיה דאי לא תימא הכי, הני קאווקי ודימוניקי היכי יהבינן להו וכו', והרי התם נמי ידוע דהוי להנאתו, ואם כן אין לנו רק דומיא דהתם, ולא היכי דהוי ספק לנו. ועוד ראיה ממה דלא קאמר רבא: כאן שמכוין להנאתו, כאן שמכוין להעבירו על דתו, כעין דמשני הש"ס בכמה דוכתא, ובעל כרחך נזהר בלשונו לומר דוקא היכי דידעינן דהוי להנאתו. ולא מבעיא להך סברא שהביא הש"ך… דהיכי דהוי ספק בענינים כאלו, אמרינן 'יהרג ואל יעבור', ולא אמרינן 'ספק נפשות להקל', מכל מקום נראה דזה שאני, דסתם כוונת נכרי הוי להעביר על הדת… ובעל כרחך דאזלינן בזה בתר אומדנא, ומן הסתם הוי להעבירו על הדת. ובפרט דהרי עיקר ראיית רבא הוי מהני קאווקי ודימוניקי היכי יהבינן להו, ושם נוטל גם מנכרים ומוכח דהוי להנאתם, אבל היכי דגוזר רק על ישראל – מוכח דהוי להעבירו על הדת…

והנה כן מוכח נמי מלשון הרמב"ם, דמספק יהרג ואל יעבור, דהרי בפרק ה' מיסודי תורה הלכה ב' כתב הדין לחלק בין להנאתו ובין להכעיסו, הנה שינה לשונו דגבי להנאתו נקט כגון שאנס את ישראל לבנות לו ביתו בשבת או לבשל תבשילו וכו', וגבי להעבירו על דתו נקט סתם 'אבל אם מכוין להעבירו על הדת', ולמה לא נקט גם בזה לשון הש"ס 'דאמר ליה לשדי לנהרא'? והשו"ע באמת נקט רק סתם בין אם מכוין להנאתו או להעבירו על הדת, אבל הרמב"ם דשינה בלשונו וגבי הנאתו פירש הגווני באיזה אופן מיירי, וגבי להעבירו על הדת נקט סתם, בע"כ הכוונה דקמ"ל כן, דדוקא בידוע ומוכח דמכוין להנאתו, כגון שיש הנאה ניכרת לפנינו, אבל כל דאין הנאה ניכרת לפנינו – הוי בכלל להעבירו על דתו מן הסתם. ואם כן, אם דעת הרמב"ם כן, הוי ק"ו, דמה הרמב"ם דסבירא ליה דאסור להחמיר על עצמו במקום שמותר להיות יעבור ואל יהרג, ומכל מקום בזה מחמיר בספק, מכל שכן להסוברים דמותר להחמיר על עצמו להיות נהרג, דבזה הוי החיוב מספק להיות נהרג. וגם הוי ספק ספקא: דלמא הנכרי מכוין להעבירו על דתו, ואם תמצי לומר להנאתו, דלמא כהני פוסקים שרשאי להחמיר. וכיון דרשאי להחמיר, שוב אין איסור בדבר, ושוב הוי ספקו לחומרא, ויש לחוש דלמא מכוין להעבירו על דתו, וגם כיון דרשאי להחמיר ודאי מכח ספק מחויב, ועכ"פ רשאי להחמיר…

והנה העולה ממה שכתבתי דודאי הוא איסור חמור, ואין אני אומר על השוגגים שאין יודעים הדין, כי להם ודאי ונסלח לכל העם הזה, כי לכל העם בשגגה, וה' הטוב יכפר בעדם. אבל לאלו היודעים, להם אני אומר: ח"ו לבקש צד היתר בשאט בנפש, כי השם יודע אם לעקל וכו'. ובנדון קושיות הגאון מוילנא על מהרי"ק, כבר כתבנו במהדורא ד' לק"ק קראקא בזה, ואין כאן פנאי להאריך…

פתחי תשובה

הביא דבריו הפתחי תשובה (לרבי אברהם פיוטרקובסקי), סי' קצה:

נראה לדינא דחייב אדם למסור נפשו להריגה, ולא ילבוש בגד נכרי, דהיינו ממש דין ערקתא דמאסני. ואם כי רש"י פירש בסנהדרין כגון שיש צד צניעות בדבר, כוונתו כך דאם הנכרים אין לובשין כן כהך ערקתא, וגוזרין רק על היהודים שכן ילבשו, אז כיון דלא ידמו בזה לנכרים, בעינן שיהיה בעצם הלבוש צד פריצות, אבל אם הערקתא דמסאני שגוזרים הוא כעין לבוש נכרים, זה בעצמו הוי הפריצות, כיון שרוצין להיותנו נדמין להם. ובפרט דשם הוי הגזרה רק על ערקתא לבד, ובכל הלבושים יהיה משונה, לכך בעינן שיהיה בזה עצמו צד פריצות, אבל אם גוזרין בשינוי כל המלבושים או רובן, ולא יהיה ניכר בין יהודי לנכרי – ודאי זה גופו הוי פריצות.

ופוק חזי, שרוב מדינות שעשו כן למה פרצו גדר התורה תחלה, אין זה רק מכח הלבושים שהיו מלובשים כעין נכרים, זה גרם להם למעול מעל בתורתינו הקדושה בעצם וראשונה, לכך הדבר ברור דהוי כערקתא דמסאני וגריע מניה.

והנה אף אם הוי ספק, אם מכוון להנאתו או להעבירו על דתו – נראה נמי דיהרג ואל יעבור, ולא מיבעיא נדון כזה דאין כאן צד הנאה לומר שעושה להנאתו, רק מכח או דהכוונה שבזה יבוא ממילא לכלל העברת הדת, כי יתערבו בגוים וגו', או שהוא מטעם שנאת יהודים שאינו יכול לראותם, זה נמי נחשב להנאתו, ובכלל העברת הדת הוי הנאתו, היינו הנאת ממנו, כעין קטול אספסתא ושדי לחיותא…

האדמו"ר מטשכנוב והאדמו"ר מגור

בספר 'מאיר עיני הגולה' שמתאר את קורות חייו של רבי יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות 'גור' ובעל חידושי הרי"מ, מתואר כיצד האדמו"ר רבי אברהם מטשכנוב, שסבר שיש להיהרג על גזירת הלבוש, נסע אל האדמו"ר מגור ושאל אותו אודות דעתו בעניין, והאדמו"ר מגור השיב לו שאף הוא סבור שגזירה זו מטרתה המרת דת, ולכן יש להיהרג ולא לשנות את הלבוש:

תד) בראשית שנת תרי"א, היה זמן המוגבל מאת הממשלה להגזרה ההיא, והתחלת הוצאת הפקודה אל הפועל היה בעיר ווארשא, והיה אז חילוק דעות בין רבני המדינה, כי היו כמה מהם שנטו להחמיר על פי דין שמחויב כל אחד למסור נפשו ממש על זה, כי זה נחשב כהעברה על דת מצד הגוזר שאז אפילו על ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור, והיו גם כן רבנים מקילים בזה, שאין צריך למסור נפש על זה, ורוב יהודי עיר ווארשא לא קיימו בעצמם את הפקודה לזמן המוגבל, ולכן ניתן צו מהממשלה לשוטרי העיר שבראותם איש יהודי ברחוב – יגלחו את פאות ראשם וזקנם, וכמה מאחינו בית ישראל שהתייצבו בזרוע נגד זה ולא הניחו לגלחם, ובא הדבר לידי מכות ומהלומות, וכמה מאות אנשים נסחבו לשבת בבית האסורים, והיתה העיר נבוכה, ונשמע בכל הרחובות בכיות ויללות של הנשים והילדים, כי השוטרים התנהגו באכזריות עם האנשים הנתפסים ברחובות, אבל רוב היראים שומרי דת עמדו על דעתם, כי הקול נשמע שגם דעת רבינו זצ"ל נוטה אחר המחמירים שיש בענין זה חיוב מסירות נפש, ובמשך איזה ימים לא נראה כמעט שום איש יהודי ברחוב העיר, והממשלה עצמה ראתה כי היא רפת ידים להוציא דבר זה לפועל.

תה) ואז שמועות שונות בעיר כי איזה משכילים הסירו את פקידי הממשלה לארוב לרבינו זצ"ל ולחתוך פאות ראשו, כי הסבירו להם כי באופן הזה יבצעו זממם…

תו) והנה לאט לאט התחילה הגזרה להתפשט גם בשאר הערים, ותהי מהומה ושערורה בכל ערי מדינת פולין, וברוב המקומות לא ידעו היהודים מה לעשות, אם רשאים לקיים גזרת המלכות או לא? ובראש הרבנים המחמירים היו הרה"ק מטשעכאנאווי זצ"ל, והוא צוה להכריז בעירו בכל בית מדרש ובית כנסת שמודיע לכל איש יהודי שחוב קדוש מוטל עליהם לסכן נפשם ולא לקיים את הגזרה ההיא, ובבית המדרש שלו אמר להלומדים אשר למדו שם כי לאשר הזמן של קיום מצות קידוש ה' ממשמש ובא, לכן צריכים לקבוע שיעורים ללמוד בעיון גדול בסוגיא ההיא בכל המפרטים, כמו ששואלין ודורשים בהלכות הפסח קודם וכו'. ושם בעיר טשעכאנאווי היו איזה אנשים ממכובדי העיר שלא היו נכנעים כל כך להרה"ק זצ"ל, ובהיותם גם לומדי תורה הלכו אל הרה"ק בקובלנא גדולה, היתכן לדון דיני נפשות על פי דעת יחיד? כי כפי הנשמע כל גדולי המדינה אין מסכימים עמו להחמיר כל כך בזה. והרה"ק השיב להם: אינני יחיד בדעתי, כי נשמע קול כי גם הגאון רי"מ מווארשא מסכים להחמיר, ורק לאשר הנהו דר בוורשא ועיני פקידי הממשלה צופיות אחריו מפאת המלשינות עליו מאת רשעי עמנו, לכן אינו משמיע קולו ברמה בענין זה. וענה אחד מהאנשים הנ"ל: וכי יכול לדון על פי השמועה? הלא יש שמועות אחרות הסותרות לזה, כי כפי אשר שמענו כל הגדולים מסכימים להקל, אז אמר הרה"ק להם: בזה הנכם צודקים, כי אין לסמוך על שמועה בעלמא, ולכן אסע במכוון לעיר ווארשא להתראות עם הגאון הנ"ל ולשמוע ממנו האיך דעתו הגדולה נוטה בזה, ואז נחליט הלכה ברורה.

תז) … ועמדו שניהם (הרבי מטשכנבו והרב מגור. י. ו) יחד אצל השולחן, אז אמר לו הרה"ק: כוונתי בביאתי לכאן היא רק לשמוע דעתכם בענין גזרת המלכות החדשה, מה רצון הממשלה בזה. והשיב לו רבינו: לדעתי כוונתה להעביר את בני ישראל מדתם, אז ענה הרה"ק זצ"ל בקול רם "ברוך שכיוונתי לדעתו הגדולה", ואחר כך פלפלו ביניהם ערך ב' שעות בענין ההוא של מצות קידוש ה', ותיכף נסע משם הרה"ק לעירו, ורבינו זצ"ל לוהו בכבוד גדול.

הסוברים שאין להיהרג על כך

בית שלמה

בספר בית שלמה (לרבי שלמה דרימר, סקאלה, אוקראינה) יו"ד קצז, דן על מקום שבו המלכות גזרה שהיהודים ילבשו בגדי נכרים, האם מותר לאדם שצריך להגיע לעיר הזו ללבוש בגדי הנוכרים. בדבריו כתב שגם אם נאמר שיש כאן גדר של 'שעת השמד' וממילא גם על ערקתא דמסאנא ייהרג ואל יעבור, מכל מקום אחרי שהיהודים שם כבר עושים זאת, ודאי אם מישהו חיצוני מגיע לשם אין עליו איסור ללבוש את בגדי הנוכרים:

במדינה אחת שהיה שם גזרה על היהודים לשנות מלבושיהם למלבושי נכרים, אי זה בכלל יהרוג ואל יעבור, ויהודי ממקום אחר הבא לשם באקראי מוכרח גם כן לילך כמנהג דשם במלבושי נכרים, אי רשאי לבוא לשם?

מכתבו קיבלתי, ונשתהה מאד הרבה על הבי דואר. ועל דבר שאלתו על דבר המלכות מארץ אחרת, שגזרה על היהודים שבארצו לשנות מלבושיהם למלבושי נכרים. ואיזהו אנשים יראי חטא ברחו למדינה אחרת, כי חששו אולי יש בזה חשש יהרג ואל יעבור, כמו בערקתא דמסאנא. ועתה מוכרח לבוא משם באקראי, אם מותר לו לבוא לשם באקראי, כי יצטרך לשנות מלבושיו, עד כאן שאלתו… ובפרט שאינו כדאי להכריע נגד רבן של ישראל מהרי"ק ז"ל, שהאריך להוכיח שאין בזה חשש ערקתא דמסאנא, וגם אין עוברין ח"ו על ובחוקותיהם. ופוק חזי שבארץ אשכנז אף בדורות שלפנינו ובדורות הקודמים שכולם לובשים מלבושים כמו נכרים ממש, ולא מיחו בהם חכמים גדולי ארץ שבכל דור, שהיו אז במדינות אשכנז, ובודאי סמכו על דברי מהרי"ק הנ"ל. ועל דברי החכמים הנ"ל אני תמה, מדוע לא הדפיס והרעיש בספרו על הנשים שבמדינותינו, ויותר בעירו שהם לובשים מלבושי נכרים בלי שום אונס והכרח, רק להתדמות לנכרים הם לובשים מלבושי שחץ, תיפח רוחם, בזה ודאי הוא בכלל ובחוקותיהם, כמו שכתב מהרי"ק שם, רק הרעיש על יראי ה' השלמים שבמדינה הנ"ל בחנם, נגד דברי מהרי"ק…

אמנם לענין שאלת רו"מ, אף אם נאמר שלענין יהרג ואל יעבור מיגרע גרע, דאף שאם רוצה ללבוש בלא אונס אין בזה משום ובחוקותיהם, מכל מקום בשעת הגזרה יהרג, אף על ערקתא דמסאנא, כמו שנראה קצת מפשטות לשון הרי"ף, וע"ש במהרי"ק. ועי' בב"י. מכל מקום אף אם ח"ו עשו הכל שלא כשורה, מכל מקום עכשיו כבר נתפשט שם שהיהודים לובשים כך, פשיטא שהבא לשם ואינו רוצה ללבוש מלבוש שאינו כפי הנהוג שם, שלא יהיה כחתן בין האבלים, אין בזה חשש, ואין בזה חילול השם אחר שכבר נעשה בכך מלבושי ישראל, ואף שמי שעושה כן אינו עושה משום זה, רק שעושה כן מפני שלא יכירוהו הנכרים שהוא ממדינה אחרת כידוע, מכל מקום אחר שכבר כל היהודים שם במדינה נהגו ללבוש מלבושים אלו, עכשיו הבא לשם ולובש כמנהגים פשיטא דאין בזה מקום להחמיר.

אמרות משה

בספר אמרות משה (לרבי משה פאלייר, האדמו"ר מקוברין, בלארוס. נולד בשנת התקמ"ד [1783]) בחלק אגרות קודש א, כתב שמאחר שהמלכות לא מכריחה ללבוש בגדים ממש זהים לנוכרים, ועדיין יש היכר קצת, וגם אנו רואים שאם נעמוד על כך שנמשיך ללבוש הבגדים המסורתיים, רבים מאלו ששינו לבושם ירגישו שנדחו מעם ישראל ויתרחקו, לכן מותר לשנות את הבגדים כפי הצו המלכותי, אך ישאירו את הבגד המסורתי תלוי בבית לנגד עיני בני הבית תמיד, וגם ישתדלו לא להתקשט ולהתנאות בבגדי הגויים באופן של פריצות:

לבני ולנכדי ולכל אנ"ש הקשורים באהבת חברים חיים טובים ומבורכים! ה' יזכני לראותם בחיים טובים ומבורכים ושלום.

אחיי ורעי, אל תדמו בנפשכם כי רצוני דווקא [שיפדו את עצמם ממלבושים החדשים, אף שכתבתי שמר לי מאוד בראותי זאת, אך יש פנים לזה גם כן שלא יפול לב האיש אשר לא יוכל לפדות את עצמו, ויש כמה אנשים אשר יצאו חוץ לגדר מחמת זה שיאמר שהוא בדול מהעם. גם כפי אשר ראיתי אותם האנשים אשר לבשו מלבושים החדשים, יש הבדל גדול ממלבושי נכרים אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע וכו'. לבד הקלים אשר הלבישו עצמם מלבושי נכרים ממש, כמו השרים, הם קרובים לכל העבירות שבתורה ר"ל. אבל הישרים והפשוטים אשר הולכים כפי שאמרתי לכם בהיותי בביתי – אין חשש. גם רואה אני שיכול לבוא מזה למחלוקת עם פשוטי העם ולמסירות, ולא טוב הוא בעת הזאת, ה' ירחם, רק החשש הוא אצלי אם יאמרו בגובערני שלנו כמו שנשמע פה שלא ילבשו היארמילקעס מה יעשו האנשים הנצרכים לדבר עם השרים, שילכו בגילוי הראש, גם בפה האוקדין שלא ילכו במלבוש יהודית חוץ לאסקופת ביתן, ובביתן יכול ללבוש איזה לבוש שירצה. לזאת אחי, מרירות לבי אי אפשר לבאר על המכתב, בין מהנפרדים בין לאו. אוי לי שזכיתי לכך ולדבר מזה.

אחיי ורעיי, יעשה כל אחד לפי דעתו, אך שלא לקלקל [לבוש יהודית] רק יהיו תלוים לנגד עיניו תמיד, ויעשה לו בגד חדש פחות בזול, ולא להתנאות עם הבגדים החדשים. גם לנשים להזהיר שלא להתנאות ולקשט עצמם בבגדים אלו בפריצות, ואיך שיהיה שלא יהיה במחלוקת עם פשוטי העם מקהילתנו, כי הפירוד לא טוב הוא בעת הזאת…

עוד אחיי ורעיי שימו לבבכם כי הכל הוא בגזירת המקום, וכוונתו לקרב את לבבנו אליו ולזכך אותנו מטנופי היצר, ולרחקנו משקר ומדברים המשניאים אותנו אל אבינו שבשמים חס ושלום, חזקו ואמצו לבבכם, והתחזקו בתורה ובעבודה זכה, ועשו גדרים וסייגים כל אחד לפי דעתו, שלא לפגום ח"ו בכבוד המקום ברוך הוא, ולהחזיק עצמו באמונה שלמה ופשוטה במסירות נפש ממש, ולהזכיר תמיד זכות רבותינו הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם ועל טובת כלל ישראל.

ותהיו אחודים וקשורים עם כל אחינו ישראל באהבת אמת, אהבת חברים מקשיבים, ולא יעלה על לבבכם שום טינא על איש ישראל המחזיק עצמו בדת יהודית, ולדון כל אחד לזכות, כי השעה צריכה מאד לזה, וה' ימשיך רחמיו וחסדיו על עמו ונחלו לא יעזוב, ויהפוך עלינו העת לטובה ולברכה, וישכילו ויצליחו בכל אשר יפנו, ואזכה לראותם שבעי רצון ה' וטובי לבב בחיים טובים ושלום.

צמח צדק

גם הצמח צדק (ליובביטש) יו"ד צ, כתב שאין בגזירה משום 'ייהרג ואל יעבור' הן משום שסיבת הגזירה להנאת עצמם, כדי שהיהודים לא יהיו חריגים במראם משאר האוכלוסייה, אך לא כדי להעביר על דת; הן משום שממילא הם יכולים לכפות את ישראל לגזוז את זקנם ופאותיהם ולקצר את בגדיהם, ומה ייתן שימסרו נפשם על דבר שאפשר לכפותם עליו?; הן משום שיש כבר יהודים ששינו, ואזי מי שמשנה כעת אינו באיסור 'בחוקותיהם לא תלכו'; והן משום שניתן לצרף את דעת השאילתות ש'ערקתא דמסאנא' הכוונה שקושר נעלו מול הפסל, שאז נראה כמשתחווה לפסל:

"… ובנדון שנשאל ודאי מורכב עכ"פ מהנאת עצמו, שעל ידי ההלבשה יהיה כאזרחי הארץ ולא יחזיקו את עצמם כגרים, שהשרים מקפידים על זה. ודוגמת מה שכתב הר"ן שם בחי' סוף דיבור המתחיל 'חוץ', שאין רצון המלכים להוביר השדות, אף שאין דומה ממש, או שחפץ להיות כמו במדינות שהולכים בשוה, ועל ידי זה יש אהבה כו'. וזהו הנאתו, שלא יבדלו א"ע מהם. או מדוע הולכים במשי ומייקרים את עצמם. וא"כ יש לצדד כנ"ל… וע' כה"ג בפ' במה טומנין בהר"ן, כיון שיכולים לבטל ממנו בעל כורחו כו'. אך התוס' שם פי' בעניין אחר. וגם לדבריהם יש לצדד כיון כבר כמה אלפים הלבישו כו'. ועוד יש לצדד על פי מה שכתב השאילתות בענין ערקתא אינו ענין ללבושים כו'".

האדמו"ר מקוצק

בספר 'בית קוצק' חלק "האדמו"ר השרף", פרק ט עמ' סז, מסופר שהאדמו"ר מגור והאדמו"ר מטשכנוב התנגדו לגזרה וסברו שיש עליה דין של 'ייהרג ואל יעבור' (כנזכר לעיל), אולם רבי מנחם מנדל מקוצק עצמו חלק עליהם, וסבר שאין להיהרג על כך, וטיעוניו (המובאים בספר 'בית קוצק') היו טיעונים תפיסתיים ולא הלכתיים, כלומר הוא לא ראה במלבוש יסוד חשוב ביהדות, אלא עיקר מה ששומר על הזהות היהודית הוא הזדהות הלב עימה ולא סממנים חיצוניים:

כשגזרה מלכות הרשעה של הצאר הרוסי את גזירת הלבוש על יהודי פולין, אמרה לאלצם לשנות את בגדיהם ולהתלבש כשכניהם הגויים, קבע האדמו"ר הרי"מ מגור להלכה שזאת היא גזירה שמחוייבים "ליהרג ולא לעבור עליה". הצטרף לפסק דינו הרה"ק רבי אברהם מצ'כנוב.

ראה האדמו"ר הרי"ם מגור בלבוש היהודי המסורתי חומת מגן ליהדות. הלבוש המיוחד מחייב את לובשו אורח חיים יהודי, אין הוא יכול להתערב בין עם הארץ, לעשות כמעשיו, הלבוש המיוחד מבדילו מאחרים ושומר עליו ממעשים רעים.

השרף מקוצק גרס אחרת. רב זה הדומה למלאך ה' צבא-ות שתבע שלימות והתעלות בלי סוף, שכמה למאה חסידים אשר ירוצו אחריו ברחובות ויצעקו: ה' הוא האלוקים, לא ראה בלבוש חומת מגן ליהדות, ומה ללבוש כשרחמנא ליבא בעי?

וכשהלכו האדמו"ר רבי יצחק מווארקה והאדמו"ר הרי"מ מגור אצל משה מונטיפיורי שביקר אז בפולין בדרכו לרוסיה, ובקשו ממנו כי ישפיע על ראשי השלטון שיבטלו את גזירת הלבוש, שמע השרף על השתדלותם, ואמר: לחנם הטרחה ולשוא ההשתדלות. כבר אמר אחד האחרונים "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה". אל תבטחו בעזרת נדיבים, אם אין לאנשים הללו כל תשועה מהשתדלותם זו. מונטיפיורי עצמו אינו לובש לבוש מסורתי מיוחד, ואינו מבין לשם מה זה נחוץ…

ואכן לא עשה מונטיפיורי מאומה לביטול גזירה זו. כשנודע לשרף על פסק דינם של האדמו"ר הרי"מ מגור והרה"ק רבי אברהם מצ'כנוב על החובה ליהרג ולא לקבל את הגזירה, אמר: "גם לי ידיעה "באותיות הקטנות", ואינני יודע מהיכן פסקו הלכה זו? שני גדולים כאלו יפקירו דמם של ישראל?"

אבל רעו וחסידו הנאמן האדמו"ר הרי"מ מגור עמד על דעתו, והמשיך במאבקו עד אשר הצליח לחסל את האיומים ולבטל את הגזירה, והשרף נשאר אף הוא איתן בדעתו ובעמדתו, שנבעה משיטתו והשקפתו. מאז ועד יום הסתלקותו (וכן גם לאהלו) לא נכנסו אליו החסידים לבושי הכובעים המסורתיים המיוחדים של יהודי פולין אלא בכיפות לראשם.

חומת המגן ליהדות של הלבוש המסורתי, שהקים האדמו"ר הרי"מ מגור ליהודי פולין, ואשר שמרה עד לחורבנה של גולה מעטירה זו על המונות, לא היתה חומתן של חסידי קוצק הקדושים, חומת אש הקים השרף סביב לבני העליה המעטים והשלימים אשר להם היתה נתונה דאגת הרבי הגדול.

הגזירה לא לשאת אישה לפני גיל שלושים אם לא ילבש בגדי הגויים

רקע

כחלק מגזירת הלבוש, באזור הבסבורג נגזרה גזרה שיהודי הרוצה לשאת אשה לפני גיל שלושים, עליו ללבוש בגדי הגויים. גם על גזרה זו התעורר דיון הלכתי מה הדבר הנכון לעשות בהנחה שגזירה זו נחשבת להעברה על דת, ובהנחה שלא ניתן לברוח למדינה שבה גזרה זו אינה קיימת.

הסוברים שאין להתיר לשאת לפני גיל שלושים

משיב כהלכה

בשו"ת משיב כהלכה (לרבי אברהם זאב וולף פרנקל) יו"ד ח, כותב על הגזירה לא להינשא לפני שלושים שהיא נחשבת לשעת השמד, וודאי שאין להתיר ללבוש בגדי נכרים לאור העובדה שרואים בחוש שמי שלובש בגדי נכרים נגרר אחר הגויים וכל העבירות נעשות לו כהיתר:

ואשר נסתפק אם נחשב זאת לערקתא דמסאנא, לדעתי לא היה הדבר לספק כלל, ומחשבתם ניכרת מתוך גזרתם שכוונתם להעביר על דת ולהיות ככל הגוים בית ישראל. ומה שכתב כבודו לדמותו לדברי התשב"ץ, הובא במשנה למלך… היכא דאין כופין לגרש דוקא, רק ע"ד אחר לא היה כפיה לגרש, אין הדמיון עולה יפה, דשם עיקר דבעינן שיהיה הגט ברצונו, ולכך כאשר מקום אתו לבל לגרש ומגרש – דוקא מתברר שברצון גירש. אבל בנידון דידן אדרבה, נהפוך הוא, שכאשר יש לו מקום לנוס, ועובר על דת – אין לך חילול השם גדול מזה, דוק בלשון רש"י ז"ל בסנהדרין גבי מצוה קלה, שלא ירגישו הנכרים להוריק הלבבות בכך, מכל שכן בנידון דידן, כאשר יראו כי יצליחו בזה, שבגזירה קלה מעבירין אותם מנימוסיהם, בלי ספק יחשבו מחשבות להעבירם מהדת, ואין לך חילול השם גדול מזה. ועיין חידושי הר"ן לסנהדרין, שעיקר לקדש השם. ובנידון דידן בלי ספק יתחלל שם שמים ביותר. ואם נדמה לשם, אף אם היה הגזירה בזה הלשון שגזרו, שכל הבחורים ילכו בגדי עכו"ם, ובאם לאו הקנס שלא ינשאו עד שלושים שנה, וזה בודאי ניכר שמחשבתם להעבירם מדת, ואם נדמה להתם – גם בזה מותר. אלא ודאי דלא דמי, כאשר כתבתי. ובלאו הכי כן כתב הבית יוסף, דזה דוקא שכופין בדבר שהדין נותן, ואתי שפיר גם מה שכתב דליתא באם שמותר לעבור במקום שאין מתכוונים רק להנאת עצמן, לדעתי בנידון דידן הגם דגזירה שלא ינשאו הוי להנאת עצמן, פן ירבה, אך הגזירה כאשר ילבשו מלבושי נכרי יהיו מותרים, הוא להיפך, שהמה מבטלין הנאתם רק להעבירם מנימוסיהם. הגע עצמך, באם שהגזירה שלא ינשאו היה מכבר, וכעת המה גוזרים על אשר ילביש מלבושי נכרים יהיה חפשי מהגזירה, בודאי לא היה נחשב הנאת עצמן…

כל זה השבתי לפי דבריו, אך מה מאוד נפלאתי הפלא ופלא, האיך יעלה בדעתו להקל בענינים האלה, אשר הוא הריסות הדת בכללה, כאשר אנו רואין בחוש אותן הלובשים מלבושי נכרים יסירו מסוה הבושה מעל פניהם, והעולם כולה נעשה לפניהם כמישור. וכל זה גורמי להם הילוכם שיתערבו בגוים, הס כי לא להזכיר להקל בזה. נפלאו בעיני אשר כבודו כתב תוכחת מוסר אשר לא יאספו הרבנים לבטל מחשבת הרשעים לגדור גדר ובקהלתכם אשר היא עיר ואם בישראל יתן המכשלה הזאת, אשר בלי ספק יהרס הדת חלילה. ידרוש בגיני שלום שאירי הרב הגאון הגביר האבד"ק ולבקשו לבל יעלה בלבו להקל בענינים האלה, לבל יתחלל שם שמים ויהיה חלילה לבוז אצל ד' וחושבי שמו. ומה יענה ליום הפדיקה אשר זכהו ד' למלאות מקום שבת אבותיו, רבותינו הגאונים נוחם עדן, אשר כל מגמתם להעמיד הדת על תילה, ובימיו יפרצו פריצות להרוס הדת. אדרבה, ותאמץ בכל מעוז לגדור גדר לבל להתיר להם הדבר. ומובטחני שגם הרב הגדול מ' שאול לאנדא, יהיה בעזרו בדבר זה. וגזירה עבידא דבטלי…

אמרי אש

בשו"ת אמרי אש (לרבי מאיר איזנשטטר, נולד בשנת התק"מ [1780]) יו"ד נה, הסתפק אם גזרת הלבוש לנישאים לפני גיל שלושים נחשבת לשעת השמד, שכן יש להסתפק במגמת הגזירה אם נחשבת להנאת עצמם או להעביר על דת, ואף שנטה לומר שהיא נחשבת להעביר על דת, כתב שמצוות הנישואין היא מצוות עשה, ולהלכה נפסק שאין להיהרג על מצוות עשה. בנוסף, כתב שגם אם לא נחשיב גזירה זו לשעת השמד, אין ללבוש בגדי נכרים, שכן כאן הגזירה היא לא אם להיהרג או ללבוש בגדי נכרים, אלא אם להינשא מוקדם וללבוש בגדי נכרים, או לדחות הנישואין עד אחר גיל שלושים, וכיוון שבמלבושי נכרים זה איסור תורה של "ובחוקותיהם לא תלכו", ממילא אין העשה של הנישואין דוחה לא תעשה זה. ומכל מקום הטוב ביותר הוא לברוח למקום שיוכל לקיים שניהם, אך גם אם לא יוכל לברוח – לא ילבש בגדי הנכרים כדי להינשא מוקדם:

אמרות טהורות אשר שלח מעלת כבוד תורתו נ"י, בענות לבבו אלי הגיעוני, וארא והנה חוקר ודורש ברוח מבינתו, אודות פקודה חדשה אשר הפקד בעניני נשואין בני עמינו, צוו כי לא יקחו נשים לפני הגיעם לשלושים שנה, אם לא ילבישו נפשם במלבושיהם ממש. וחקר כבוד תורתו בחכמת לבבו איזה דרך ישרה וטובה בעיני השם יתברך שיבור לו האדם, אם ללבוש כלבושיהם או להמתין עד שלושים שנה. וכבר כל יקר ראתה עיניו, ולא הניח מאומה אשר לא הביא בכור המבחן, ומה מני יהלוך. אך לעשות רצון יראי ה' הנני בא, לישא וליתן בדבריו קצת כפי מסת הפנאי בעזר השם יתברך…

והנה בנידון שלפנינו, באמת היה מקום לדון אם מיקרי שעת הגזירה, יען דנראה שעיקר כוונתם רק פן ירבה, וכמו שכתב מעלת כבוד תורתו נ"י. ויוכיח על כוונתם מה שתחילה הכבידו עול יותר על הנישואין, ועל ידי השתדלות בני עמינו חידשו הגזירה ההיא. וכיון שעיקר כוונתם רק על מניעת הנישואין,  אף על גב דכתבנו למעלה דיש הפוסקים הסוברים דגם על עשה צריך למסור נפשו, מכל מקום הרי סתם הרמ"א כדעת הסוברים דאין למסור נפשו על עשה.

ואף על גב דלא אמרו בפירוש מה מגמתם בפקודה ההיא, אומדן דעת היא. ולפי הנראה היינו דאמר רבא לענין לעבור: 'שקול אספסתא ושדי לחיותא', ולענין למסור נפשו אמר: 'שדי לנהרא'. דקשיין דיוקא אהדדי. והיה נראה לפענ"ד לומר לדעת רמב"ם וסייעתו, דסבירא להו דאסור למסור נפש במקום שאמרו רז"ל יעבור ואל יהרג, וכבר כתב התרומת הדשן… דכאן לא שייך לומר ספק נפשות להקל, יעיין שם. ולפי זה איכא למימר דרבא סבירא ליה דהיכא דלא ידע מה כוונת האנס, אם להעבירו או להנאתו, הרשות בידו ליהרג או לעבור. אבל יותר נראה לומר דאזלינן בתר אומדנא, ואם האומדנא דלהנאת עצמו – אינו צריך למסור נפשו.

אבל נראה לפענ"ד, דמלבד שעת הגזירה, יש במלבושי אחינו בני פולין ועטיפתם גם לדעת מהרי"ק משום לאו ד'בחוקותיהם לא תלכו', לא לבד מפני צבע השחור, שגם מהרי"ק כתב שהוא דרך צניעות, אבל בהעטיפה עצמה יש בזה צניעות. כי ענין הצניעות והפריצות בזה הוא מן המפורסמות, כמו שכתב הרמב"ם בענין ידיעת טוב ורע דאדם אחרי החטא, והוא עניין הסכמיי… וכן מלבושי בני פולין, אשר לפי הנראה בעיני מרבית עם ה' הוא לבוש יהדות וצניעות, והמשנה עטיפתו מוזר הוא לאחיו יראי ה', לפענ"ד גם לדעת מהרי"ק הוא בכלל בחוקותיהם לא תלכו.

וגם נראה כי כאשר יראו השרים אשר ילבשו ישראל כמותם, ולא השיגו מגמתם בפקודה ההיא, יאמרו כי היה הרצון גם לגלח פאת זקנם, וזה בוודאי אף על ידי מספרים יש בו על כל פנים משום דבחוקותיהם לא תלכו, ואע"ג שאינו לובש מפני להתדמות להם, רק כי יוכל ליקח אשה, לעניין זה וודאי מצטרף הפקודה דצריך ללבוש למען להדמות להם ממש.

ואחרי כי לפענ"ד יש בהמשנה עטיפת אחינו בני פולין מפני הפקודה ההיא משום בחוקותיהם לא תלכו, שוב אין לנו לדון אם היא שעת הגזירה או לאו, וכן אם הוא להנאת עצמו או לא, רק כיון דלא שייך כאן דחיית עשה ללא תעשה כמובן, ממילא אין לעבור בלאו דבחוקותיהם לא תלכו בקום עשה, לקיים מצות עשה דפרו ורבו לפני שלושים. וכל שכן אם אפשר לו ללכת למקום אחר ולקיים שתיהם. ואפילו אי אפשר – אין לעבור בקום ועשה…

המתירים לשאת לפני גיל שלושים

אמרי נעם

בשו"ת אמרי נעם (לרבי מאיר הורוביץ) ב, טז, כתב שגם אם גזירת הלבוש היתה שאם לא ישנה הלבוש ייהרג, היה מקום להתיר לשנות הלבוש משום שזה כמו מצוות עשה, שכתבו הראשונים שכיוון שממילא הגוי יכול לבטלו מהמצווה, ממילא אין טעם שייהרג כי הגוי יכול לכופו לכך. ואם כן הוא הדין לגבי גילוח הזקן והפאות, וקיצור המעיל וכו', שאלו דברים שהגויים יכולים לעשות בעל כרחם של ישראל. ועוד, שאולי הגוי עושה להנאת עצמו, ואז לרז"ה וסיעתו יעבור ואל ייהרג גם בשעת השמד. אך למעשה כאן הגזירה היא לא שייהרג, אלא או יישא אשה לפני גיל שלושים וישנה לבושו, או ימתין עד אחר שלושים. ובזה אם נמנע מלשנות לבושו, המחיר לא יהיה שימות אלא שיבטל ממצוות פו"ר, ולכן "ודאי דאין דוחין מצוה מפני מצוה, דדוקא גופו חייב למסור ולא מצות שב ואל תעשה". אך מתנה זאת בכך שאין אפשרות לברוח מן העיר למקום אחר ולהינשא שם בלא לשנות לבושו:

שאלה: בעסק הגזירה שבעירכם, רצוני לומר שלא ישא אשה עד שמלבוש את עצמו במלבושי נכרי ולגלח הזקן. לחוות דעתי אם מותר על פי הד"ת.

תשובה: הנה מקודם נחקור באם היתה הגזירה שיהרג באם לא יעבור. אם מחויב למסור נפשו לקטלא בכגון זה אם לא. ואח"כ נברר נידון דידן כיד ד' הטובה עלי.

מקור הדין בסנהדרין… והנה בפירוש דקרקע עולם פירש בעל שטה מקובצת בכתובות [ד"ג] הטעם, כיון שבידו לבעול אותה בעל כרחה, ואח"כ יהרוג אותה. וזה דוקא באשה, אבל באיש שאין בידו לכופו ולדבק אותו לערוה כי אין קושי אלא לדעת… ורש"י ז"ל בסנהדרין פירש שם הטעם דקרקע עולם מחמת שלא קעבדה מעשה בידים, ורק בשב ואל תעשה, על כן קיל הדבר, ואינה צריכה למסור נפשה. והרבה חילוקים יש בין שני פירושים אלו, כמו שיבואר לקמן בדברינו…

ומעתה בנידון דידן, שהמלכות גזר שיגלח זקנו וילבש עצמו במלבוש נכרי ובאם לאו נהרג, הוא באמת בקום ועשה, שצריך לעשות את העבירה בידים רק שבידם לכופו ולגלח זקנו בעל כרחו. אם כן הדבר תלוי בשני טעמים, כמו שביארתי, דלטעמא דרש"י אסור, כי הוי בקום ועשה, ולטעמא ד??? כיון שבידם לכופו ולגלחו בעל כרחו, גם הוא בעצמו מותר לו לעבור ואל יהרג, אף דהוי גזירת המלכות, וכמו שביארתי דגם בגזירת המלכות מותר לו לעבור כשיכול לכופו בעל כרחו. היוצא מזה צד היתר מחמת דיכול לכופו בעל כרחו, מותר לו בעצמו לעבור ולא יהרג.

עוד יש צד היתר מחמת דאין אנו יודעים כונת המלך, ואולי כונתו להנאת עצמו ולא להכעיס ולהעביר על דת. הן אמת אשר הדבר הזה הוא במחלוקת שנוי, כי דעת הב"ח דבשעת הגזירה גם להנאת עצמו אסור, ומדייק כן מלשון הרמב"ם שם… וגם בהגהות אשרי… מסופק בזה… ולדעתי הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, הלא המה הרז"ה… והחולקים עליו… דלדעת הרז"ה גם בג' עבירות החמורות להנאת עצמן מותר, ולדעת החולקים עליו בג' עבירות החמורות גם להנאת עצמן אסור. והר"ן בפסחים מפרש טעמא דחולקים, דבשלמא שאר עבירות דבצינעא מותר, רק בפרהסיא אסור מטעם 'ונקדשתי כו", על כן להנאת עצמו מותר, דלא שייך קידוש השם בהנאת עצמו. אבל בג' עבירות החמורות, דגם בצינעא יהרג מחמת חומר העבירה, על כרחך גם להנאת עצמן אסור.

ומעתה בשעת הגזירה דגם בצינעא יהרג אפילו על שאר עבירות, ודאי דלדעת הרז"ה דסובר דבע"ז גם כן מותר להנאת עצמן אף דבצינעא אסור, גם שעת הגזירה מותר להנאת עצמן אף דבצינעא אסור. אבל להחולקים דבעבודה זרה אסור אף להנאת עצמן, אם כן גם שעת הגזירה אסור, כיון דגם בצינעא יהרג בשעת הגזירה. והיה מקום להחזיק בזה בדעת הב"ח, וכן פסק הראב"ד, מובא בשי"מ שם…

ומעתה נבאר נידן הגזירה שבעירכם, דלדעתי אין כאן בית מיחוש כלל. דבשלמא אם היתה הגזירה שיהרג, היינו צריכים להיתרים הנזכרים, אבל בעירכם שגזירה שבאם לא יעבור על מצוה קלה כזו יצטרך לעבור על מצוה אחרת שלא ישא אשה, שהוא מצוה חמורה יותר כי פריה ורביה דאורייתא הוא, ויותר צד צניעות יש בזה שישא אשה בימי בחרות, ועל נשואי אשה ודאי שלא ימסור נפשו, כי לא יצטרך כי בשב ואל תעשה הוא… אם כן בודאי יעבור עליה אם לא יעבור על מצוה קלה. על כן הגם שזה הוא בשב ואל תעשה וזה בקום עשה, ודאי דאין דוחין מצוה מפני מצוה, דדוקא גופו חייב למסור ולא מצות שב ואל תעשה. ואין זה קידוש השם כלל לבטל מצוה מפני מצוה זו, ואף דבשב ואל תעשה יכולין חז"ל לעקור דברי תורה, זאת הוא רק פעם אחת, אבל לענין שלא ישא אשה לעולם, כי הוא צד צניעות שלא ירבו ממזרים ח"ו – דוחין מצוה הקל מפני מצוה חמורה, אף שהוא בקום עשה…

אמנם כל זה אינו רק כשאי אפשר לברוח, אבל כשאפשר לברוח לא שייך טעם הנ"ל, כי יוכל לברוח לקיים שניהם, ואין לנו צד היתר רק אולי כונתם להנאת עצמו, ולא להעביר על דת כלל. ומעתה בעירכם, שהרבה ריוח והצלה לפני הבחורים לישא במדינות אחרות, ולא יגיע להם היזק רב, לזאת מיראי הוראה אנכי לסמוך על טעם זה לבד דכונתו להנאת עצמן, בפרט בעת שראינו בעוונותינו הרבים שהדור פרוץ בכך ביותר, ומה גם לפני אנשים יראי ד' יש למנוע מזה כל מה דאפשר, כי בעינינו רואים שבעת הזאת כל דת יהודית תלוי בזה, והיה בזה שלום.

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה', כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] בספר 'היכל הבעש"ט' חי"ב עמוד קטז הערה 90, כתבו על כך: "ידוע שבשנים האחרונות לחיי הגר"א, הרימו המשכילים בוילנה ראש, ולקראת כנוס ה"סיים הגדול" כמה מהם הגישו פטיציה לשלטונות למען תיקון מצבם של היהודים, שכללה סעיף גם על שינוי הלבושים. יתכן שבשעת המלחמה עם רוסיה בשנים תקנ"ב תקנ"ד (1792-1794) מושל וילנה אימץ תקנה זו וגזר על הבגדים".