חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

מחמם מים בגז בשבת

שלום יש לנו מחמם מים בגז שאנחנו מכבים לפני כניסת שבת מה קורה במקרה בו שוכחים לכבות אותו לפני שבת האם יהיה אסור שברז המים יהיה על מצב אחר מלבד קרים לגמרי? מה קורה אם הברז פתוח על חמים, ואז נזכרים שהמחמם לא כבוי. האם מותר לסגור את ברז המים (אני מניח שזה גורם לכיבוי להבה במחמם)

אם בכל פתיחה של מים חמים המחמם מתחיל לעבוד – מותר לפתוח רק קרים. אם פתחו את חמים – מותר לסגור בשינוי (פסיק רישא בתרי דרבנן).

אם אין כיבויו חשמלי אלא בעזרת ברזי גז, מותר לסוגרם בשבת.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 17:23:52

ברכות

שלום וברכה! האם יש לברך 'על המחיה' אחרי אכילת חטיף כמו 'כיף-כף'? מדובר בחטיף של 18.5 גרם, אבל נראה שהוא כן בנפח חצי ביצה. על גב החטיף מצוין ש75% זה שוקולד בלבד ו25% זה וופל שוקולד. כיצד ניתן לדעת האם אחוזי הדגן מתוך אותם 25% מגיעים לשמינית סה"כ מתוך המוצר? (והאם החישוב שעשיתי נכון בכלל?)

מכיוון שהשוקולד לא מעורב בתוך הקמח, אינו מצרף לשיעור כזית, ולכן רק אם אכל מהמזונות בלבד שיעור כזית יברך 'על המחיה', ואם לא אכל מהמזונות שיעור כזית, אבל מכלל החטיף אכל כזית יחד עם המזונות – יברך בורא נפשות.

כך מובא בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור:

שיעור ברכה אחרונה בעוגה ופשטידה

טז. עוגה בחושה שכמות הקמח מחמשת מיני דגן שבעיסה לפחות שמינית, כמו ברוב העוגות והעוגיות, כל המרכיבים שנבללים בעיסה מצטרפים לקמח, והאוכל 'כזית' מהעוגה יברך 'על המחיה'. ואם שיעור הקמח פחות משמינית, האוכל 'כזית' מהעוגה יברך 'בורא נפשות'. אמנם לפני אכילתה צריך כמעט תמיד לברך 'מזונות' (להלן יא, ה-ז).

יז. בפשטידה וקציצה שאר המינים לא נועדו רק להטעים את הקמח כבעוגה, אלא יש להם ערך עצמי, ולכן רק אם הקמח מחמשת מיני דגן הוא רוב התערובת, מברכים על אכילת 'כזית' מהפשטידה 'על המחיה'. אבל אם הדגן הוא מיעוט, אין שאר המינים מצטרפים אליו, ולכן רק אם אכל מהדגן עצמו כמות של 'כזית' בזמן של שבע דקות, יברך 'על המחיה', וכגון שאכל שיעור שלושה זיתים בשבע דקות מפשטידה שהקמח שבה הוא שליש מכלל המרכיבים. אבל אם לא אכל כמות כזו, כל שאכל מהפשטידה כמות של 'כזית', יברך 'בורא נפשות'.

יח. עוגה, עוגיות או פשטידה שיש בהן מילוי שאינו מעורב בתוך הקמח, אין הוא מצטרף לקמח. לכן אם אכל מהבצק על כל המרכיבים שבו 'כזית', יברך 'על המחיה' ויפטור את המילוי. ואם לא אכל מהבצק 'כזית', אבל יחד עם המילוי אכל 'כזית', יברך 'בורא נפשות'. לכן לדוגמה, האוכל שני וופלים קטנים יברך 'בורא נפשות', והאוכל ארבעה וופלים יברך 'על המחיה'.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 20:59:29

הלכות שבת

שלום הרב האם מותר בשבת לשטוף את הרצפה ולנגב בסוף עם סמרטוט ללא סחיטה אחכ? אשמח למקור לתשובה. תבורכו.

גם תשובה לשאלה זו מובאת בפניני הלכה פרק טו, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה.

אסור לשטוף במים רצפה (שו"ע שלז, ג; מ"ב ג). ואם נשפכו על הרצפה מים רבים, מותר לגורפם על ידי מגב (שש"כ כג, ז).

כאשר מקום מסוים ברצפה נתלכלך מאוד, כגון שנשפך עליו מיץ, מותר לשפוך עליו מעט מים, ולגורפם אח"כ במגב, או להספיגם בדבר שאין חשש שיבוא לסוחטו (רשז"א שש"כ כג, הערה ל; חזו"ע ח"ד עמ' מט). כאשר כל הרצפה התלכלכה מאוד, המיקל לשפוך על כולה מים ולגורפם, יש לו על מה לסמוך (אול"צ מג, ח).

כדי שלא יגיע אדם לידי סחיטה, אסרו חכמים לקחת בידו דבר שספוג במים והדרך לסוחטו, או להספיג מים רבים על ידי מגבת וכדומה, אלא יספיגם על ידי מספר מגבות שכל אחת תספוג מעט. כמו כן, יכול להספיגם על ידי דבר שאין רגילים לסוחטו מיד כשנספג בהרבה מים, כגון נייר סופג שרגילים לזורקו. ואם אין אפשרות אחרת, ניתן לבצע את פעולת ההספגה על ידי שני אנשים.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 22:15:03

הלכות שבת

האם מותר לרכב בשבת על סקטבורד, או רולרבלייד? בכל גיל?

התשובה לשאלתך מובאת בפניני הלכה שבת סוף פרק כד סעיף י. אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה. וכעת אפשר לרכוש גם את ספר הקיצור לפניני הלכה שיצא לאור.

אופניים קורקינט וסקטים

אסור לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום 'עובדין דחול' (לעיל כב, ח). גם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם. אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שתלת אופן הם אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש הבדל גדול בינם לבין אופניים רגילים, ולכן אין במשחק בהם משום 'עובדין דחול' (שם, 4).

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. מנגד, יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר, וכשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום 'עובדין דחול', שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 22:16:35

יש לך שאלה?

מתי אומרים 'ייהרג ואל יעבור' ומתי לא

תוכן עניינים

מקור הדין

ג' עבירות החמורות, פרהסיה, שעת השמד והסיוג של 'הנאת עצמו'

במסכת סנהדרין עד, א, מובאים דברי רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק, שעל כל העבירות שבתורה ייהרג ואל יעבור, חוץ מע"ז ג"ע וש"ד. רב דימי הוסיף בשם רבי יוחנן, שבשעת השמד ייהרג אפילו על מצווה קלה, ורבין הוסיף בשם רבי יוחנן שגם שלא בשעת השמד, בפרהסיה ייהרג אפילו על מצווה קלה. ומבארת הגמ' ש'מצווה קלה' היינו אפילו "ערקתא דמסאנא". מקשה על כך הגמ' מאסתר, ששם העבירה להיבעל לאחשורוש היתה בפרהסיה, ובכל זאת מותר היה לה לעשות כן, ומשיב אביי שאסתר היתה 'קרקע עולם'. ואילו רבא השיב שכאשר העבירה נעשית להנאתו של הגוי ולא כדי להעביר את ישראל על דתו, גם בפרהסיה יעבור ואל ייהרג, וכפי שפסק רבא במקרה אחר, שאדם שהנוכרי איים על חייו אם לא יקצור אספסת לבהמתו – יקצור ולא ייהרג, אך אם צווהו לקצור ולהשליך לנהר, שאז עשה כן לשם מעבר על דתו – ייהרג ואל יעבור:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. – מאי מצוה קלה? – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא… והא אסתר פרהסיא הואי! – אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר: הנאת עצמן שאני. דאי לא תימא הכי – הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו? אלא הנאת עצמן שאני. הכא נמי: הנאת עצמן שאני. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: נכרי דאמר ליה להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא, ואי לא קטילנא לך – ליקטיל ולא לקטליה. שדי לנהרא – ליקטליה ולא ליקטול. מאי טעמא – לעבורי מילתא קא בעי.

רש"י שם:

ואפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור – שלא ירגילו הגויים להמריך את הלבבות לכך.

ערקתא דמסאנא – שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים. אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא – יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי פרהסיא מדבר בישראל.

והא אסתר פרהסיא הואי – ונבעלה לנכרי ולא מסרה נפשה לקטלא.

קרקע עולם היא – אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה.

הנאת עצמו – שאין הנכרי מתכוין להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו מתכוין – שאני, ואין כאן חלול השם ליהרג על כך.

הני קוואקי ודימוניקי – כלי נחשת שנותנין בהם גחלים גבוהין הן ועומדין לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן.

היכי יהבינן להו – יום איד היה לפרסיים שנוטלין כומרי עבודה זרה אור מכל בית ובית ומעמידין בבית עבודה זרה שלהם ומתחממין העם כנגדן, והיו נוטלין אף מבית ישראל בעל כרחם, היכי יהבינן להו ולא מסרי נפשייהו אקדושת השם הלא חק עבודה זרה הוא.

אלא – הואיל והנכרי אינו מתכוין להעבירו אלא להנאת עצמו מתכוין, שצריך לאותו הכלי – אין כאן קידוש השם ליהרג עליו, ואף על פי שהנכרי אינו צריך לו אלא לחוק עבודה זרה הנאת עצמו הוא, שצריך לאותו כלי ואינו אומר לי שאעבוד אני.

קטיל אספסתא – קצור עשב מאכל בהמה.

לקטול – האספסתא, ולא לקטליה הנכרי דכיון דאינו מתכוין להעבירו אלא לצורכי עצמו – אין כאן חילול השם.

שדי לנהרא – להעבירו הוא מתכוין, ואי פרהסיא הוא או שעת גזרת המלכות – לקטליה ולא ליקטול אספסתא.

זריעה בשביעית

במסכת סנהדרין כו, א, מובא שבימי רבי ינאי גזרו הרומאים לתת מס מהתבואות, ומתוך כך התיר רבי ינאי לזרוע בשנת השמיטה, כדי שאפשר יהיה לשלם את המס למלכות:

אמר רבי שמעון: בתחילה היו קוראין אותן אוספי שביעית. – מאי קאמר: אמר רב יהודה, הכי קאמר: בתחילה היו אומרים אוספי שביעית כשרין, סוחרין פסולין. משרבו ממציאי מעות לעניים, ואזלי עניים ואספי להו, ומייתו, חזרו לומר אחד זה ואחד זה פסולין. קשו בה בני רחבה: האי משרבו האנסים? משרבו התגרין מיבעי ליה! אלא: בתחילה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולין, משרבו האנסין, ומאי נינהו – ארנונא. כדמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית, משום ארנונא.

רש"י שם באר שההיתר מבוסס על כך ששמיטה בזמן הזה מדברי חכמים:

אוספין כשרין – דמצי למיכלינהו קודם זמן הביעור.

ואזלי עניים אספי להו – בשביל המעות, והוו להו סוחרי שביעית, ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה (עבודה זרה סב, א), והכי משמע מתניתין: בתחלה לאלו הפסולין עכשיו משום סוחרי שביעית, היו קורין אותן אוספי שביעית – וכשרין, משרבו האנסין חזרו לקרות את האוספין סוחרין – ופסולין.

ארנונא – מס שגובה המלך מן התבואות כך וכך כורין מן השדה לשנה.

פוקו זרעו בשביעית – שביעית בזמן הזה דרבנן, דבטלה קדושת הארץ.

ירושלמי על זריעה בשביעית – היתר 'להנאת עצמו'

בירושלמי שביעית ד, ב, מובא שרבי ינאי התיר לחרוש בשביעית את האדמה כדי לשלם מס למלך במהירות, משום שכשהמלך חייב לעבוד בשדה כדי להביא לו את המס בזמן, היה זה מפני טובתו האישית, ולא כי רצה להעביר את ישראל על דתם:

בראשונה כשהיו המלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה חד רשיעא הוה אני עבר חמיתון דמיין קובעתא אמר לון האיסטו שרא לכון מירדי שרא לכון דמיין קובעתה אמר רבי יעקב בר זבדי קומי רבי אבהו לא כן אמר רבי זעירא ורבי יוחנן בשם רבי ינאי רבי ירמיה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה מניין אם יאמר עכו"ם לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים יעבור ולא יהרג הדא דתימר בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קיבלו מהן! אמר לא מתכוין משמדתכון, ולא איתכווין אלא מיגבי ארנונין.

פני משה

וכן באר הפני משה שם, שכיוון שמדובר על עבירה שנעשית להנאת עצמו של הגוי, אף שנעשית בפרהסיה – יעבור ואל ייהרג:

בראשונה כשהיתה המלכות אונסת לפרוע המס הורי ר' ינאי שיהו חורשים חרישה הראשונה. בשביעית כדי למהר הזריעה אח"כ שיהיה להם ממה לפרוע מס המלך:

חד רשיעא הוה איעבר בשמיטתא. כך כתוב בסנהדרין:

חמתון רמיין קובעתה. ראה אותן שהרימו הגדר סביב השדה בכדי שלא יוכלו להכנס שם אלו הרוצין לחרוש שלא יהא חורשין בשביעית. קובעתה מלשון וקובע ישימו עליך סביב (ביחזקאל כ"ג):

אמר לון האסטו. ל' מקרא הוא (בדניאל ג') ענה נבוכדנצר וא"ל הצדא. ופירושו וכי כן הדבר ואמת הוא:

שרא לכון מירדי. אם התחילו אתם למרוד במלך והתחילו אתם לרמיין אותן קובעתה. שלא לחרוש ושלא לפרוע מנת המלך:

לא כן א"ר זעירא וכו'. על הא דהתיר ר' ינאי לחרוש בשביעית פריך והא נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד דעל כל התורה כולה חוץ מאותן ג' עבירות שאמרו יעבור ולא יהרג הדא דתימר בינו לבין עצמו בצינעא הוא דחילקו דבאלו שלשה יהרג ואל יעבור ובשאר התורה כולה יעבור ואל יהרג, אבל ברבים אפילו על מצוה קלה אל ישמע לו, כגון פפוס ולוליינוס דמסכת תענית, שאפילו על דבר קל שנתנו להם מים לשתות בכלי זכוכית צבועה שם ע"ז בתוכה ולא קבלו מהן, וקדשו השם על זה. והיכי עביד ר' ינאי הכי להתיר דבר שהוא ברבים:

אמרי שאני הכא דלא מתכוונין משמדתהון. שהרי לא משום גזרת שמד גזרו עליהן שיחרושו בשביעית ולעבור על התורה אלא בשביל הנאתן נתכוונין כדי להגבות ארנונין והמס מהן, ובכהאי גוונא מותר בשאר כל התורה:

ר"ן

גם הר"ן סנהדרין כו, א, בדפי הרי"ף, מזכיר את הירושלמי הזה כמקור לדין ש'להנאת עצמו' גם בפרהסיה יעבור ואל ייהרג:

פוקו וזרעו בשביעתא משום ארנונא. פירוש שהאונס לא היה להעביר אלא להנאת עצמן, שלא יפסידו הארנוניות, וכל להנאת עצמן יעבור ואל יהרג, ואף על פי שהוא בפרהסיא. וכדאיתא לקמן פרק בן סורר. והכי איתא בהדיא בירושלמי במס' שביעית פרק ד', לאלו החורשין בשביעית למה אין אומרים שיהרג ואל יעבור כדין בפרהסיא? מפני שאין עושין אלא למיגבי ארנוניות ע"כ.

מחלוקת הראשונים ביחס להנאת עצמן

הסוברים שלהנאת עצמם מותר גם בפרהסיה וגם בעבודה זרה ואו גילוי עריות

בעל המאור

המאור הגדול על סנהדרין יז, ב, בדפי הרי"ף, סובר שהכלל של להנאת עצמן נכון גם לגבי גילוי עריות, שאם אשה כפתה גבר שהוא ערווה עליה לגילוי עריות – אף שאין כאן פטור של "קרקע עולם" – יעבור ואל ייהרג, כי היא עושה זאת להנאת עצמה. וכן בשעת השמד ובפרהסיה, אם עושה להנאת עצמו – לא נהרג על כך. אולם בע"ז אין מציאות שהגוי אומר לישראל לעבוד הע"ז להנאת עצמו, ולכן תמיד ייהרג. וכן ברצח, אף שיכולה להיות מציאות של הנאת עצמו, הסברה של 'מי יימר' קיימת גם אז, ולכן תמיד ייהרג ואל ירצח:

אביי אמר: אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר: הנאת עצמן שאני. נקיטין השתא דע"ז וג"ע וש"ד ל"ש בצנעא ול"ש בפרהסיא, לא שנא בשעת השמד ול"ש שלא בשעת השמד – יהרג ואל יעבור. ולא מיבעיא עבירה עצמה, אלא אפי' כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה מחמת העבירה – בג' עבירות הללו יהרג ואל יעבור… ושלש עבירות הללו שהזכרנו, דינן שוה כמו שכתבנו. ושאר עבירות שבתוכה שלא בשעת השמד ובצנעא – יעבור ואל יהרג, דכתיב: 'וחי בהם', ולא שימות בהם. ואף על גב דמכוין הנכרי להעביר לישראל.

אבל בשעת השמד אפי' בצנעא, אי נמי בפרהסיא אף שלא בשעת השמד – אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. והני מילי כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל, אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי – שרי, דהא אסתר ג"ע הואי, ופרהסיא הואי, ואפ"ה מותר להנאת עצמן… הלכך נכרית נמי דקא אונסה ליה לבר ישראל לעבירה – להנאת עצמה הוא, ויעבור ואל יהרג, ואפי' בפרהסיא ואפי' בשעת השמד. ואף על גב דאמר רבא: אין אונס בערוה, שאין קושי אלא מדעת, ה"מ בשתקפוה נכרים ובא על הערוה, דלא הוי אונס עד שמיכוון לאשתו מעיקרא ותקפוהו נכרים ודבקוהו לערוה, אבל היכא דאמרי ליה עבור ואל תהרג – הא מלתא אחריתי היא, מדרבא דהתם גמרי' לה אלא משמעתין דהכא, וכבר ברירנא דלהנאת עצמו של האונס אפי' ערוה שריא. אבל לע"ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו, כדי שיהא מותר. לפיכך נ"ל בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור, וכן בש"ד, אף על גב דמכוין נכרי להנאת עצמו – אין שם דרך לעולם שיהא מותר, דהא טעמיה משום סברא דמאי חזיא דדמא דידך סומק טפי, והאי סברא איתי בכל ענין, אפי' בשמתכוין הנכרי להנאת עצמו. ובהא מלתא בלחוד שאני דין ג"ע מדין ע"ז וש"ד, אתי לא מקישין היקש גמור, שזה אסור להנאת עצמן וזה מותר להנאת עצמן. והא דאמר רבא: האי נכרי דא"ל לישראל קטול אספסתא וכו' בשעת השמד או בפרהסיא עסקינן, דאי שלא בשעת השמד ובצנעא אפי' למקטל ולמשדא בנהרא יעבור ואל יהרג. והא דמקשי' /דלא מקשי'/ בגמ' והא אסתר ג"ע הואי אלא כיון שלא מיחוורא דרשה דלקחה מרדכי לו לבת ועוד י"ל דנבעלת לנכרי להנאת עצמן אין שם מיתת ב"ד אף על פי שהיא אשת איש דאשת רעהו בעינן מש"ה אלימא ליה לאקשויי מפרהסיא דאמרי' בה אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור ושינויי דאביי ורבא עלה איתנהו לתרווייהו, ולא פליגי אהדדי. ואת"ל פליגי – בנכרית, אי נמי רשעה בת ישראל שאנסה את ישראל לעבירה, שהוא אינו קרקע עולם, לפי שאין קושי אלא מדעת. וסברא למימר דלאביי אסור ולרבא שרי. מ"מ קי"ל כרבא דכל להנאת עצמן שרי ודאמרי' אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ה"מ דקא אנסי ליה אחרים לעבור אבל היכא דאנסה ליה איהי לדידיה להנאת עצמן הוא ויעבור ואל יהרג. ורב אחא משבחא ז"ל כתב בפרשת וארא וכדומה לזה דכל להנאת עצמן שרי".

מאירי

המאירי סנהדרין עד, ב, מתחילה נטה לומר שגם להנאת עצמו יעבור ואל ייהרג בע"ז ובג"ע. אחר כך נמלך לחשוש שמא כשאין ודאות שימות אם לא יעבור – עליו להסתכן ולא לעבור, אך אם בוודאות ימות אם לא יעבור – יעבור ולא ייהרג. אך לגבי שפיכות דמים בכל מקרה ייהרג ואל יעבור, גם אם זה להנאת עצמו. עוד אומר המאירי, שכל זה כשהגוי כופה אותו, אך אם ישראל רשע כופה אותו לעבירה – ייהרג ואל יעבור, כי אצל ישראל רשע תמיד זה (גם) בכלל כופה על דת ולא (רק) להנאת עצמו:

מי שאנסוהו גוים או איזה אנס לעבור עבירה, עד שגיזם לו שאם לא יעבור עבירה פלונית יהרגנו – אין המדה שוה בענין זה בכל העבירות, אלא יש מצות שהוא רשאי לעבור עליהן כדי שלא יהרג, ועל זה נאמר: 'וחי בהם' ולא שימות בהם, ויש מהן שיהרג ואל יעבר, ועל זה נאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וזהו קדוש השם על דרך האמת, שיסבול שיהרגוהו ואל יעבור עבירות אלו. ודברים אלו, הן באותם שיהרג ואל יעבור הן באותם שיעבור ואל יהרג – לא הדבר מוחלט בהם כל כך, אלא יש בהם תנאים שעל פיהם מתפרשים ענינים אלו, וכיצד הוא הדין כל שבעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצנעה ואפילו שלא בשעת השמד כל שהוא מתכוין להעביר יהרג ואל יעבור…

שאר מצות שבתורה, כל שבצנעה ושלא בשעת השמד, אפילו מתכוין להעביר – יעבור ואל יהרג, אבל בפרהסיא, אף שלא בשעת השמד או בשעת השמד אף בצנעה – יהרג ואל יעבור, מפני קדוש השם. ודברים אלו כלם בשמתכוין להעביר על הדרך שבארנו, אבל אם אינו מתכוין אלא להנאת עצמו, אף בע"ז וגלוי עריות ואף בשעת שמד ובפרהסיא – יעבור ואל יהרג, והוא שאמרו באסתר: להנאת עצמו שאני. כלומר שאפילו לא היה בה טעם קרקע עולם, כגון שהיו אומרים לה שתלך מעצמה, ונמצא עונש הליכה מיהא בידה, יש כאן צד אחר להתיר והוא מטעם הנאת עצמן, אף על פי שהיה גלוי עריות ופרהסיא. וכל שכן ביעל שהיה להנאת עצמו ובצנעה, ודנה את עצמה כאנוסה להצלת רבים. ונמצאו שני תירוצין אלו של קרקע עולם ושל הנאת עצמן שניהם הלכה פסוקה. ונמצאו שכל שאנסתהו ערוה לבא עליה מחשש הריגה או אנס הוא ערוה – אין לאנוס להתיר עצמו למיתה בכך.

וכן בע"ז אמרו בפסחים נ"ג ב': מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש? אלמא שאע"פ שהיה ע"ז ופרהסיא, מותר היה להם, הואיל ולא עשאה אלא להנאת עצמו, לעבוד מה שעשה להטיל אימתו ולא לעלוי יראתו ולהיות ע"ז. וכן אמרו במגלה: מפני מה נענשו ישראל שבאותו הדור? מפני שהשתחוו לצלם. ויש גורסין מפני שהשתחוו להמן ושאלו וכי משא פנים יש בדבר כלומר והאיך נצולו ותירץ הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה אלא לפנים. כלומר הואיל ולא היה הדבר עשוי אלא להנאת עצמו וכן אמר בכאן קוקי ודימוקני היכי יהבינן להו? והם כלים שלנו שמתחממין בהם, וביום אידם שואלין אותם להתחמם רוב העם בבתי עבודות זרות שלהם, אלא שמאחר שלהתחמם הם רוצים בהם לא ניתנו ליהרג עליהם ולעכבם שלא יטלוהו. ומ"מ בשפיכות דמים אף להנאת עצמו, כגון שיש לו עליו דין נקמה – אסור, מסברא שכתבנו, שהרי העבירה עשויה ויש שם נפש אבודה. זהו הכלל הברור בדין זה לדעתי…

ויש מחדשים בשטה זו לומר שבע"ז וגלוי עריות אף להנאת עצמו יהרג ואל יעבור, ומפרשים בענין אסתר שפנויה היתה, ולא הקשו אלא מפרהסיא דוקא, וכדין שאר מצות. וכן נראה מלשון גדולי המחברים. ואף אני חוזרני לומר כן מצד שנערה המאורסה הנזכרת בכתובות אין ספק שלהנאת עצמו הוא, כרוב עריות… ומ"מ אפשר לומר בכל אלו דדוקא במקום חולי, דשמא לא ימות בכך, אבל כל שבודאי ימות בכך, ר"ל שיהרגוהו – כל להנאת עצמו שרי. ומה שאמרו בראשון של קידושין מ' ב' ברב כהנא דתבעיתיה ההיא מטרוניתא וסלק לאיגרא ונפל ומית בזה מ"מ מדת חסידות היתה והראייה שהרי אף היא לא גיזמה לו להרוג והיה צריך להכין עצמו בלא גזום הריגה או שמא יצא לה מזה עליו חלול השם ותגרר בו כונת העבירה. ועוד אני אומר שלא חלקו בין הנאת עצמן לכונת העבירה אלא בגוי הבא לאנס את ישראל, אבל ישראל בחברו או לעצמו, אף על פי שטבעו מביאו לכך – הכל אצלו כונת העבירה, הא בגוי אצל ישראל מיהא כל להנאת עצמו מותר. ומעשה של רב כהנא מיהא כדרך שפרשנו והדברים ברורים ומ"מ לדעתם כל שבאונס ערוה אף להנאת עצמן יהרגו ואל יעבורו… וכן כתבו שטה זו גדולי הצרפתים, וכן יש חולקים לומר שבשעת השמד אף בכלן ולהנאת עצמן אסור. ועיקר הדברים כדעת ראשון או אמצעי אלא שלענין ע"ז יראה לגדולי הדורות כשטה זו.

ושנה הדברים במגן אבות ענין יט, ושם הוא הזכיר שתי אפשרויות הסתייגות לדין: 1. רק כשיש סכנה ודאית למיתה, הדין שיעבור ואל ייהרג כשנעשה להנאת עצמו גם בג' עבירות. אך כשיש ספק סכנה – יסתכן ואל יעבור. 2. רק כשגוי מאיים על ישראל להנאת עצמו – יעבור ואל ייהרג גם בג' עבירות, אך כשישראל אחד מאיים על השני, או כשיש מחלה שמצריכה לעבור על ג' עבירות – לא שייך כאן היתר של הנאת עצמו, כי כשישראל מעביר חבירו על הדת אין כאן הנאת עצמו כלל. וכשזו מחלה גם לא שייך הנאת עצמו. מכל מקום למסקנה כתב שההיתר הוא לימוד זכות על המקילים, שאין למחות בידם, אך לא בא להכריע במחלוקת:

… וכללנו בכלם אחר כן דבכולהו דוקא במתכון להעביר. אבל להנאת עצמו אף בע"ז וג"ע מותר אף בשעת השמד ואף בפרהסיא ויעבור ואל יהרג… ונמצא לדעת זה, שזו שאמרו: 'האי גוי דאמר ליה לישראל: קטול אספסתא [ושדי לחיוואי] בשבתא, ואי לא קטילנא לך', דאי אמר: 'קטול אספסתא ושדי לחיותא' מותר, ומשום דלהנאת עצמו קא מכוין. ואי אמר: 'ושדי לנהרא' אסור – פירושה: או בפרהסיא או בשעת השמד, דהא בשאר מצות כל שלא בשעת השמד ובצנעא אף מה שהוא בכונת העבירה מותר.

זו היא שיטתינו, אלא שיש אומרים דהני תלת אף להנאת עצמו אסור… ומ"מ איני רואה הכרח בסברא זו, שהרי מ"מ אף על פי שלחומרתם נאסרו אף אני אומר כן, אלא שמ"מ זו היא חומרתם שמאחר שהוא מתכוון להעביר אף בצנעה חייב למסור עצמו. והרב מוסיף אומץ להביא ראיות על דעת זה חדא הא דאמרינן הכא בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה וכן בארך שמעתא חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד…

אלו הן ראיות הרב ז"ל והם נראות כמוכרחות, וכד מעיינת בהו שפיר נראה לי שחוץ מכבודו של הרב אינן ראיה כלל. חדא דהני תלת דקא מייתי דהיינו הא דבכל מתרפאין וכו' והך דאותו שנתן עיניו באשה אחרת וכו' וכן הא דעוברה שהריחה וכו' כולהו אפשר לתרוצינהו דהני כולהו ליכא בהו גזום דהריגה אלא שיש בו סכנת חולי, ואין הדבר ברור אם ימות בכך אם לאו, ואף כשיאמרו לו הרופאים אין לו תקנה אלא בכך, כמה שערים יש למקום לרפאות מה שאינן נראות לרופא, וכמה בני אדם מתים בפניהם ורפואתם קרובה, וכמה שאין דנים אותם למיתה והם מתים בפניהם, ומאחר שהדבר אינו ברור וכן שאין בו גזום הריגה, אין ראוי להתירן מחמת הנאת עצמו, הא כל שבגזום הריגה אם להנאת עצמו הוא – שרי.

ועוד יש לי לומר וכן שנראה לי עקר, שלא נאמר הנאת עצמן שרי, אלא במי שראוי לחלק בין הנאת עצמו לכוונת העברה מתורתו, והיינו גוי הבא לאנוסת[1] ישראל… אבל כל שבישראל אצל חבירו כשהאחד מגזם לחברו או ישראל בעצמו כשמסתכן מחמת החולי – אינם בכלל, שהכל בכלל העברה הוא, אחר שהם מצוום על קדושת השם מדכתי' ואהבת וגו'. וכן בערוה מקראי דנערה המאורסה, ושפ"ד מן הסברא, ואין לחלק בהם כלל בין להנאת עצמם בין לכונת העברת דתו שהרי שניהם בכלל הדת ואין הענין בלא כונת העברה, הא כל שבגוי לישראל יש לחלק ביניהם בין כונת העברה להנאת עצמן… ונמצאות ראיות הרב ז"ל שבמחילת כבודו אין ראיה מהם כלל, אלא שהענין מ"מ מחלוקת ביד מפרשים ואיני כמכריע ביניהם, אלא שאני אומר שאין למחות בשיטת המתירים בכלם להנאת עצמן מכח ראיות אלו כלל על הדרך שכתבנו והדברים ברורים.

שאילתות

בשאילתות דרב אחאי וארא שאילתא מב, מבאר שגם כאשר העבירה נעשית בפרהסיה, כאשר היא נעשית להנאתו של הגוי – אין נהרג עליה. וכותב שכן הדין אפילו לגבי ע"ז, אך אפשר שכוונתו רק לכגון הדוגמה של קוואקי ודמינקי, שמוסר אותם עבור הע"ז להנאתו של הגוי, אך לא עובד לה בעצמו. לגבי שעת השמד להנאת עצמו לא התייחס (ועי' להלן בדעת הראב"ד, שלשיטתו השאילתות סובר שבמקרה כזה ייהרג ואל יעבור):

… ברם צריך הני מילי היכא דקא מיכוין גוי לאעבורי לבר ישראל איסורא, היכא דקא מיכון להנאתו מאי? דכיון דפרהסיא הוא, אית ביה קידוש השם, או דילמא כיון דלאו לאעבוריה קא מיכוין אלא להנאתו, לית ביה משום קידוש השם? ת"ש דאמר רבה: האי אנסא דאניס ליה לישראל ואמר ליה: קטיל אספתא בשבת ושדי לסוסיי, ואי לא קטילנא לך – יעבור ואל יהרג, קטול ושדי לאיבוד, דלא להנאתו אלא לאעבורי' קא מיכוין – יהרג ואל יעבור. וממאי דכי אמר רבא בפרהסיא קאמר? מדקא קשיא לך: 'והא אסתר בפרהסיא היא, היכי לא מסרה נפשה לקטלא?', ואמר אביי: אסתר קרקע עולם היא, רבא אמר: שאני אסתר דלהנאתו קא מיכוין, דאי לא תימא הכי, הני קואקי ודמינקי דפליגי לבי נורא היכי יהבינא להו? אלא כל להנאתו ליכא קידוש השם, ואף על גב דפרהסיא. הילכך ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור, שאר עבירות נמי יהרג ואל יעבור. להנאתו אפי' בפרהסיא, ואפילו ע"ז כגון קואקי ודמונקי – יעבור ואל יהרג. בשעת השמד, אפילו שאר עבירות ובצינעה – יהרג ואל יעבור.

העמק שאלה

העמק שאלה שם ח, סובר שלשאילתות בהנאת עצמו בשעת השמד יעבור ואל יהרג:

… ונפקא מינה בין שני הטעמים, דלפרש"י יש להסתפק אי שרי להנאת עצמו בשעת השמד כמו בפרהסיא. מיהו מפרש"י בד"ה 'שדי לנהרא'… מבואר הא דלהנאת עצמו לעולם שרי. ועי' חידושי הר"ן בסנהדרים שם, והגהות אשרי כתובות פ"א וליקוטי פר"ח על הרמב"ם הלכות יסודי התורה, שנסתפקו, אבל לדעת רבינו פשיטא דשרי לעבור ואל יהרג. והכי מבואר להלן…

הלכות גדולות

בספר הלכות גדולות נד, הלכות עבודה זרה, מצד אחד כותב ש"בשאר עבירות" להנאתו יעבור אפילו בפרהסיה, ומשמע שבג' עבירות לא. מאידך, כותב במשפט הבא "ואפילו ע"ז נמי, כגון קואקי ודומנקי דפלחין לבי נורא", ונראה שכוונתו שרק אביזרייהו דע"ז כדוגמת מסירת האש לעובדי האש, שיש בזה רק "לפני עוור" לא ייהרג להנאת עצמם, אך באביזרייהו ממש (כעצי אשרה), וכ"ש ע"ז ממש – ייהרג:

שאר עבירות דלאו להנאתו, בפרהסיא, יהרג ואל יעבור, להנאתו אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג, ואפילו ע"ז נמי כגון קואקי ודומנקי דפלחין לבי נורא. בשעת השמד אפילו כל עבירות ואפילו בצינעה יהרג ואל יעבור.

אשכול

גם בספר האשכול (אלבק) עבודה זרה קפט, א, כתב שאם העבירה נעשית להנאתו של הגוי – אפילו בפרהסיה לא ייהרג, ואפילו בע"ז, אלא שגם הוא מביא את הדוגמה של קוואקי ודמונקי, ולא בטוח שמתיר כן גם בע"ז או ג"ע ממש:

ואין לך דבר שעומד בפני פקוח הנפש, חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. ובשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ושלא בשעת השמד לא אמרן אלא בצנעה, אבל בפרהסיא – שהן עשרה וכולהו ישראל – יהרג ואל יעבור. והא אסתר פרהסיא הואי? אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה, כמו קרקע עולם שהוא נדוש לעוברים ושבים בעל כרחו, כך אסתר. רבא אמר: להנאת עצמן שני, ואפילו בפרהסיא להנאת עצמן שרי, ואזדא רבא לטעמיה וכו'. וישראל מצוין על קדושת השם וגוים אינם מצוין, דכתב: 'לדבר הזה יסלח ה' לעבדיך וגו". ובפסקא הכי, והלכתא כל עבירות שבתורה – יעבור ואל יהרג, חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. שאר עבירות נמי, לא אמרן אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – יהרג ואל יעבור, מפני קדוש השם. וקרינן ביה: 'ולא תחללו את שם קדשי', ושלא בשעת השמד נמי, לא אמרן אלא בצנעה, אבל בפרהסיא – אית ביה קדוש השם, וקרינן ביה 'ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בנ"י'. ואפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. וע"ז וג"ע וש"ד אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור, שאר עבירות נמי דלאו להנאתו בפרהסיא – יהרג ואל יעבור, ולהנאתו אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג, ואפילו ע"ז כגון קוקי ודמונקי דפלחין לבי נורא. ובשעת השמד אפילו כל עבירות <ואפילו בצנעה> – יהרג ואל יעבור.

החולקים על המאור, שבג' עבירות צריך למסור את הנפש אף כשעושה להנאת עצמו

רמב"ן

הרמב"ן במלחמת ה' פסחים ו, א, סובר שבג' עבירות, אף להנאת עצמו – ייהרג ואל יעבור. ובשאר עבירות להנאת עצמו (בפרהסיה או בשעת השמד[2]) – יעבור ואל ייהרג:

כתוב בספר המאור… ולפי דעתנו אנן, אפילו ישראל שאנסה להנאת עצמו – תהרג. שאנו אומרים בע"ז ובגלוי עריות ושפיכות דמים אפילו להנאת עצמן יהרג ואל יעבור. ולא אמרו הנאת עצמן שאני אלא בשאר עבירות, דאסתר פרהסיא הואי כדאיתמר התם. ולא מיקרי גילוי עריות, דנכרי הבא על בת ישראל בזנות לאו מחייבי מיתות וכריתות היא אלא גזירת ב"ד של שם היא, כדאמרינן במסכת עבודת אלילים. וליכא נמי קרא לאסורא כלל. וכבר כתבנו בענין זה הרבה מזה במסכת סנהדרין. אבל עדיין הגרסא האחרת היתה מחוורת לי מזו, שלפי משמעות הכתוב הבועל הוא שהוקש לרוצח ולא נערה מאורסה, עד שלמדתי מדברי רבינו חננאל ז"ל שכך אמר הכתוב: הנערה הזאת שנאנסה פטורה, שהיא דומה באונס שלה לרוצח, וראוי לה ליהרג ואל תעבור. אבל משתפשה זה ונתחזק עליה – אין לה חטא מות. ויש נוסחאות מהלכות רבינו ז"ל שכתוב בהן יהרג ואל יעבור.

ושנה הדברים במלחמת ה' סנהדרין יז, ב – יח, א:

… וכיון שזה אונס הוא לגבה, שמעינן מינה שג' עבירות האמורות אסורות להנאת עצמן. וכן נמי הא דאמרי' בפסחים בכל מתרפאין חוץ מג"ע וכו' בכה"ג הוא אם העלה לבו טינא וכיון דבכל מתרפאין ש"מ אונס הוא ואפ"ה אין מתרפאין בג"ע ואף על גב דאיכא אונס ולהנאת עצמן… וש"מ אף להנאת עצמן לא הותר מכללה. תדע שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קדוש השם נאסרו, לפיכך אף על פי שאינו מתכוין להעבירו אסור, אבל שאר העבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן, דהא ליכא משום קדוש השםשלא התירו להנאת עצמן אלא שאר עבירות בפרהסיא… וע"ז להנאת עצמו מותר הוא מן הדין לפי דברי בעל המאור ז"ל, ואף על פי שהוא אמר שאינו יודע בע"ז דרך שיהא להנאת עצמו כדי שיהא מותר, הרי אותו מעשה בודאי להנאת עצמו הוא, ולא להעבירו, ואעפ"כ היה דינו שיהרג ואל יעבור. וכן מעשה נעמן הנאת עצמו היה, כדכתיב והוא נשען על ידיו. אילו היה ישראל דינו שיהרג ואל יעבור, אלא שגר תושב כל בצנעא אפי' בע"ז וג"ע יעבור ואל יהרג. ולא החמירה בהם תורה בע"ז וג"ע יותר משאר שלהן שאין להם מקרא מן התורה בזה, ולא כתיבי בה קראי. אבל על קדושת השם בפרהסיא שהוא דבר הנוהג בכל המצוות נצטוו, והיינו דאמרי' לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא.

ריטב"א

וכ"כ הריטב"א פסחים כה, א:

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן: בכל מתרפאין במקום סכנה, חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל, שאמר בשם רבו ז"ל, דמילתא פסיקתא קאמר, ואין לג' עבירות אלו היתר בשום ענין, אלא נוהגין בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן. שאפילו לא נתכוונו להעביר על דת אלא להנאת עצמן – יהרג ואל יעבור, והיינו הנהו עובדי דהנהו רבנן דתבעו להו מטרונייתא ומסרי נפשייהו, כדאיתא במסכת קידושין. וליכא למימר דמשום מדת חסידות הוא דעבדי, דודאי כל דמדינא אל יהרג ויעבור אסור לו ליהרג ושופך דמים. ואף על גב דישראל הבא על הגויה לאו גילוי עריות הוא, י"ל דפרהסיא הואי. וכי האי גונא גילוי עריות הוא ונהרג עליו בשעת מעשה, שהרי קנאים פוגעים בו, דמעשה שהיה בכל מקום להנאת עצמן הוא ושלא להעביר.

בחידושי הריטב"א על קידושין לט, כתב שבעילת גוי בפרהסיה אסורה מהתורה וייהרג ואל יעבור, ובצנעא מדרבנן ולא בכלל עריות, ויעבור ואל ייהרג:

אמר מורי נר"ו דהני רבנן דמסרי נפשייהו לקטלא משום ביאת גויה, בפרהסיא היה מעשה שאסור מן התורה ובמזיד קנאין פוגעין בו כמעשה שהיה, ולפיכך הוא בכלל גלוי עריות שיהרג ואל יעבור ואפילו להנאת עצמן ואפילו שלא בשעת השמד, אבל בצינעא לית בה אסורא דאורייתא כדמוכח במסכת עבודה זרה (ל"ו ב') ודינו שיעבור ואל יהרג ואם לא עשה כן מתחייב בנפשו, ובמקומו הארכתי בזה בס"ד.

ר"ן

וכ"כ הר"ן על הרי"ף פסחים ו, א:

וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה… דסבירא ליה לרבינו זרחיה ז"ל, דבגלוי עריות כל היכא דאין הנכרי מתכוין להעביר אלא להנאת עצמו – לא אמרי' תהרג, דאם איתא, מאי קא משני רבא דהנאת עצמו שאני? דהא אסתר גלוי עריות הואי!… ואחרים כתבו דליתא, דכי אמר רבא הנאת עצמו שאני, הני מילי בשאר מצות שדינן בצנעא יעבור ואל יהרג, ולא אמרינן יהרג ואל יעבור אלא בפרהסיא משום ונקדשתי בתוך בני ישראל, ובהנהו אמר רבא דכל שאין הנכרי מתכוין אלא להנאת עצמו ליכא חלול השם, והלכך אפי' בפרהסיא יעבור ואל יהרג. אבל בשלש מצות חמורות הללו, שמפני חומר שבהן אמרו שאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור – להנאת עצמן נמי יהרג ואל יעבור, דלא עדיפא הנאת עצמן מצנעא… והביאו ראיה דבשלש עבירות הללו אפי' להנאת עצמן יהרג ואל יעבור…

וכ"כ הר"ן ביומא ג, ב בדפי הרי"ף:

חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. לאו דוקא אינהו גופייהו דכל אביזריהו נמי אסירי ואפילו מקום סכנה… וכן נמי לא מיבעי היכא שהעובד כוכבים מתכוון להעביר ישראל על מצות הללו, אלא אפילו להנאתו של מעביר אסור, דהא עצי אשרה להתרפאות בהן ליכא מאן דבעי לעבורי ליה, דחולה להנאת עצמו ולרפואתו הוא דקא עביד, ואפ"ה מסקינן דאע"ג דאיכא סכנה אסור. וכן נמי אותו שהעלה לבו טינא הנאת עצמו הוא, ופקוח נפשו הוא, ואפ"ה מסקינן דימות ואל תספר עמו אחורי הגדר. ובסוף פרק קמא דקדושין [דף מ א] אמרינן דרב כהנא תבעתיה ההיא מטרוניתא ור' צדוק נמי תבעתיה ההיא מטרוניתא וכולהו סכינו נפשייהו למיתה כדאיתא התם ואי סלקא דעתך דלהנאת עצמו של עובד כוכבים מותר היכי מסכני נפשייהו וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל עליו שבת מדת חסידות לו שימנע עצמו אינו אלא שופך דמים [יומא פד ב] והזריז הרי זה משובח [ירושלמי הל' ה'] והנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכ"ש המונע עצמו שמתחייב בנפשו אלא ש"מ דג' עבירות הללו לעולם אסור ואפילו להנאת עצמו ובע"ז נמי אשכחן דמרדכי סכין נפשיה וכולהו ישראל לגבי המן משום דנעבד הוה ואף על גב דלהנאת עצמו ולכבודו הוא כדכתיב גדל המלך אחשורוש את המן וכתיב וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן אלמא דבג' עבירות הללו אפי' להנאת עצמן אמרינן דיהרג ואל יעבור. ואף על גב דהא אסתר גלוי עריות הואי ואפ"ה מסקי' התם פרק בן סורר ומורה [דף עד ב] דלהנאת עצמו שרי י"ל דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל גלוי עריות הוא דאי בזנות גזירת בית דינו של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות היא ולא הוי בכלל גלוי עריות אלא אשת איש דישראל אי נמי ישראל הבא על בת עובדי כוכבים דחייבי מיתות הוא דהא קנאין פוגעין בו ומחייבי כריתות נמי קא חשיב דאדכרה רב לגמריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ודאמרינן התם [שם] בקאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחינן בהו לגבי נורא משום דלהנאת עצמו הוא התם היינו טעמא משום דלאו עבודת כוכבים ואבק עבודת כוכבים הוא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול דהוי משאר חייבי לאוין שבתורה ואסורא דשייכא בשאר כל המצות אבל לאוין דע"ז כולן אסור לעבור עליהן אפי' להנאת עצמן לעולם וכן בש"ד וכן בג"ע, והיינו דתניא בספרא שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה ופרישו עלה בירושלמי זאת אומרת שאין מתרפין מגלוי עריות שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות ודכוותה נערה המאורסה לא הותר מכללה אפילו להתרפות ומדקתני לא הותרה מכללה אפילו להנאת אדם במשמע, כך כתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם.

הסוברים שלהנאת עצמם מותר גם בפרהסיה ואו בשעת השמד, אך לא בשלוש העבירות החמורות

רמב"ם

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ה, א-ג, פוסק שבשלוש עבירות החמורות ייהרג ואל יעבור, ובשאר עבירות אם עושה בפרהסיה כדי להעביר על דת – ייהרג ואל יעבור, ואם בפרהסיה להנאת עצמו – יעבור ואל ייהרג. ובשעת הגזרה ייהרג גם בצנעא (ולא באר לגבי הנאת עצמו בשעת השמד, ועי' בסמוך שמאיגרת השמד מוכח שגם אז יעבור ואל ייהרג, אך הר"ן ועוד הבינו בדעתו שסובר שייהרג, וכדלקמן):

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, או יהרגנו – יעבור ואל יהרג, שנאמר במצות: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם – ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר – הרי זה מתחייב בנפשו.

במה דברים אמורים? בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו: עבור על אחת מהן או תהרג – יהרג ואל יעבור. במה דברים אמורים? בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל – יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל – יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.

וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה, אבל בשעת הגזרה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו, ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות – יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות, בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים.

וכן כתב הרמב"ם בהדיא באיגרת השמד, שגם בשעת הגזרה יעבור ואל ייהרג אם עושה להנאת עצמו:

המין הראשון בחלוקת המצוות בשעת האונס לשלשה כללים מהמצוות, והם: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. הדין בהן הוא שכל זמן שיאנס על אחת מהן – הוא מצוה שיהרג ואל יעבור, בכל זמן ובכל מקום, ועל איזה ענין שיהיה. אמנם אמרי "בכל זמן", רצוני לומר בין בשעת השמד ובין שלא בשעת השמד; ואמרי "בכל מקום", רצוני לומר בין בצניעות בין בפרהסיא; ואמרי "על איזה ענין", רצוני לומר בין נתכון להעבירו בין שלא נתכון להעבירו יהרג ואל יעבור. ושאר המצות כולן מלבד אלו השלש אם אנסו עליהן אונס, יביט אם להנאת עצמו נתכון – יעבור ואל יהרג בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד, בין בסתר בין בפרהסיא, וראיה לדבר זה בפרק "בן סורר ומורה": והא אסתר פרהסיא הואי? אמרו: אסתר קרקע עולם היא! רבא אמר: הנאת עצמו שאני! וקימא לן הלכה כרבא. אם כן הנה נתבאר לך, שכל זמן שנתכון להנאת עצמו – יעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא ובשעת השמד, ואם נתכון להעבירו יביט כמו כן אם היתה העת ההיא שעת השמד – יהרג ואל יעבור בין בצנעה בין בגלוי, ואם היתה שלא בשעת השמד – אם היה בסתר יעבור ואל יהרג, ואם היה בפרהסיא – יהרג ואל יעבור. וזה תורף לשונם בענין זה: כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצנעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה לא יעבור מדרבנן. וכך אמרו: מאי מצוה קלה? אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא. ואמנם פרהסיא רצוני לומר עשרה מישראל, וכך אמרו: אין פרהסיא פחות מעשרה וכולם מישראל.

וכן משמע מדבריו גם בספר המצוות לא תעשה סג, שרק כשהנוכרי מבקש להעבירו על דת בשעת השמד ייהרג ואל יעבור:

והמצוה הס"ג היא שהזהירנו מחלול השם. והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה. והוא אמרו יתעלה: ולא תחללו את שם קדשי. והעון הזה ייחלק לשלשה חלקים. שנים כוללים ואחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו וייהרג ואל יעבור, כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה.

ראב"ן

גם הראב"ן סנהדרין ד"ה: 'וכל עבירות', סובר שאם הגוי עושה להנאת עצמו – אף בפרהסיה יעבור ואל ייהרג:

וכל עבירות שבתורה, אם אומר לאדם: עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג, חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. וה"מ שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ושלא בשעת השמד נמי לא אמרן אלא בצינעה, אבל בפרהסיא יהרג… ואם עשה הגוי להנאת עצמו – לא יהרג, דאמר רבא: גוי שאמר לישראל קטול אספסתא…

רש"י

וכך עולה מרש"י סנהדרים עד, ב, ד"ה: 'שדי לנהרא', שהשווה בין דין פרהסיא וגזרת מלכות לעניין אם אומר לו הגוי 'שדי לנהרא' שייהרג, ומשמע שאם אמר לו הגוי שישליך לפני בהמתו – בשני המקרים הללו יעבור ולא ייהרג (וכן דייקו האחרונים מדבריו, כגון הט"ז, הש"ך והפר"ח לקמן):

שדי לנהרא – להעבירו הוא מתכוין, ואי פרהסיא הוא או שעת גזרת המלכות – לקטליה ולא ליקטול אספסתא.

פסקי ריא"ז

גם בפסקי ריא"ז סנהדרין ח, ג, יא-יח, פוסק שאם העבירה נעשית להנאת הגוי, גם אם בפרהסיה – יעבור ואל ייהרג. ורק אם זו אחת מג' עבירות החמורות – ייהרג ואל יעבור, אלא אם זו אשה שנבעלת באונס, שאז היא קרקע עולם ולא נחשבת לעוברת בידיים:

יא. כל עבירות שבתורה, אם אמר לו הגוי לישראל שיעבור עליהם, ואם לאו הוא הורגו – יעבור ואל ייהרג, שנאמר: 'וחי בהם', ולא שימות בהם. חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים… יב. כיצד? אמר לו הגוי שיעבוד ע"ז, ואם לאו הוא הורגו – ייהרג ואל יעבור, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך', שימסור נפשו וממונו בעבור קדושת השם. יג. וכן אם אמר לו שום אדם שיהרוג ישראל חבירו, ואם לאו הוא הורגו – ייהרג ואל יעבור, שאין דוחין נפש מפני נפש, שאם באת לומר 'וחי בהם' ולא שימות בהם, מה ראית לחוש על דמו שלזה יותר מדמו שלחבירו? לפיכך אין לו רשות להציל חייו בדם חבירו. יד. וכן בגילוי עריות, אם אמר לו האנס שיבוא על הערווה, ואם לאו הוא הורגו, ייהרג ואל יעבור, שנאמר: כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה. מקיש נערה מאורשה לרוצח, מה רוצח ייהרג ואל יעבור, אף נערה מאורשה ייהרג ואל יעבור לבוא על הערוה. ובאשה אין לומר תיהרג ואל תעבור, שהרי קרקע עולם היא, שהאיש כובשה בעל כרחה, והאיש עושה מעשה ולא האשה. כמבואר בקונטרס הראיות בראיה א'. טו. ולא אמרו בשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, אלא שלא בשעת השמד, וגם היה הדבר בצנעה, אבל אם היה בשעת השמד, או שהיה הדבר בפרהסיא, כגון שהיו שם עשרה מישראל, ואפילו שלא בשעת השמד – ייהרג ואל יעבור. ואפילו על מצוה קלה, ואפילו לשנות סרוך נעלו לעשותו כדרך שהגוים עושים ולא כדרך היהודים, במקום שיש להם בו שינוי מנהג הגוים מן היהודים, שהיהודים נוהגים בו דרך צניעות, וכן כל הדומה לזה. טז. במה דברים אמורים, כשמתכוין האנס להעבירו לישראל על תורתו, כגון שאומר לו ללקט עשבים בשבת ולהשליכם בנהר, אבל אם האנס מתכוין להנאתו, כגון שאומר לו ללקט עשבים בשבת ולתת אותם לפני בהמותיו, הרי זה יעבור ואל ייהרג, ואפילו בפרהסיא. יז. וכן בת ישראל שאנסה הגוי לבוא עליה, אין לה למסור עצמה להריגה, שהגוי להנאת עצמו הוא מתכוין, ולפיכך מסרה עצמה אסתר לאחשורוש, ועוד, שהאשה היא קרקע עולם, כמו שביארנו. יח. במקום שאונסין הגוים את ישראל, ושואלין מהם כלים להדליק בבית ע"ז שלהם, הואיל ואינם מתכוונים להעבירם על התורה, אלא לעשות חפציהם הם מתכוונים, אין להם למסור עצמן, שכל אלה כשאר עבירות שבתורה הם. ובאילו שלושה, כגון ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, אע"פ שהאנס מתכוין להנאתו ואינו מתכוין להעבירו על הדת, הרי זה ייהרג ואל יעבור, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה א'.

ערוגת הבושם

בספר ערוגת הבושם (לרבי אברהם בן עזריאל, תלמידו של הרוקח ומרבותיו של או"ז), כותב שבג' עבירות החמורות בכל מקרה נהרג, גם כשהגוי עושה להנאתו, ובשאר העבירות נהרג רק אם עושה להעביר על דת, ובפרהסיה או בשעת השמד. ובשב ואל תעשה בכל מקרה לא ייהרג:

… וחלילה חלילה ודבר פשוט הוא לכל יודעי ספר, דגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו הגוי עושה להנאתו – יהרג ואל יעבור. וכן ע"ז באחת מעבודות חוץ מקואנקי ודימונקי, דיהבינן להו, דחאו ע"ז גמורה. והמבין יבין החילוק. והעיקר כאשר כתבתי, דרבא לא אתי לאיפלוגי אתירוצא קמא דקרקע עולם. ונפקא מינה בשאר עבירות שלא בשעת השמד, אפילו בפרהסיא, אם הגוי עושה להנאתו – דיעבור ולא יהרג… ומסקנה בשילהי בן סורר, דאין חילוק בין שאר עבירות להני תלת אלא בצינעא שלא בשעת השמד, דהני תלת אפילו שלא בשעת השמד אפילו בצינעא יהרג ולא יעבור, ולפי דעתי אפילו עושה להנאתו. ושאר עבירות שלא בשעת השמד בעתת[3] – יעבור ולא יהרג. אבל בפרהסיא, אפילו שאר עבירות, אם הגוי עושה להעביר על הדעת – יהרג ולא יעבור. ובשב אל תעשה כולן שוין, דהא שאר עבירות בפרהסיא כהני תלת בצינעא, ואמרינן: אסתר קרקע עולם היתה, וכאשר פרשתי.

רמב"ן

הרמב"ן על כתובות ג, ב, מביא את דעת הראב"ד (המובא להלן) הסובר בשבעת השמד ייהרג גם להנאת עצמו, וחולק עליו:

ולדרוש להו דאונס שרי. איכא דקשיא ליה: והא דינא הוא דתהרג ואל תעבור, דהא פרהסיא הוא ושעת השמד היא! ואיכא למימר להנאת עצמן היא ואפילו בשעת השמד נמי תעבור ואל תהרג, דהא ודאי הנאת עצמן הוא, דמדלא גזרי 'תיהרג' וגזרי 'תבעל', אלמא אינהו גופייהו להנאת עצמן מתכוונים, ואפילו בשעת השמד שרי, ושלא כדברי הראב"ד שאמר כל בשעת השמד אפילו להנאת עצמן תהרג ואל תעבור. ואפשר שכל בשעת השמד אפילו להנאת עצמן אסור, כדי שלא יהיו המצות בזויות בעיניהם וקלות לבטלם מאחר שהם גוזרים שמד לבטל מצוותינו, אבל כאן כיון שכל עיקרה לא גזרו אלא להנאת עצמן – אינו שמד, ואין זה נכון.

ר"ן

הר"ן סנהדרין עד, א, הוכיח מהירושלמי בשביעית, שגם אם הגויים גוזרים גזרה על ישראל, אם היא להנאת עצמם – יעבור ואל ייהרג. וכן בפרהסיה להנאת עצמם יעבור ואל ייהרג. וכתב שמהרמב"ם לא משמע כן, שמדבריו בהלכות יסודי התורה משמע שבשעת הגזרה ייהרג ואל יעבור גם להנאת עצמו[4]:

אבל בשעת הגזירה, אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. פירוש: בין בצנעא בין בפרהסיא. וטעמא דמילתא, שבשעה שאומות העולם חושבין לבטל ישראל מן התורה, צריך לעשות חזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתן. ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל, בזמן שהם רוצים לבטל אותה מישראל בכלל. ואם שמע להם אפילו בחדרי חדרים, הדבר מתפרסם מפני שמצאו שהועילה גזרתם. ולפיכך יהרג ואל יעבור. וזהו קדוש השם ואהבת המקום הכוללת לכל בני ישראל. אבל כשאין דעתם להעביר כללות הישראל, אלא יחיד א' מישראל או שנים, אם הוא בפרהסיא בפני עשרה מישראל – יהרג ואל יעבור. ואם הוא בצנע' – יעבור ואל יהרג.

ומיהו היכא שהכותים עושין הגזירה להנאת עצמן, בין בצנעא בין בפרהסיא כל שהן משאר עבירות חוץ מע"א וג"ע וש"ד – לא אמרינן יהרג ואל יעבור. והכי איתא בירושלמי במסכת שביעית: בראשונה היתה המלכות אונסת הור' ר' ינאי שהי' חורשין חרישה ראשונ' חד מומר אעבר בשמיטתה חמתן רמיין קובעתא. פירש ראה אותן אוספין תבואתן ועושין אותן כובעות כלומר גדישין אמר להון הא סטו מאן שרא לכון מכדי כמאן שרא לכון מדמי כובעתא, פי' אמר להם הסטאה זו שאתם סטים מן המצות מי התיר לכם להיות חורשין וזורעין ולהטיל כובעות הללו והקשו שם אמר ר' יעקב בר זבדי קושיאתא קומי ר' אבהו לא כן א"ר זירא נמנו וגמרו בעלית בית נתזא על כל התור' כולה מנין שאם אמר הכותי לישראל לעבור על כל המצות שיעבור ואל יהרג חוץ מע"א וכו'. הדא דתימא בינו לבין עצמו, אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו! ופריקו: אימר לא איתכוין מגזירתן לא איתכוון אלא למיגבי ארנונין. כלומר שלא היה הדבר להעביר אלא להנאת עצמן, לגבו' הארנוני', שאין רצון המלכים להוביר השדות. וזה היה גזרה על הכל, ולא עשו אותה שעה גזרה מפני שלא הי' להעביר, וזאת ראי' ברורה. וכן הסכים ה"ר דוד ז"ל בלי שום חולק. ומשמע לי שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה דקאמר וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה וכו'. דאחר שהתיר הנאת עצמן משמע דבשעת הגזירה לית ביה שריותא כלל.

עוד כתב הר"ן, שבשלוש העבירות החמורות ייהרג ואל יעבור גם אם הגוי עושה להנאת עצמו:

רבא אמר הנאת עצמן שאני. כבר פירשנו דרבא דשרי הנאת עצמן היינו דוקא בשאר מצות אבל ע"א ג"ע וש"ד אפילו להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב שאפילו בג"ע הנאת עצמן מותר, והביא ראיה מאסתר, וליתא, וכדכתיבנא לעיל דלאו ג"ע הויא… וראיה לדבר דהנאת עצמן בע"א ג"ע וש"ד אסור, מההיא דפ' כל שעה: בכל מתרפאין במקום סכנה, חוץ מעצי אשרה אף על פי שאינו משתמש מהאשרה אלא להנאת עצמן. וכן ממה שאמרנו בסמוך: תמות ואל תספר עמו מאחורי הגדר, אלמא אפילו אביזרייהו דעריות יהרג ואל יעבור. ואין לומר דטעמא הוא משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, דההיא טעמא ליתיה אלא למ"ד פנויה הואי, אלא למ"ד אשת איש הואי נקטינן מילתא כפשטא דיהרג ואל יעבור. ואף על גב דהוי הנאת עצמן, אלא ודאי דבכל אלו הג' עבירות החמורות, מפני חומר שבהן אמרינן יהרג ואל יעבור, והנאת עצמן לא שרי. וש"ד יוכיח, שאינו מותר להרוג חבירו להציל עצמו, ואין לך הנאת עצמן יותר מלהציל עצמו. עוד הביא הרמב"ן ז"ל ראיה ברורה מירושלמי בפר' אין מעמידין: א"ר חנא זאת אומרת שאין מתרפאין בעריות, דתני: שבת הותרה מכללה, נערה המאורסה לא הותרה מכללה. כלומר שבת הותרה מכללה, שמותר לעשות מלאכה לחולה בשבת. אבל נערה מאורס' לא הותרה מכללה, כלומר שאין לה שום צד היתר, דמשמע אפילו הנאת עצמן, דאלו הנאת עצמן שרי, הרי נערה מאורסה הותרה באונס להנאת עצמן. אלא ש"מ דהנאת עצמן אסור בג' העבירות. וכבר האריך הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה.

נימוקי יוסף

מנימוקי יוסף סנהדרין יח, א, משמע שסובר כרמב"ם, שבשלוש עבירות החמורות תמיד אסור, כל זמן שעושה מעשה, ובשאר עבירות בצנעא יעבור ואל ייהרג, ובפרהסיה או בשעת השמד ייהרג ואל יעבור, ולהנאת עצמו יעבור ואל ייהרג:

הלכך נקיטינן דשלשה עבירות חמורות יהרג ואל יעבור לעולם, ואפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת הגזרה ואפילו הנאת עצמן, בר מהיכא דבידם להעביר, דבהא שרי בשב ואל תעשה כגון אסתר דקרקע עולם היתה, ובידם להעבירה בעל כרחה. וה"ה לכל מצות עשה שיש בידם לבטלה, ואפילו בשעת הגזרה כגון מעשה דאלישע בעל כנפים. הא לאו הכי – אסור. והני עבירות לאו דוקא אינהו גופייהו, אלא כל אביזריהו נמי יהרג ואל יעבור. ושאר עבירות בצנעא יעבור ואל יהרג כל היכא דלאו שעת הגזרה, ובפרהסיא אסור אפילו ערקתא דמסאנא, בשמתכוין להעביר. אבל להנאת עצמן מותר. ופרהסיא שאמרו בעשרה ישראל. ושעת הגזרה אפילו בצנעא אסור. ובכולן מותר כל שבידים להעביר, כמו שפירשתי.

רבנו ירוחם

גם רבינו ירוחם תא"ו יח, ג, סובר שבפרהסיה להנאת עצמו יעבור ואל ייהרג, ולא התייחס במפורש לשעת השמד, ומשמע שהוא הדין לשעת השמד:

על כל העבירות כלן – יעבור ואל יהרג, חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ואפי' בצנעא. ובפרהסיא, שיש שם י' מישראל, או בשעת השמד – אפילו על מצוה קלה ואפילו משום שנוי מנהג מלבוש או מנעילת הסנדל – יהרג ואל יעבור. ובשאר מצות בצנעא יעבור ואל יהרג, דכתיב "וחי בהם", ואם מתכוין הגוי להנאת עצמו לא להעבירו, כגון לעשות לו מלאכה בשבת – יעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא… והא דאמרי' שבגלוי עריות יהרג דוקא שעושה מעשה ואפילו בצנעא, ואפי' שמתכוין הגוי להנאתו לא להעבירו.

יד רמ"ה

גם היד רמ"ה סנהדרין עד, ב, סובר שלהנאת עצמו מותר גם בפרהסיה וגזרת שמד. וגם גילוי עריות או שפיכות דמים מותר כשאין מעשה עבירה:

ומקשינן: והא אסתר בפרהסיא הויא, ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה לקטלא אפי' בגילוי עריות, וכל שכן בשאר עבירות! ופריק אביי: אסתר קרקע עולם הואי, שהכל עושין בו מעשה בעל כרחו, והוא אינו עושה כלום. אף אסתר לא היתה עושה שום מעשה, אלא הוא היה עושה בה מעשה בעל כרחה. רבא אמר: הנאת עצמן שאני. כל זמן שאין העכו"ם מתכוין להעבירו על דת, אלא להנאת עצמו הוא מתכוין – אין כאן חילול השם להמסר למיתה על כך. דאי לא תימא הכי, הני קואקי ודמנקי היכי יהבינן להו, ולא קא מסרינן נפשין אקדושת השם? אלא הנאת עצמן שאני, הכא נמי הנאת עצמן שאני… קטול איספסתא ושדי לחיותא קצור לי שחת של תבואה והשלך לפני בהמתי ואי לא קטילנא לך ליקטול אספסתא ולא לקטליה עכו"ם לדיליה. מאי טעמא? להנאתו קא בעי, לצורך בהמתו. ואי אמר ליה קטיל אספסתא בשבתא ושדי לנהרא לאיבוד ואי לא קטילנא לך – לקטליה לדיליה ולא ליקטול איהו אספסתא בשבתא. דכיון דאמר ליה שדי לנהרא לאיבוד, גלי אדעתאי דלעבורי קא מכוין, להעבירו על המצות הוא מתכוין ויהרג ואל יעבור. ודוקא בפרהסיא או בשעת השמד. מיהא שמעינן דכל היכא דמיכוין עכו"ם להנאת עצמן ותו לא יעבור ואל יהרג ואפילו בגילוי עריות, דהא אסתר ג"ע הוה, וקאמר רבא 'הנאת עצמן שאני'. ואפילו ג"ע נמי, מסתברא דאפי' להנאת עצמן דהני מילי דומיא דקרקע עולם, אבל מעבד מעשה לא. וקואקי ודמנקי דקאמרי' דיהבי' להו משום דלית בהו לגבן דידן אלא משום לפני עור לא תתן מכשול, וכיון דלית בה ע"ג ולא גילוי עריות ולא ש"ד – שרי למיתב להו בידן, דלא עדיף לאו גרידא דלפני עור לא תתן מכשול מאיסור שבת דקאמרינן דגבי הנאת עצמן שרי, ודוקא היכא דאיכא ספק נפשות.

טור בדעת עצמו ובשם הרא"ש

וכ"כ הטור יו"ד קנז, שבפרהסיה להנאת עצמו אינו חייב למסור עצמו, ומכך שכתב לגבי שעת השמד "אם באים להעביר עליה", משמע שגם בשעת השמד להנאת עצמו אינו חייב למסור נפשו[5]:

כל העבירות חוץ מעכו"ם וגלוי עריות וש"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעא – אם ירצה יעבור ואל יהרג, ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי. ואם הוא בפרהסיא חייב ליהרג ולא יעבור. בד"א? שהעכו"ם עובד אליל מכוון להעבירו על דת, אבל אם אינו מכוון אלא להנאתו – יעבור ואל יהרג. ובשעת השמד אפי' על מנהג בעלמא שנהגו[6], אם באים להעביר עליה – יהרג ואל יעבור. ובעכו"ם ובג"ע ושפיכות דמים אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור ואפי' אין העכו"ם עובד אליל מכוון להעבירו על דת אלא להנאתו.

בקיצור פסקי הרא"ש סנהדרין ח, ג, כתב הטור שגם בשעת השמד להנאת עצמו יעבור ואל ייהרג, ומוכח שסובר שכן היא גם דעת אביו הרא"ש:

כל עבירות שבתורה שאומרים לו לעבור עליהן או יהרגוהו, אם הוא בצינעה ולא בשעת הגזירה – יעבור ואל יהרג, אבל בשעת הגזירה או בפרהסיא, כגון בפני עשרה מישראל, אפילו על רצועת מנעל שנוהגין ישראל לשנותה משל עכו"ם, אם יאמרו לעשותה כשל עכו"ם או יהרגוהו – יהרג ואל יעבור. והני מילי שהעכו"ם מכוין להעבירו על דת, אבל אם מכוין להנאתו – יעבור ואל יהרג. ובע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, אפילו בצינעה יהרג ואל יעבור…

הסוברים שבשעת השמד צריך למסור את הנפש גם כשהגוי עושה להנאת עצמו

ראב"ד

בספר "כתוב שם" – השגות הראב"ד על בעל המאור, סנהדרין עד, ב, עמ' שז, חולק על בעל המאור, וסובר שכל שהתביעה של הגוי לעשות העבירה היא בשעת השמד – ייהרג ואל יעבור, גם אם היא נעשית להנאת עצמו[7]. וכותב שכן משמע מהשאילתות. כמו כן, בג' עבירות החמורות תמיד ייהרג ואל יעבור, גם אם נעשות להנאת עצמו:

כתוב שם: אביי אמר אסתר קרקע עולה היתה, רבא אמר: הנאת עצמן שאני וכו'. עד וכן נמי קואקי ודמונקי דיהבינן להו דפלחו [בהו] לבית נורא, דהוא בית לעבודה זרה – שרי להנאת עצמן, ואפילו בשעת השמד. הילכך גויה דקא אנסה ליה לבר ישראל לעבירה – להנאת עצמן הוא, ויעבור ואל יהרג ואפילו בפרהסיא, אפילו בשעת השמד.

אמר אברהם: זו טעות גמורה, כי לעולם בשעת השמד אפילו להנאתן יהרג ואל יעבור, ודברי רב אחא ז"ל אע"פ שאינן מפורשין, נראין כענין הזה. ומן הענין עצמו שאמרו אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ואע"פ שהמצוה קלה, שפירשו לעבורי היא, אפילו הכי החמירו אפילו למצוה קלה כי האי ערקתא דמסאנא, שמע מינה כל בשעת השמד [אסור]. ויש עוד לסמוך דבר זה מצלמו של נבוכדנאצר, שלא נתכוון אלא לכבודו להיות מוראו על כל העמים, וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמן לשריפה מפני שהיה בשעת השמד, כי כל גזירה כשעת השמד דמי, אע"פ שהוא לכבוד עצמו. וכן מעשה המן למרדכי לכבוד [עצמו ולכבוד] המלכות היה, ולא רצה מרדכי לזוע מפניו. ומה שכתב דשלש עבירות הללו חמורות כל להנאת עצמן שרי, דלאו לעבורי שפיר דמי, וגמר להו מקוקי ודמונקי דבי נורא הוא צד עבודה זרה, ומאסתר דעריות היתה ולהנאת עצמן מותר ואיפשר דלשפיכות דמים משכחת לה להנאת עצמן, כגון שהיה לו שונא ישראל והוא מיצר לו ואינו יכול לו כי אם על ידי ישראל חברו שלא ישמר ממנו כמעשה בעלים מלך בני עמון על ידי ישמעאל בן נתניה, ויאמר זה שמותר להורגו ואל יהרג, והכל הבל. כי אם התירו קוואקי ודמונקי אבק עבודה זרה כשמשאילין להם כלים לכך, ואינו אלא משום לפני עור, אבל אין כאן עבודה זרה. ועד שהוא למד מזה להתיר, ילמד מעצי אשרה לאיסור, שהרי אין כאן לעבורי והוא אנוס אונס מיתה. וממעשה דבן דמא, שלא הניחו רבי ישמעאל להתרפא מאותו מין ומת, וכל מעשה שאין בו לעבורי כלהנאת עצמן דמי, ואפילו הכי אסור. וממעשה אסתר דקאמר עריות הוו ושרי, טעה בזה, דלאו הנהו עריות שנאמר עליה 'יהרג ואל יעבור', שלא נאמר על האשה כי [אם] על האיש. והלא תראה כי לרוצח הוקש ולא לנרצח, והבועל כרוצח והנערה כנרצח, ועל הנערה לא החמיר הכתוב שתהרג, אבל מכל מקום פרהסיא לא גרע משאר עבירות, ועל כן הקשו הוא[8] אסתר פרהסיא הוי, ולא הקשו עריות הואי. ושני אביי: קרקע עולם היתה, דאפילו כשאר עבירות לא הויא, דמאי הוה לה למעבד? ורבא שני: הנאת עצמן ובשאר עבירות מותר. ומנעמן יש לנו ללמוד שהיה אדוניו נשען עליו בהשתחואתו ועל כרחו נכרע עמו, והרי הוא כלהנאת עצמן, דשלא לעבוד איכוון, וטעמא דבני נח דאינו מוזהר על קדושת השם, הא ישראל כהאי גונא אסור, אלא מקוואקי ודמונקי לית לן למיגמר לעבודה של ע"ז ממש. ואם תאמר: אונס האיש בעריות היכי משכחת לה, והא אין קושי אלא לדעת! איפשר ברפואתו, כמו שפירש רב אחא ז"ל, אי נמי, כגון שנתקשה לאשתו, ובאו גוים וזמנו [לו] את הערוה, ואיימו עליו להורגו אם לא יבא עליה. והראיה, שמצא על אסתר שלקחה לו לבת, ומה אנו צריכין לכך, הלא בעילת גוי לישראלית ובעילת ישראל לגויה מקנאין פוגעין בו הוא, והוא כחייבי מיתות. ומה שחשב בו קודם לכן לקחה מרדכי לאשה – הבל הוא זה, דאטו בעולות הביאו לאחשורוש?

חינוך

גם ספר החינוך מצוה רצו, מצות קידוש השם, כותב שהגם שבפרהסיה לצורך הנאת עצמו לא ייהרג, בשעת השמד כן ייהרג גם להנאת עצמו:

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שבאלו הג' עבירות שזכרנו חייב האדם למסור נפשו בכל ענין, בין בשעת שמד או שלא בשעת שמד, ובין בפרהסיא או אפילו בצנעא, ובין שיתכוין הגוי להעביר או אפילו להנאת עצמו. אבל בשאר עבירות אמרו דשלא בשעת השמד ובצנעה יעבור ואל יהרג, ואפילו יתכוין הגוי להעבירו, אבל בפרהסיא כלומר בפני עשרה מישראל, אם להנאתו מתכוין המעביר יעבור ואל יהרג, ואם להעבירו יהרג ואל יעבור. ובשעת השמד, אפילו בצנעה ואפילו להנאתו ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור

רא"ה

גם הרא"ה עבודה זרה כח, א, סובר שבשעת השמד גם בהנאת עצמו ייהרג ואל יעבור, אך בפרהסיה להנאת עצמו יעבור ואל ייהרג:

פיסקא. והא דאמרינן הכא דבהני תלת יהרג ואל יעבור ובשאר עברות יעבור ואל יהרג, הני מילי שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד, אפילו על עברה קלה כגון לילך בחוקותיהם כלל – יהרג ואל יעבור. ושלא בשעת השמד נמי דאמרן יעבור, הני מילי בצנעה, אבל בפרהסיא דאיכא עשרה ישראל לעולם יהרג ואל יעבור, כלומר אף על גב דלאו שעת השמד. ומיהו הני מילי בשמתכוין הגוי להעבירו, אבל מתכוין להנאת עצמו, כל היכא דלאו שעת השמד – יעבור ואל יהרג ואפילו בפרהסיא, חוץ משלש עבירות חמורות, כגון ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, דבאלו יהרג ולא יעבור לעולם, ואפילו בצנעה. חוץ מן האשה שבאו לאונסה, שכיון שהיא נבעלת על כרחה ואינה עושה מעשה אין לה ליהרג על כך אלא תעבור ולא תהרג. וכללים אלו קצרים ופרטיהם ארוכים. וכבר כתבתים בסנהדרין בס"ד.

אוהל מועד

בספר אוהל מועד שער ראשית חכמה דרך ג נתיב ג, סובר שבפרהסיה להנאת עצמו יעבור ואל ייהרג, אך בשעת השמד ייהרג ואל יעבור אפילו להנאת עצמו ואפילו בצנעא, ואפילו על איסור דרבנן:

כל אוהב אלקים צריך שלא ימנע מלעשות המצוה בשביל סכנת נפשות כענין שיתבאר וע"כ נאמר ואהבת את ה' אלקיך. וזהו הפסק לר"מ ולכל האחרונים, אסור לעבור בפרהסיא על שום מצוה, כל שהגוי מתכוין להעבירו. היה הגוי מתכוין להנאת עצמו ושלא להעבירו – אם ירא שמא יהרגנו, אפי' בפהרסיא – יעבור ואל יהרג, ובצנעה מתכוין להעבירו – יעבור ואל יהרג. ופרהסיא נקרא בפני יו"ד מישראל. וכל זה שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפי' אין מתכוין להעבירו, ואפי' בצנעה – יהרג ואל יעבור על שום מצוה. ואפי' היה מדרבנן, כמו שמצינו בדניאל שמסר עצמו על התפלה. וג' דברים הן שבהן ובתולדותיהם אפי' שלא שבשעת השמד ואפי' בצנעה ואפי' מתכוין הגוי להנאת עצמו – יהרג ואל יעבור. ואלו הן: ע"ז וג"ע וש"ד…

תשב"ץ

גם מהתשב"ץ ב'זוהר הרקיע' אזהרה יד, עולה שבשעת השמד ייהרג גם כשהגוי עושה להנאת עצמו:

מצות קידוש השם נכנסת במנין המצות בלי ספק. וכן מנאוה כל הראשונים ז"ל… וענין מצוה זו הוא שנמסור נפשינו למיתה בשעת השמד, אפילו על מצוה קלה. ושלא בשעת השמד אם הגוי אינו מתכוון להעביר את ישראל להנאת עצמו, אלא כדי להחטיאו – בזה באה מצוה זו, באמרו: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', אבל אם אינו בשעת השמד, והגוי מתכוין להנאת עצמו, אין אנו חייבין למסור גופינו למיתה, אלא אם כן היה עבודה זרה, והוא בכלל מצות 'ואהבת', או שפיכות דמים הנלמד מסברא, או גלוי עריות הנלמד משפיכות דמים…

הגהות אשרי מסתפק

הגהות אשרי מסכת כתובות א, ד, כותב בשם ר"י (שהלכה כרבי ישמעאל) שאין חילוק בין ג' עבירות החמורות לשאר עבירות, ובכולן בפרהסיה או ב"עת צרה" ייהרג ואל יעבור, ובצנעא יעבור ואל ייהרג. ומסתפק במקרה של הנאת עצמו בעת צרה אם ייהרג ואל יעבור או לא:

ולקמן פ"ב פי' ר"י: דוקא בפרהסיא, אבל בצנעה – יעבור ואל יהרג. ואין חילוק בין עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים וכל עבירות שבתורה, דבכולהו בפרהסיא יהרג ואל יעבור, ובצינעא יעבור ואל יהרג. ואין פרהסיא פחות מעשרה ישראלים. ובעת צרה אפי' ערקתא דמסאנא לא ישנה. וצ"ע היכא דמתכוין העובד כוכבים להנאת עצמו בעת צרה, אי שרי. וגם אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג, היכא דקיימא לן דיעבור ואל יהרג – צ"ע אי שרי אי לא שרי. מהרי"ח.

דעת ר"י מלוניל שההבדל בין ג' עבירות לשאר עבירות רק בצנעא להעביר על דת

לרבי יהונתן מלוניל על סנהדרין עד, ב, שיטה ייחודית. לדידו, מצד אחד בג' עבירות החמורות, אם הגוי עשאן להנאתו – יעבור ואל ייהרג. מאידך, בשאר עבירות, אם הן בפרהסיה או בשעת השמד, ייהרג ואל יעבור גם אם עשאן להנאת עצמו. המקרה היחיד שבו יש הבדל בין העבירות הוא במציאות של כפה על דת בצנעא שלא בשעת השמד, שאז בשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, ובג' עבירות החמורות ייהרג ואל יעבור:

והכין מסקאנא דשמעתא, דעבודה זרה ושפיכות דמים וגילוי עריות – יהרג ואל יעבור, בין בצינעא בין בפרהסיא, ובלבד שיתכוין להעבירו על המצוה, שאם יתכוין להנאת עצמו לחודיה, ולא לענין אחר, כגון גילוי עריות וכומרים האונסין לישראל שיתן ממונו לע"ז – שרי. וראיה לדבר – אסתר. ואין שום צד היתר בג' אלו [אלא] בכי האי גונא, ובשאר מצות אפילו יתכוין להעבירו, כיון דבצינעא היא – יעבור ואל יהרג. אבל אי הוי פרהסיא, אי נמי שעת השמד – ליכא שום ענין להתיר אפילו יתכוין להנאת עצמו, ויהרג ואל יעבור אפילו על מצוה קלה.

הסוברים שתמיד ייהרג ואל יעבור חוץ מהנאת עצמו בשאר עבירות בצנעא ושלא בשעת השמד

סמ"ק

בסמ"ק ג, כותב שרק בשאר עבירות, בצנעא, שלא בשעת הגזירה ולהנאת עצמו – יעבור ואל ייהרג. אך בג' עבירות חמורות, או בשאר עבירות בפרהסיה או בשעת הגזירה או במתכוון להעביר על דת אפילו בצנעא ושלא בשעת הגזירה – ייהרג ואל יעבור:

לאהוב שמו של הקדוש ברוך הוא בכל לב… בכל נפשך, שיחשב עליו נפשו לכלום שלא ימנע מעשות מצות הבורא בשביל סכנת נפשו. ופירשו רבותינו בעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים. ואפילו בצנעה יהרג ואל יעבור, ושאר מצות בצנעה יעבור ואל יהרג, אם ירצה… ומה שאמרו בצנעה יעבור ואל יהרג, ה"מ כשהגוי עושה בשביל הנאת עצמו, אבל במתכוין להעבירו על דת – יהרג ואל יעבור. וראיה מיבמות, דקאמר: ההוא גוי דאמר ליה לישראל שקול אספסתא בשבתא ושדי קדם חיותאי, ואי לא קטילנא לך – יעבור ואל יהרג. אבל אם אמר לו שקול אספסתא ושדי לנהרא – יהרג ואל יעבור. ואם בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה ישראל, אפילו אמר שדי קדם חיותאי יהרג ואל יעבור.

מרדכי

גם המרדכי סנהדרין רמז תשיט, סובר שרק בשאר עבירות, בצנעא, שלא בשעת השמד ולהנאת עצמו – יעבור ואל ייהרג. אך בכל מקרה אחר ייהרג ואל יעבור:

בע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים – יהרג ואל יעבור, בין בצנעא בין בפרהסיא, בין בשעת הגזירה בין שלא בשעת הגזירה… ובשאר המצות בצנעא ושלא בשעת הגזירה – יעבור ואל יהרג, דכתיב: "וחי בהם ולא שימות בהם", אבל בפרהסיא אפי' שלא בשעת הגזירה, ואפילו בשאר מצות – יהרג ואל יעבור, כדכתיב: "ולא תחללו את שם קדשי". אבל בשעת הגזירה, אפילו ערקתא דמסאנא לא משנינן, ואפילו בצנעא יהרג ואל יעבור.

ועוד יש דין אחר, דהיכא דמתכוין הנכרי להעבירו על דת יהודי, יהרג ואל יעבור ואפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת הגזירה ואפילו בשאר מצות. והכי מוכח לקמן פרק בן סורר ומורה גבי ההוא דשקיל אספסתא ושדי בנהרא ובתוספות האריכו".

אורחות חיים

וכ"כ אורחות חיים דין אהבת השם ויראתו ה, שגם בצנעא כדי להעבירו על דת ייהרג ואל יעבור, וממילא משמע שבפרהסיה או בשעת השמד גם להנאתו ייהרג ואל יעבור (שאם כדי להעביר על דת, הלא גם בצנעא ושלא בשעת השמד ייהרג):

ומה שאמרו ז"ל: בצנעה יעבור ואל יהרג, הני מילי כשהגוי עושה בשביל הנאת עצמו, אבל אם עושה כדי להעבירו על דת יהודית – יהרג ואל יעבור. וראיה מיבמות: גוי שאמר שקול אספסתא [בשבתא] ושדי קמי [חיותא] בשבתא ואי לא קטילנא לך יעבור ואל יהרג אבל אי אמר שקול אספסתא ושדי בנהרא ואי לא קטילנא לך (יהרוג) [יהרג] ואל יעבור ואי בפרהסיא יהרג ואפילו אומר שדי קמיה בהמה היכי דמי פרהסיא כגון באפי עשרה מישראל בכל ענין יהרג ואל יעבור.

בנימין זאב

וכן משמע גם מבנימין זאב רפא, שמדבר שם על מקרה שאדם נשבע לחותנו בכתובה שלא יעזוב את עירו לדור אצל הוריו ללא קבלת רשותו. ופעם חלה אביו והלך לטפל בו, ואז מושל אותה העיר אסר עליו לשוב לעירו (כי רצה שיגור שם וישלם לו מיסים), ואיים שאם ישוב – ימות. וכתב הבנימין זאב שאם האדון היה עושה כן כדי להעביר על דת (שיפר שבועתו), הדין היה שייהרג ואל יעבור, אך כיוון שעושה להנאת עצמו – יעבור ואל ייהרג. ולכאורה בסיפור שם לא מדובר על דבר שנעשה בפרהסיה:

… אמנם נראה לע"ד דמטעם אחר מתירין לו, דכיון דההוא אדון צוה כדלעיל ויש כח בידו לעשות – אין לך אונס גדול מזה, ואין לך דבר שעומד בפני פקוח הנפש. דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ש"ד, כדאיתא בפסחים פ' כל שעה. משמע בכל שאר עבירות שאומר לו הגוי עבור ואם לאו קטילנא לך – עובר אם רוצה. ואין לו להביא עצמו לידי סכנה. וכל זה כשהגוי מתכוין להנאת עצמו, אבל אם מתכוין הגוי להעבירו על דת, אפי' במצוה קלה יהרג ואל יעבור. אמנם בנדון זה דאין מתכוין אם אונס זה בא מצד אביו של שמעון, שהוא חילה פני האדון לגזור גזרה זו עליו – פשיטא שלא יקרא זה אונס אלא רצון, ואין להתיר לו שבועתו דלאו אנוס הוא. אבל אם זה האונס בא מצד האדון או שבא מסיבת אחר שלא מרצונו של שמעון – בודאי אנוס הוא ואין עליו לסכן עצמו בזה.

רבנו יונה לא מזכיר חילוק בין הנאת עצמו למתכוון להעביר על דת

רבנו יונה בשערי תשובה ג, קלו, לא הזכיר בדבריו את ההיתר של הנאת עצמו, וכתב בפשיטות שבפרהסיה או בשעת השמד ייהרג ואל יעבור, ובצנעא יעבור ואל ייהרג חוץ מג' עבירות. ומשמע שלא סובר להלכה את החילוק של הנאת עצמו[9]:

אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בכל עבירות שבתורה, אם יאמר לו אדם: עבור ואל תהרג! יעבור ואל יהרג, שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, שאם יאמר לו אדם על אחת משלש אלה: עבור ואל תהרג! יהרג ואל יעבור, ואף על פי שיאמרו לו לעשות העבירה בצנעה. ואם יאמרו לו לעבור על אחת מכל מצוות שבתורה בפרהסיא – יהרג ואל יעבור, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ובשעת השמד אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור.

כשהחטא נעשה באופן סביל

תוספות

תוספות במסכת סנהדרין עד, ב, כותבים שכאשר תובעים מהאדם לעבור על אחת מג' עבירות באופן סביל, ללא מעשה, ואם לא יהרגוהו – אינו מחויב להיהרג על כך, ורשאי לא להתנגד כשהם עוברים על ידו את העבירה. למשל אינו חייב להתנגד שידחפו אותו על תינוק וימות:

והא אסתר פרהסיא הואי – תימה, דה"ל לאקשויי עריות הואי, דרוצח ונערה המאורסה לכולי עלמא יהרג ואל יעבור. וכמו כן קשה בריש כתובות, דאמר דאיכא צנועות דמסרו נפשייהו, ופריך: ולידרוש להו דאונס שרי! ומאי קושיא? הא שפיר עבדן דמסרו נפשייהו משום גילוי עריות! ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת עובד כוכבים, משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים, כדאמרינן בפ' נושאין על האנוסה דכתיב "וזרמת סוסים זרמתם"… והא דלא פריך הכא: והא אסתר עריות הואי! דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייבא למסור עצמה משום עריות, דהא מרוצח ילפינן, ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו – הני מילי קודם שיהרג בידים, אבל היכא דלא עביד מעשה, כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך – מסתברא שאין חייב למסור עצמו, דמצי אמר: אדרבה, מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי? דילמא דמא דידי סומק טפי! כיון דלא עביד מעשה

רא"ש

וכ"כ הרא"ש סנהדרין ח, ג, והוסיף שזו הסיבה שאשה – שהיא קרקע עולם – אינה מחויבת למסור עצמה למיתה שלא יבעלוה:

והא אסתר פרהסיא הואי, והיה לה למסור עצמה על קדושת השם! אבל הא לא קשיא ליה, דגלוי עריות הואי, דאשת מרדכי היתה… והיה לה למסור עצמה להריגה אפילו בצנעא קודם שתבעל לעכו"ם, דהא פשיטא ליה דאהני טעמא דקרקע עולם לענין זה דלא מחייבא לה למסור עצמו, כיון דלא עבדה מעשה. דהא מרוצח ילפינן, ורוצח גופיה דחייב למסור עצמו להריגה היינו קודם שיהרג בידים, אבל אם אמרו לו הנח להשליך עצמך על התינוק ויתמעך או נהרוג אותך, מסתברא שאינו חייב למסור עצמו, דמצי למימר: מאי חזית דדמיה דההוא גברא סומק טפי, דלמא דמא דידי סומק טפי!

מאירי

וכ"כ המאירי סנהדרין עד, ב, והוסיף מקרה של אדם שאמרו לו שאם יעלה את פלוני מהבור – יומת, אינו חייב להעלותו ולהצילו, כיוון שמותו נגרם ללא מעשה של חברו:

ויש גורסים מפני זה תהרג ואל תעבור אם רצה זה לאנסה ועל הנערה הוא אומר כן ואף זו לענין פסק כך הוא ואם תשיבנו אסתר על כרחה מוליכין אותה ודברינו אינן אלא למי שאומרין לה לכי מעצמך להבעל לפלוני ואם לאו אנו הורגין אותך. אבל מי שמוליכין אותו על כרחו אינו ממין זה ולא אמרו עליה בענין זה תהרג וכו' והוא אצלי שאמר קרקע עולם היתה שלא היתה היא עושה כלום, ואף שכר הליכה אין בידה שמוליכין היו אותה על כרחה. אבל באיש, אפילו הוליכוהו על כרחו הואיל ומעשה בידו, או האשה בזמן שיאמרו לה לילך היא מעצמה – יהרגו ואל יעבורו… וכן ברוצח בלא שום מעשה אלו היו מעכבין אותו וזורקין עליו תינוק והתינוק מתמעך – אין זה חייב להשמיט עצמו, הואיל ומגזימים עליו במיתה שלא ישמט משם, וכן אם היה ישראל מושלך בבור ואמר לו אנס הזהר שלא תעלהו שאם תעלהו אני אהרוג אותך אינו חייב להעלותו.

ר"ן

וכ"כ הר"ן סנהדרין עד, ב:

והא אסתר פרהסיא הויא. כלומר היכי אמרת דבשאר מצות אפילו שלא בשעת הגזר' אם הם בפרהסיא יהרג ואל יעבור, דהא אסתר פרהסיא הויא, דיותר מעשרה ישראל הי' בשושן כשלקחה המלך לאשה, ואפ"ה לא מסרה עצמה למיתה צדקת זו. וא"ת ואמאי לא אקשי' דעדיפא מינה, ולימא: והא אסתר גילוי עריות הוה, וג"ע אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור!… ורבא תירץ הנאת עצמן שאני. לא בא לחלוק אמאי דאמר אביי דקרקע עולם הית' דקושטא הוא וכדכתיבנא. אלא שבא לחדש שאפילו במקום שעושה מעש' כל שהו להנא' עצמו אין לה למסור עצמה למיתה היכא דלא הויא עריו' ממש דאורייתא, ואף על גב דהויא פרהסיא. אבל בתוספו' ז"ל מפרשים דעיקר קושיא ליתא דמקשה ודאי ידע דאפילו ישראל האונס אשת ישראל אין לה למסור עצמה למיתה דמהיכא ילפינן לג"ע שיהרג ואל יעבור מרוצח ורוצח גופא הוי סברא דאמרינן מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא כו' שהכוונה בו שאינו בדין שינצל עצמו בדמו של חבירו. וכן נמי י"ל שאין סברא שימסור עצמו למיתה כדי שיציל את חבירו מן המיתה כגון אם יאמר לו הכותי שיהרגנו אם לא יניח לו להרוג את פלוני או אם יאמר הנח עצמך שנדחה אותך על תינוק כדי שימות בדחיפה זאת או אהרוג אותך פשיטא שאין לו למסור עצמו למיתה דמאי חזי' ואם הכותי ידחוהו וימות התינוק בדחיפתו, הכותי הוא ההורג ולא הישראל. ומכאן הם למדין שהאשה שאינה עושה מעש' אלא שאומרים לה שתניח להם לעשות מעש' שאין לה למסור את עצמה למיתה.

נימוקי יוסף

וכ"כ נימוקי יוסף סנהדרין יח, א, ומוסיף נימוק אחר, שבדברים של שב ואל תעשה ממילא ביכולתו של הגוי לגרום לו לעבור את העבירה, ולכן אין טעם שיתנגד וייהרג, כשממילא אפשר שיכפוהו לעבירה. מה שאין כן במצוות לא תעשה שיש בה מעשה, ששם אם האדם לא יבחר לעשות את העבירה – היא לא תיעשה:

הלכך נקיטינן דשלשה עבירות חמורות יהרג ואל יעבור לעולם, ואפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת הגזרה ואפילו הנאת עצמן, בר מהיכא דבידם להעביר, דבהא שרי בשב ואל תעשה כגון אסתר דקרקע עולם היתה, ובידם להעבירה בעל כרחה. וה"ה לכל מצות עשה שיש בידם לבטלה, ואפילו בשעת הגזרה כגון מעשה דאלישע בעל כנפים. הא לאו הכי – אסור. והני עבירות לאו דוקא אינהו גופייהו, אלא כל אביזריהו נמי יהרג ואל יעבור.

רא"ש וטור

וכ"כ קיצור פסקי הרא"ש (לבעל הטור) סנהדרין ח, ג:

והני מילי שאמר לו לעשות מעשה, אבל אם אמר לו: הנח להשליך אותך על התינוק ויתמעך, או בגילוי עריות האשה שאינה עושה מעשה – יעבור ואל יהרג.

בנימין זאב

וכ"כ בנימין זאב תג:

אמנם אם הגוים רוצים לזרוק ישראל א' על תינוק ישראל ובזריקתו יתמעך התינוק וימות – אינו חייב ההוא ישראל למסור עצמו ליהרג, דאיכא למימר איפכא דפרישית לעיל דמאי חזיית דדמא דחברך סומקא טפי משלך דלמא דמא דידך סומקא טפי ממנו דכיון דהאי ישראל אינו הורג בידים אלא זורקים אותו על ההוא תינוק לא הוי ההוא ישראל אלא כמו קרקע עולם בעלמא, דהא הוא אינו עושה המעשה כדי לחייבו שיהרג עליו, וכדאמרינן שילהי פרק בן סורר ומורה גבי אסתר, דמשני התם הכי דקרקע עולם היא ואינה חייבת ליהרג דהא היא אינה עושה מעשה כי אחשורוש היה עושה בה המעשה והכא נמי ל"ש ואינו מצווה להציל חבירו בגופו דאדרבה חייו קודמין.

דעת רבנו ירוחם שבפרהסיה להעבירו על דת ייהרג

וכ"כ רבנו ירוחם תא"ו יח, ג, והוסיף שכך הדין כשהתקשה בהיתר לאשתו, והדביקוהו באונס על הערווה, שאינו חייב להתנגד ולהיהרג, כי לא הוא עושה את המעשה. אמנם אם הדבר נעשה בפרהסיה כדי להעבירו על דת – ייהרג:

אבל אשה שאינה עושה מעשה היא קרקע עולם, ואינה בבל יהרג. וכן בשפיכות דמים כגון שממעך בו את התינוק אם הוא בצנעה אפילו במתכוין להעבירו יעבור ואל יהרג. ואם הוא בפרהסיא, אם מתכוין להעבירו – יהרג, ואם להנאתו – יעבור ואל יהרג, כי דינו כשאר עבירות כיון שאינו עושה מעשה.[10] כך פשוט בעבודה זרה ובפסחים ובסנהדרין ובכתובות. וכתבו הפסקנים: אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג בצנעא על שאר מצות – רשאי, ואינו נקרא חובל בעצמו. וכן בירושלמי. ודוקא שהגוי מתכוין להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו… וי"א דגוי הבא על בת ישראל לא מטעם עריות, דאינה עושה מעשה כמו שכתבתי, אלא מטעם אם הוא בפרהסיא כמו שכתבתי. וכן פירש ר"ת בההיא דאסתר קרקע עולם היתה ואינה מצווה ליהרג וגו' כך פשוט בכתובות… ועוד פשוט דאם אנסוהו גוי' ונתקשה ובא באונס על ערוה חייב, דהוה ליה למסור עצמו. אבל אם נתכוון לאשתו, שמתקשה לה, ואנסוהו גוים והדביקוהו בערוה – פטור, דלאו מעשה קא עביד, ואינו חייב למסור עצמו… וכן כתבו התוספות והרמ"ה בההיא דיבמות, דאין קשוי אלא מדעת, ודעתו היה לאשתו.

אחרונים

שולחן ערוך ורמ"א

השולחן ערוך יו"ד קנז, א, פוסק שלא כבעל המאור, שבג' עבירות החמורות ייהרג בכל מקרה. כמו כן פסק שלא כדעת הסמ"ק וסיעתו, אלא כרוב הראשונים, שבפרהסיה להנאתו יעבור ולא ייהרג. ולגבי שעת השמד להנאתו לא מבורר מדבריו בהדיא אם סובר כרמב"ם ורוב הראשונים שיעבור, או כראב"ד וסיעתו שגם להנאת עצמו ייהרג[12]:

כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה – יעבור ואל יהרגואם הוא בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל – חייב ליהרג ולא יעבור, אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת, אפילו על ערקתא דמסאנא. אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו – יעבור ולא יהרג. ואם הוא שעת הגזירה על ישראל לבדם, אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור. הגה: ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג.

ובעבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים, אפילו בצנעה ושלא בשעת הגזרה, ואפילו אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו, יהרג ואל יעבור. הגה: ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה, כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג, אבל אם אונסים לאשה לבא עליה, או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו, או שהוא כבר מוקשה ורוצים לתקוע אותו בערוה, אין צריך ליהרג.

לבוש

הלבוש יו"ד קנז, א, סובר שבשעת השמד גם אם הגוי נראה כעושה להנאתו, כיוון שזו שעת השמד "ודאי כל מה שעושין אין כוונתם אלא להעבירם על דת", ולכן ייהרג ואל יעבור:

נמנו וגמרו רבותינו ז"ל [סנהדרין עד ע"א] שעל כל עבירות שבתורה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה אם ירצה יכול לעבור עליהם ואל יהרג, דוחי בהם אמרה רחמנא [ויקרא יח, ה] ולא שימות בהן… והא דאמרינן בכל שאר העבירות שיעבור ואל יהרג היינו בצנעה, וכמו שאמרנו דליכא קידוש השם בכך. אבל בפרהסיא, דאיכא קידוש השם אם יהרג, יהרג ולא יעבור אפילו במצוה קלה, כגון שהגוי ירצה לכופו לשנות ערקתא דמסאנא, להעבירו על הדת בכך, יקדש השם ויהרג ואל יעבור, דכתיב: ולא תחללו את שם קדשי וגו' ונקדשתי בתוך בני ישראל… אבל אם יש פחות מעשרה בני ישראל אפילו יש שם הרבה גוים ותשעה יהודים, אינו צריך ליהרג בשביל קידוש השם, אלא יעבור ואל יהרג אם ירצה. וכל היכא דאמרינן יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים שהגוי מכוון להעבירו על דת, אבל אם אין הגוי מכוין אלא להנאתו, כגון שיאמר לו בשל לי קדרה בשבת, דלהנאת אכילתו הוא עושה וכיוצא בזה, מותר אפילו בפרהסיא, ואפילו להחמיר על עצמו אינו רשאי, דחובל בנפשו הוא שאין קידוש השם בזה אם יהרג. ואם הוא שעת השמד על ישראל לבדם רחמנא ליצלן, אפילו לשנות ערקאתא דמסאנא, שאינו אלא מנהג יהדות בעלמא, ואפילו נראה דלהנאתו עושה, יהרג ואל יעבור, דכיון דאותו פעם שעת גזירת השמד הוא בר מינן, ודאי כל מה שעושין אין כוונתם אלא להעבירם על דת, וכדי שלא ירגילו הגוים ח"ו להאריך הלבבות ולהפר התורה ולבטלה יהרג ואל יעבור.

וכל זה דוקא אם רוצים להעבירו על מצות לא תעשה, שאם יעבור עליו יעשה מעשה עבירה בידים, ויעבור על התורה. אבל אם גזרו שמד שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימה ושיהרג, שכיון שבקיום גזרת השמד אינו עובר על התורה בידים אלא בשב ואל תעשה, יכול לישב בטל לקיים גזירתם ושלא לעשות המצוה. ועוד שהרי הם יכולים לבטלה ממנו בעל כרחו כגון שיניחוהו במשמר שלא יוכל לעשות שום מצוה, או שיקחו ממנו ציצית ותפילין ויתבטל המצוה מאליה, הלכך תיבטל ואל יהרג. מיהו גם בזה אם ירצה להחמיר לקיימה אף על פי שיודע שיהרגוהו, הרשות בידו, ואינו נקרא חובל בנפשו, כי ודאי גם זה חסידות ויראת שמים וקידוש השם הוא.

וכל זה בשאר עבירות, אבל בע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת השמד, ואפילו אין הגוי מכוין אלא להנאתו – יהרג ואל יעבורובאלו השלשה אין לחלק בין שעת השמד לשלא בשעת השמד ובין בצנעה לפרהסיא ובין להנאת עצמן לשלא להנאת עצמן, דאלו השלשה לאו משום חילול השם אסירי אלא משום חומר עצמן, הלכך בכל ענין אסירי.

וכל זה דוקא כשאומרים לו לעשות מעשה כנגד התורה, יהרג ואל יעבור. אבל אם אין אומרים לו לעשות מעשה כגון שאונסין את האשה לבא עליה שהיא אינה עושה מעשה דקרקע עולם, היא אינה חייבת לתת עצמה להורגה אלא היא תהא מושכבת והבועל יעשה מעשה, וכן באיש שהוא כבר מקושה ועומד, ורוצים לתקוע אותו בערוה אינו חייב ליהרג. וכן אם אומרים לו הנח להשליך עצמך על התינוק ויתמעך התינוק ויהרג, אינו צריך ליהרג, שהוא אינו עושה כלום. אבל לעשות מעשה, כגון שאומרים לאשה הביאי ערוה עליך, תיהרג ואל תעבור. וכן האיש שאינו מקושה ואומרים לו הנח לתקוע אותך בערוה, יהרג ואל יעבור, דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה, שאין קישוי אלא לדעת ומה שהוא מתקשה הוי מעשה.

וכל איסורים הנוגעים בע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אעפ"י שאין בהם מיתה אלא לאוין בעלמא, כולם בכלל הג' הם וצריך ליהרג ולא לעבור בהם, חוץ מלאו דלפני עור לא תתן מכשול דאף על גב שהוא נוגע בהן, מ"מ הוא כולל כל העבירות ואין אומרים בו יהרג ואל יעבור, אלא כמו שאר עבירות הוא ויעבור ואל יהרג אפילו בדבר הנוגע באלו הג' עבירות, דמגו דוחי בהם קאי עליו בשאר עבירות, קאי נמי עליו בהנך….

חיי אדם

החיי אדם א, כלל כא, יג, לא מתייחס לשעת השמד, ורק כותב שבפרהסיה להנאת עצמו יעבור ואל ייהרג:

… וג' מסירות נפש הן. א) עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, אפילו בצנעה ואפילו אם מכוין להנאת עצמו ולא להעבירו על דת, מחויב למסור עצמו למיתה. ולא על הבעילה לבד, אלא אפילו על חיבוק ונישוק של כל העריות או נדה שאין בה אלא לאו, אפילו הכי הדין דיהרג ואל יעבור. ומזה ימלאו רתת ופחד הפושעים בנפשותם ומזנים עם נדות ועריות ועוברים בשאט נפשם על עבירה חמורה כזו שהדין יהרג ואל יעבור. ב) על שאר מצוות שבתורה, אם הוא בצנעה, אין צריך ליהרג ומותר לו לעבור. אבל אם הכוונה להעבירו על דתו ולא להנאתו וגם הוא בפרהסיא שיודעין בו י' ישראלים, חייב גם כן ליהרג ואל יעבור. ומכל מקום אפילו בצנעה ואפילו להנאת עצמו, חייב אדם ליתן כל אשר לו ולא לעבור על לאו דאורייתא, וזהו "ובכל מאודך", בכל ממונך. אבל לקיים מצות עשה אינו מחוייב לפזר רק חומש נכסיו. ג) וחייב כל אחד להיות בקי בדינים אלו בי"ד סימן קנ"ז לעת מצוא חס ושלום. וכל זה יכוין באומרו פסוק ואהבת כו', ובודאי יחשב לו כאלו קיים בפועל.

התאסלמות

רדב"ז

בשו"ת הרדב"ז ד, צב, נשאל לגבי אדם שכופים אותו להתאסלם, והשיב שאם זו שעת השמד להעביר ישראל על דתם – ודאי שייהרג ואל יעבור. ואם מדובר בפני עשרה, גם אם לא נחשיב זאת לעבודה זרה, אם הדבר נעשה כדי להעביר על דת – ודאי שייהרג ואל יעבור. ואם להנאת עצמו – הדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם חייב למסור נפשו, או שזו חסידות, או שאסור לו. ואם נעשה בצנעא, לא ייהרג. אך כל זה אם התאסלמות נחשבת לשאר עבירות, אך בפועל נוקט הרדב"ז שהתאסלמות כמוה כג' עבירות החמורות, מכמה סיבות שמונה שם, ולכן בכל מצב ייהרג ואל יעבור. אמנם על מצוות עשה אין למסור את הנפש גם בשעת השמד, כיוון שממילא בידו של הגוי למונעו מהמצווה:

שאלה שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי בראובן שאונסים אותו לחזור לדת ישמעאל אם חייב למסור נפשו עליה או דילמא לא כיון שהישמעאלים אינם עובדים ע"ז אדרבא מיחדים את ה' יחוד שאין בו דופי. כמו שכתב הרמב"ם בתשובה וכן כתב בחיבור שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז וכן נראה לעין שמרחיקין ענין ע"ז בתכלית הריחוק וכן מרחיקין ממנו יתברך הגשמות וכל הדומה בראיות ברורות ויש להם בזה חיבורים רבים מקדמוניהם. ואנן לא אמרינן יהרג ואל יעבור אלא בג' חמורות שהם עכו"ם ג"ע וש"ד וגם על ש"ד הם מוזהרים ונזהרים ואפילו תימא שיש קצת נשים שהם ערוה לנו ולהם מותרות יהיה נזהר הוא מזה שהרי אין אונסין אותו שיבא על הערוה:

תשובה: ראיתי להרחיב לך הדבור בזה לפי שראיתי הדור פרוץ מרובה על העומד ומורים היתר בדבר ואין להם על מה שיסמוכו. ויש לחקור תחלה אם הדבר היה בשעת הגזרה או לא, שאם היה בשעת הגזרה כגון מלך שגזר גזרה על היהודים אשר תחת ממשלתו או במדינתו, בזה ודאי לא הוצרכת לשאול, דאפילו אערקתא דמסאנא דלית ביה אלא משום דבר שנהגו בו ישראל איסור להבדל מן עכו"ם במלבושם – יהרג ואל יעבור, וכ"ש במי שאנסוהו לעבור על דת. עוד יש לחקור אם מתכוין העכו"ם להנאתו או להעבירו על דתו, ועוד אם היה בצנעא או בפרהסיא… ואם היה הדבר בפרהסיא – אפילו אשאר עבירות נמי יהרג ואל יעבור אפילו שהיה העכו"ם מתכוין להנאתו והראיה… וליכא למימר דמדת חסידות הוי, דכל דהוי דיניה יעבור ואל יהרג אסור לו ליהרג והוי כאלו שופך דמים לדעת הרמב"ם ז"לולדעת האומרים שאם היו העכו"ם מכוין להנאתו אפילו שהיה בפרהסיא אינו חייב למסור עצמו, צריך לומר דהנהו רבנן מדת חסידות עשו וס"ל דאין זה שופך דמים אלא אדרבה מקדש את השם ברבים ומחיצתם במחיצת הצדיקים. וכן כתבו האחרונים, שאפילו במקום שאמרו יעבור ואל יהרג, אך מדת חסידות הוא שלא יעבור, וכן דעתי נוטה אפילו בצנעא, דסוף סוף מתקדש השם לעיני העמים והכופרים. הילכך אם היה מתכוין להעבירו ובפרהסיא אפילו בשאר עבירות לכולי עלמא יהרג ואל יעבור, וכל שכן מי שאנסוהו להעבירו על הדת. ומעתה אין מקום לשאלתך אלא במתכוין להעבירו ובצנעא לכולי עלמא, או במתכוין להנאת עצמו ובפרהסיא ובפלוגתא דבשאר עבירות יעבור ואל יהרג ובחומרות יהרג ואל יעבור, וקא מבעיא לך אם הנדון דידן דמיא לקלות או לחומרות… ומעתה בנדון דידן, אומר אני כל שכן הוא דיהרג ואל יעבור, אם מפני מצוה אחת של תורה אמרו יהרג ואל יעבור, מי שאנסוהו לעזוב כל הדת כולה ולהיות כאחד מעמי הארץ ולכפור בכל תורת משה עאכו"כ שיהרג ואל יעבור! זאת ועוד אחרת, שצריך להודות שהיה שם [אצלם] אדם שמעלתו היא למעלה ממעלת מרע"ה, וזו הריסה בכל הדת. ועוד שכיון שינהוג בדתם אפשר שיעבור על החמורות ולאו אדעתיה. וגדולה מזו אני אומר שאם אונסין לעבור על אחת מכל מצות התורה באומרם שאין תורת משה אמת או שאנחנו החלפנו אותה כאשר הם אומרים ושלא צוה הקדוש ברוך הוא על ככה שחייב למסור את נפשו עליה אפילו להנאת עצמו ובצנעא ושלא בשעת הגזרה. ויגעתי ומצאתי שכתב הריטב"א ז"ל כדברי… והרי זה ממש שאלתך ומינה לא תזוז. וצריך לדעת אתה שאין הדברים אמורים אלא כשאונסין אותו לעבור על לא תעשה אבל אם אונסין אותו לעבור על עשה בשב ואל תעשה כגון שלא יתפלל או שלא ילבש ציצית או תפילין וכיוצא בהן יעבור ואל יהרג כיון שהוא בשב ואל תעשה. וטעמא דמלתא כיון שיש ביד האונס כח לאסור אותו ולמונעו מעשיית המצוה, ונמצאת המצוה מתבטלת אף גם כשאונס אותו לבטל מצות עשה – יעבור ואל יהרג. וזה מוסכם מכל המפרשים אשר ראיתי… והנראה לעניות דעתי כתבתי.

פסיקת ההלכה לגבי הנאת עצמו בשעת השמד

הסוברים שגם להנאת עצמו ייהרג ואל יעבור בשעת השמד

לבוש

הלבוש יו"ד קנז, א, סובר שבשעת השמד גם אם הגוי נראה כעושה להנאתו, כיוון שזו שעת השמד "ודאי כל מה שעושין אין כוונתם אלא להעבירם על דת", ולכן ייהרג ואל יעבור:

נמנו וגמרו רבותינו ז"ל [סנהדרין עד ע"א] שעל כל עבירות שבתורה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה אם ירצה יכול לעבור עליהם ואל יהרג, דוחי בהם אמרה רחמנא [ויקרא יח, ה] ולא שימות בהן… והא דאמרינן בכל שאר העבירות שיעבור ואל יהרג היינו בצנעה, וכמו שאמרנו דליכא קידוש השם בכך. אבל בפרהסיא, דאיכא קידוש השם אם יהרג, יהרג ולא יעבור אפילו במצוה קלה, כגון שהגוי ירצה לכופו לשנות ערקתא דמסאנא, להעבירו על הדת בכך, יקדש השם ויהרג ואל יעבור, דכתיב: ולא תחללו את שם קדשי וגו' ונקדשתי בתוך בני ישראל… אבל אם יש פחות מעשרה בני ישראל אפילו יש שם הרבה גוים ותשעה יהודים, אינו צריך ליהרג בשביל קידוש השם, אלא יעבור ואל יהרג אם ירצה. וכל היכא דאמרינן יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים שהגוי מכוון להעבירו על דת, אבל אם אין הגוי מכוין אלא להנאתו, כגון שיאמר לו בשל לי קדרה בשבת, דלהנאת אכילתו הוא עושה וכיוצא בזה, מותר אפילו בפרהסיא, ואפילו להחמיר על עצמו אינו רשאי, דחובל בנפשו הוא שאין קידוש השם בזה אם יהרג. ואם הוא שעת השמד על ישראל לבדם רחמנא ליצלן, אפילו לשנות ערקאתא דמסאנא, שאינו אלא מנהג יהדות בעלמא, ואפילו נראה דלהנאתו עושה, יהרג ואל יעבור, דכיון דאותו פעם שעת גזירת השמד הוא בר מינן, ודאי כל מה שעושין אין כוונתם אלא להעבירם על דת, וכדי שלא ירגילו הגוים ח"ו להאריך הלבבות ולהפר התורה ולבטלה יהרג ואל יעבור.

ב"ח

הב"ח יו"ד קנז, ג, סובר בדעת הטור שבשעת השמד גם להנאתו ייהרג ואל יעבור, וכך פוסק להלכה:

וכתב בית יוסף: ויש לתמוה למה כתב רבינו דבשעת השמד אפילו על מנהג בעלמא וכו', ולמה לא כתב כן גבי פרהסיא, דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה קלה! ואפשר לומר דממילא משמע דהוא הדין פרהסיא, דהא דין פרהסיא שוה לדין שעת השמד, ע"כ. ולא נהירא, אלא נראה מדברי רבינו שכתב תחלה: במה דברים אמורים, שהגוי מכוין להעבירו וכו'. ואח"כ כתב ובשעת השמד וכו'. ולפי משמעות התלמוד הוה ליה להקדים דין זה דבשעת השמד וכו', ואח"כ לומר: במה דברים אמורים שהגוי מכוין להעבירו וכו', והוי קאי האי במה דברים אמורים אתרווייהו, אפרהסיא ואשעת השמד. אלמא דסבירא ליה לרבינו דבשעת השמד אינו שוה לגמרי לפרהסיא, אלא חמור מיניה, דאע"ג דבפרהסיא אם מכוין להנאתו יעבור ואל יהרג, מכל מקום בשעת השמד אפילו מכוין להנאתו יהרג ואל יעבור. ולכן הקדים רבינו לכתוב במה דברים אמורים שהגוי מכוין להעבירו על דת, אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו – יעבור ואל יהרג, ואח"כ כתב ובשעת השמד וכו'. כלומר דבשעת השמד אפילו על מנהג בעלמא שנהגו, אם באים להעביר עליו – יהרג ואל יעבור, אף על פי שלא באו להעביר עליו אלא להנאתו…

ולענין הלכה נראה כדעת רבינו, וכדפרישית, שהכריע דבפרהסיא לא נאסר בשאר עבירות אלא במתכוין להעבירו על דת, אבל בצנעה שרי אפילו במתכוין להעבירו על דת. ולהנאת עצמו שרי אפילו בפרהסיא, אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו ואפילו בצנעה.

פרי חדש בדעת רמב"ם, רמב"ן ושו"ע (אך לא להלכה)

הפרי חדש יסוה"ת ה, ג, סובר שדעת רמב"ם, רמב"ן ושו"ע היא שבשעת השמד ייהרג ואל יעבור גם להנאת עצמו. אך בדעת רש"י, רז"ה, רא"ש וטור סובר שיעבור ואל ייהרג, וכן נוקט להלכה:

ואיכא לספוקי, בשעת השמד אי אתי גוי וקאמר לישראל: 'קטול אספסתא בשבתא ושדו לחיותא, ואי לא קטילנא לך!' כיון דלא מיכוון אלא להנאת עצמו, אי מיחייב למימסר נפשיה או לא. ומדברי רש"י ס"פ בן סורר, שכתב גבי ההיא דקטול אספסתא בשבתא ושדי לנהרא, כתב הרב דלהעבירו מתכוין, ואי פרהסיא הוא או שעת השמד ליקטיליה ולא ליקטול אספסתא. מוכח להדיא דפרהסיא ושעת השמד שוין, ובתרווייהו להנאת עצמו שרי. וכן נראה מקיצור פסקי הרא"ש ומדברי הטור, וכן נראה להדיא מדברי הרז"ה. אבל מדקדוק דברי רבינו שכתב וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה, אבל וכו', נראה דבשעת הגזרה אף שמכוין הגוי להנאת עצמו – יהרג ואל יעבור. וכן נראה מדקדוק לשון הרמב"ן בס' הזכות, וכן נראה מלשון השו"ע ביו"ד. ולא מצאתי בש"ס הכרע לדין זה, ומ"מ מסתברא כסברא קמייתא

אור גדול

וכ"כ כבדרך אגב האור גדול על הרמב"ם יסודי התורה ה:

… צריך לומר דשעת השמד שאני, ואף אביי מודה, וכעין דמוכח מרמב"ם, דבשעת הגזירה לא מהני הנאת עצמן לרבא, וכמ"ש הפר"ח, וכן הביא המקור מים חיים בשם חידושי הר"ן לסנהדרין, שדקדק כן מדברי הרמב"ם. הכי נמי יש לומר לאביי, דלא מהני הא דקרקע עולם בשעת השמד…

קובץ על יד

גם הקובץ על יד (לרבי נחום טריביטש, נולד בשנת תקל"ט [1779] – נפטר בשנת תר"ב [1842]) על הרמב"ם יסודי התורה ה, ג, מביא את הר"ן המפרש כן ברמב"ם, ונראה שגם הוא סובר שכן למסקנה:

וכל הדברים אלו שלא בשעת הגזירה. כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין ד"ה: 'אבל בשעת הגזירה', מאי דמשמע מדברי רבינו פה, דאחר שהתיר הנאת עצמן כתב: וכל הדברים וכו', משמע בשעת הגזירה אפילו להנאת עצמן חייב למסור. וכתב שם בשם הר' דוד שכתב בלי שום חולק דאם להנאת עצמן גוזרין גזירה, בין בצנעה בין בפרהסיא – יעבור ואל יהרג, והביא שם ראיה מהירושלמי. ולפי מ"ש הלח"מ א"כ שפיר כתב הרמב"ם אפילו להנאת עצמן אסור, ואין סתירה מן הירושלמי, דשם מיירי להנאת עצמן שהיה גזירה על הכל, ואין כאן מחלוקת. ודוק היטב בר"ן שם.

קונטרס קידוש השם

בקונטרס קידוש השם (לרבי יהודה ירוחם לייב פרלמן), על הרמב"ם יסודה"ת ה, ג, עמ' קלא, המכונה "הגדול ממינסק", מסיק כדעת הב"ח להלכה:

… ועל כל פנים איך שיהיה, הדברים ברורים דדעת השאילתות ובה"ג בשעת הגזירה אף להנאת עצמו יהרג, וכן נראה דעת הטוש"ע, וכמו שכתב הב"ח, ודלא כהט"ז וש"ך שהשיגו עליו. ומה שדקדק הט"ז מדכתב הרמב"ם "לבטל דתם", לאו ראיה היא, דגם אם כוונתו להאנת עצמו, כל שהוא עבירה הרי הוא "לבטל דתם".

הסוברים שלהנאת עצמו יעבור ואל ייהרג גם בשעת השמד

בית יוסף

מלשון הבית יוסף יו"ד קנז, א, משמע שסובר שדין פרהסיה ודין שעת השמד אחד הוא:

ויש לתמוה על רבינו, למה גבי שעת השמד כתב דאפילו על מנהג בעלמא שנהגו יהרג ואל יעבור, ולא כתב כן גבי שלא בשעת השמד בפרהסיא? דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור! וכי פירשו בגמרא מאי מצוה קלה ערקתא דמסאנא, עלה נמי קאי! ואפשר לומר דמאחר שלא בשעת השמד דפרהסיא שוה לשעת השמד לענין יהרג ואל יעבור, סמך על מה שכתב גבי שעת השמד דאפילו על מנהג בעלמא יהרג ואל יעבור, דממילא משמע דהוא הדין לשלא בשעת השמד בפרהסיא.

ט"ז

הט"ז יו"ד קנז, ג, חולק על חמיו הב"ח, וסובר שאין כוונת הטור שבשעת השמד ייהרג גם בהנאת עצמו, אלא אף הוא סובר כדעת הרמב"ם, רש"י, ר"ן ונימוק"י, שבשעת השמד ייהרג רק בנתכוון להעביר על דת:

ואם הוא שעת הגזרה כו'. – בטור מסיים על זה: אפילו על מנהג בעלמא שנהגו, אם באים להעביר עליו – יהרג כו', עכ"ל. והך "להעביר עליו" רוצה לומר שמכוין להעבירו על דת. וכ"ה ברמב"ם פרק ה' דיסודי התורה בהדיא, כגון שיעמוד מלך רשע לבטל דתם כו'. אבל אם לא נתכוין אלא להנאתו, אפילו בשעת השמד שרי, כיון שהוא בשאר מצות. כמו שמותר בפרהסיא, דפרהסיא ושמד שווין לכל דבר. וכן הוא ברש"י בגמר' בהדיא, וכן בר"ן ביומא ובנימוקי יוסף פר' בן סורר, והוא פשוט. אלא שמו"ח ז"ל רוצה לדקדק מסידור לשון הטור מדלא הזכיר חילוק של להעביר על דת או להנאתו אחר דין של שעת השמד, ש"מ דבשעת שמד אסור אפילו להנאתו. ולא דק, דבהדיא כתב הטור עצמו ברמזים פרק בן סורר החילוק הזה גם אשעת שמד.

ש"ך

הש"ך יו"ד קנז, ז, מביא את הב"ח אך כותב כיוון שדעת רש"י שלא ייהרג, והגהות אשרי הניח בצ"ע, לכן למעשה ספק נפשות להקל, ולא ייהרג:

אפילו אערקתא כו' – כתב ב"י דאדלעיל אפרהסיא נמי קאי, דפרהסיא שוה לשעת הגזרה. והב"ח פסק דבשעת הגזרה אפי' לא מכוון להנאת עצמו יהרג ואל יעבור (משא"כ בפרהסיא). ודעת רש"י אינו כן, וגם אין דבריו מוכרחים. וגם בהג"א ממהרי"ח דפרק קמא דכתובות הניח זה בצ"ע. ולכן י"ל דספק נפשות להקל, ועיין בפסקי מהרא"י סי' ר"ג.

גר"א

הגר"א בביאורו על יו"ד קנז, ז, מביא את המחלוקת לגבי הנאת עצמו בשעת השמד, ואת הסתפקות הגהות אשרי, ונראה שפוסק כרש"י וסיעתו לקולא:

אם העובד כוכבים מכוין כו'. טור. ולא כתב אלא גבי פרהסיא, כתירוץ הגמ' שם. אבל רש"י שם ד"ה: 'שדי כו" כתב בפרהסיא וכן בגזירת המלכות (וכ"כ הרמב"ן בכתובות ג' ב' דלא כהראב"ד ע"ש). ובהגהות אשרי פ"א דכתובות ס"ד ד"ה ולקמן נסתפק בזה, אבל רש"י ס"ל אף בג' עבירות להנאת עצמן שרי. וע"ש בד"ה הני קוקי כו' (וע"ל ס"ק י"ב וס"ק י"ד) (ע"כ).

בן ידיד

גם הבן ידיד (לרבי ידידיה שמואל טאריקה, רבה של רודוס, נולד באזור שנת התע"ג [1713], תלמידו של בעל ה'משאת משה') בביאורו על הרמב"ם יסודי התורה ה, ג, מביא את הפר"ח אך דוחה אותו, והסכים למעשה עם הט"ז הנ"ל שלא ייהרג:

ועיין להרב פר"ח ז"ל, שכתב דמדקדוק לשון רבינו נראה דבשעת הגזירה אף שמכוין הגוי להנאת עצמו יהרג ואל יעבור, אלו דבריו. ולענ"ד אין הדבר כן, דאם איתא הכי, הו"ל לסיים: ואפילו להנאת עצמו, כמו שביאר, דאפילו בצנעא יהרג. ועיין בט"ז, והדין עמו. ודוק.

גור אריה

וכ"כ גור אריה (לרבי מסעוד ג'רמון, מרבני אלג'יריה, נפטר בשנת התרכ"ו [1866]) יסודי התורה ה, ג:

אבל בשעת הגזירה וכו' אפי' בינו לבין גוי. אפשר דמ"ש אפי' בינו לבין גוי, דווקא זה הצד בשעת שמד יהרג עליו, אך במכוין להנאתו אפי' בשעת שמד יעבור כיון דלהנאתו מכוין, ויש לצדד בזה.

דעת הדינא דחיי ברמב"ם (ואולי גם הטור)

בספר דינא דחיי (לרבי חיים בנבנישתי, בעל הכנסת הגדולה), לאווין ב', מביא את ההבנה בלשון הרמב"ם שבשעת השמד גם להנאת עצמו ייהרג ואל יעבור, אך בפועל מוכיח מלשון הרמב"ם בספר המצוות שסובר שגם בשעת השמד להנאת עצמו יעבור ואל ייהרג, אך מציע לומר שיש מחלוקת מצומצמת בין הרמב"ם לר"ן, שלרמב"ם בשעת השמד אם עושה להנאת עצמו בפרהסיה – ייהרג ואל יעבור, ולר"ן אפילו בשעת השמד ובפרהסיה להנאת עצמו – יעבור ואל ייהרג. וכתב שאפשר שהטור יסכים בזה לרמב"ם:

… ולפי זה ג' עברות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד, בין מתכוין להעבירו בין אין מתכוין להעבירו, בין בצינעא בין בפרהסיא – יהרג ואל יעבור. אבל בשאר עברות בשעת השמד הוו דומיא דג' עברות, דאפילו דצינעא ואפילו אינו מתכוין להעבירו יהרג ואל יעבור, שלא בשעת השמד אם מתכוין להעבירו בצינעא יעבור ואל יהרג, אבל בפרהסיא יהרג ואל יעבור. ואם אין מתכוין להעיבור – אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג. ונראה בעיני שזו היא דרך הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה, שאחר שכתב דבשאר עברות אם מתכוין להנאת עצמו יעבור ואל יהרג, ואם מתכוין להעבירו אם הוא בצינעא יעבור ואל יהרג, בפרהסיא יהרג ואל יעבור, כתב: "וכל הדברים האלו שלא בשעת השמד…", ע"כ. דמשמע דאפילו הנאת עצמן לא שריא בשעת השמד

אבל מצאתי בספר המצות להר"מ סי' ס"ג, כתוב כלשון הזה: "ואולם החלק האחד הכולל כל שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד, והיה האונס מתכוין להעביר, בין מצות קלות בין חמורות…", ע"כ. ואם דעת הרמב"ם דבשעת השמד אפילו להנאת עצמן יהרג ואל יעבור אפילו בשאר מצות, למה כתב בשעת השמד 'והיה האונס מתכוין להעביר'? אפילו שלא יהיה מתכוין להעביר, כיון שהוא בשעת השמד יהרג ואל יעבור! ולכן צריך לומר דסבירא ליה להרמב"ם כדעת הר"ן והטור, דאפילו בשעת השמד אם מתכוין להנאתו – יעבור ואל יהרג

ומיהו אפשר שיש הפרש בין דברי הרמב"ם לדברי הר"ן אפילו לפי זה, דלדברי הר"ן במתכוין להנאת עצמו אפילו בשעת השמד אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג, אבל לדברי הרמב"ם אפשר שיהיה דבמתכוין להנאת עצמו אפילו בשעת השמד בצינעא יעבור ואל יהרג, בפרהסיא יהרג ואל יעבור, ויהיה דומה בפרהסיא של מתכוין להנאת עצמו בשעת השמד לבפרהסיא של מתכוין להעבירו שלא בשעת השמד, ודברי הטור אפשר להסכימם לזה, ומה שכתב הרמב"ם בספר המצות והיה האונס מתכוין להעביר הוא מפני שדבריו הם כוללים בין בצינעא בין בפרהסיא, ובצינעא אפילו בשעת השמד אינו דין שיהרג ואל יעבור אם לא שמתכוין להעביר, וכדכתיבנא.

דעת המאמר מרדכי ברמב"ם

וכחילוקו של הדינא דחיי כתב גם המאמר מרדכי יסודי התורה שם:

אמנם במ"ש עוד שם הרב דינא דחיי דף ב' ע"ב וז"ל… ובסוף דבריו כתב וז"ל: ודברי הטור אפשר להסכימם לזה עכ"ל. ואני תמיה דמה יענה הרב ז"ל במ"ש הטור בפסקי הרא"ש ז"ל דפ' בן סורר דבהדיא משמע מדבריו שם דס"ל דשעת השמד ופרהסיא שוין, שכתב וז"ל… הרי בהדיא דבין בשעת הגזירה ובין בפרהסיא דשלא בשעת הגזירה, אם הגוי מכוין להעבירו על דת יהרג ואל יעבור אבל אם מכוין להנאתו בין בשעת הגזירה ובין שלא בשעת הגזירה יעבור וכו'. והוא איך כתב דאפשר דדברי הטור מסכימים לדברי רבינו הרמב"ם ז"ל והוא היפך ממה שגילה דעתו בפסקי הרא"ש אביו ז"ל.

אמת נכון הדבר דלענ"ד נראה דכונת הפסקי הרא"ש ז"ל הוא דכתב בתחילה כל עבירות שבתורה שאומרים לו לעבור עליהן או יהרגוהו אם הוא בצנעא ולא בשעת הגזירה יעבור וכו' אבל בשעת הגזירה או בפרהסיא וכו' פי' הא דאמרתי לך דיעבור היינו בצינעא ושלא בשעת הגזירה אבל בשעת הגזירה בצינעא או בפרהסיא שלא בשעת הגזירה יהרג ואל יעבור דבצנעא דבשעת הגזירה שוין לבפרהסיא דשלא בשעת הגזירה ואפשר דיסבור דבפרהסיא דשעת השמד יהרג אפי' במתכוין להנאתו דאל"כ מה הפרש יש בשעת השמד צנעא מפרהסיא? ועתה מה נמלצו אמרי יושר הני מילי מעליותא, ומעתה הראיה שהביא הט"ז ס"ק ג' מהכא ודחה דברי הב"ח אינה ראיה ודוק…

כשיש ספק מה כוונת הגוי

הסוברים שכשיש ספק בכוונת הגוי – יעשה לפי האומדן

האמרי אש יו"ד נה, ד"ה 'ואף', הציע תחילה לומר שכאשר לא ברורה כוונת הגוי, אם להנאת עצמו או להעביר על דת – יעשה כפי שירצה, או ימות או יעבור. אך לבסוף נמלך לומר שיעשה לפי האומדנא של המקרה:

ואף על גב דלא אמרו בפירוש מה מגמתם בפקודה ההיא, אומדן דעת היא. ולפי הנראה היינו דאמר רבא לענין לעבור: שקול אספסתא ושדי לחיותא… והיה נראה לפענ"ד לומר לדעת רמב"ם וסייעתו, דסבירא להו דאסור למסור נפש במקום שאמרו רז"ל יעבור ואל יהרג, וכבר כתב התרומן הדשן, הביאו הש"ך… דכאן לא שייך לומר ספק נפשות להקל, יעיין שם. ולפי זה איכא למימא דרבא סבירא ליה דהיכא דלא ידע מה כוונתה אנס, אם להעבירו או להנאתו, הרשות בידו ליהרג או לעבור. אבל יותר נראה לומר דאזלינן בתא אומדנא, ואם האומדנא דלהנאת עצמו – אינו צריך למסור את נפשו.

והביאו דרכי תשובה יו"ד קנז, טו:

עי' באר היטב מה שכתב: אבל אם מכוין להנאת עצמו וכו'. ועי' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' נ"ה… שכתב דאם אינו יודע מה כוונת האנס, אם להעבירו על דת או להנאתו אז הרשות בידו ליהרג או לעבור. אבל יותר נראה דאזלינן בזה בתר אומדנא, ואם האמדנא דלהנאת עצמו קא מכוין – אין צריך למסור נפשו. עכ"ד.

הסוברים שכשיש ספק בכוונת הגוי – ייהרג ואל יעבור

בשו"ת טוב טעם ודעת א, קפח, כותב שכאשר יש ספק אם הגוי מכוון להנאת עצמו או להעביר על דת – ייהרג ואל יעבור, ורק אם ניכר שכוונתו להנאת עצמו – יעבור ולא ייהרג:

"והנה אף אם היו ספק אם מכוון להנאתו או להעבירו על דתו, נראה נמי דיהרג ואל יעבור, ולא מבעיא נדון כזה דאין כאן צד הנאה לומר שעושה להנאתו, רק מכח או דהכוונה שבזה יבואו ממילא לכלל העברת הדת כי ויתערבו בגוים וכו', או שהוא מטעם שנאת היהודים, שאינו יכול לראותם, זה נמי לא נחשב להנאתו, ובכלל העברת הדת הוא, ומה שהתיר להנאתו היינו כעין 'קטיל אספסתא ושדי לחיותא', דהוי הנאת ממון, אבל כל דהוי משנאת היהודים – הוי בכלל העברת הדת.

ומה שכתב החכם המתיר ליתן טעם לגזרה זו, הוא צד רחוק מן השכל, ואינו מקובל על השכל לכל מבין האמת, ובפרט שאינו גוזר כן על המון עם הנכרים לשנות מלבושיהן מקודם רק על ישראל. ועוד יתר טעמים בזה שהתירו רחוק מן האמת. וגם אף אם הוי ספק לנו אם כוון להנאתו או להכעיס, נראה נמי דאסור ויהרג ואל יעבור, וראיה דהרי עיקר הראיה דלהנאתו מותר הוי מאסתר, ושם הוי ידוע דהוי להנאתו. וגם ממה שהביא רבא שם ראיה דאי לא תימא הכי, הני קאווקי ודימוניקי היכי יהבינן להו וכו', והרי התם נמי ידוע דהוי להנאתו, ואם כן אין לנו רק דומיא דהתם, ולא היכי דהוי ספק לנו. ועוד ראיה ממה דלא קאמר רבא: כאן שמכוין להנאתו, כאן שמכוין להעבירו על דתו, כעין דמשני הש"ס בכמה דוכתא, ובעל כרחך נזהר בלשונו לומר דוקא היכי דידעינן דהוי להנאתו. ולא מבעיא להך סברא שהביא הש"ך… דהיכי דהוי ספק בענינים כאלו, אמרינן 'יהרג ואל יעבור', ולא אמרינן 'ספק נפשות להקל', מכל מקום נראה דזה שאני, דסתם כוונת נכרי הוי להעביר על הדתובעל כרחך דאזלינן בזה בתר אומדנא, ומן הסתם הוי להעבירו על הדת. ובפרט דהרי עיקר ראיית רבא הוי מהני קאווקי ודימוניקי היכי יהבינן להו, ושם נוטל גם מנכרים ומוכח דהוי להנאתם, אבל היכי דגוזר רק על ישראל – מוכח דהוי להעבירו על הדת…

והנה כן מוכח נמי מלשון הרמב"ם, דמספק יהרג ואל יעבור, דהרי בפרק ה' מיסודי תורה הלכה ב' כתב הדין לחלק בין להנאתו ובין להכעיסו, הנה שינה לשונו דגבי להנאתו נקט כגון שאנס את ישראל לבנות לו ביתו בשבת או לבשל תבשילו וכו', וגבי להעבירו על דתו נקט סתם 'אבל אם מכוין להעבירו על הדת', ולמה לא נקט גם בזה לשון הש"ס 'דאמר ליה לשדי לנהרא'? והשו"ע באמת נקט רק סתם בין אם מכוין להנאתו או להעבירו על הדת, אבל הרמב"ם דשינה בלשונו וגבי הנאתו פירש הגווני באיזה אופן מיירי, וגבי להעבירו על הדת נקט סתם, בע"כ הכוונה דקמ"ל כן, דדוקא בידוע ומוכח דמכוין להנאתו, כגון שיש הנאה ניכרת לפנינו, אבל כל דאין הנאה ניכרת לפנינו – הוי בכלל להעבירו על דתו מן הסתם. ואם כן, אם דעת הרמב"ם כן, הוי ק"ו, דמה הרמב"ם דסבירא ליה דאסור להחמיר על עצמו במקום שמותר להיות יעבור ואל יהרג, ומכל מקום בזה מחמיר בספק, מכל שכן להסוברים דמותר להחמיר על עצמו להיות נהרג, דבזה הוי החיוב מספק להיות נהרג. וגם הוי ספק ספקא: דלמא הנכרי מכוין להעבירו על דתו, ואם תמצי לומר להנאתו, דלמא כהני פוסקים שרשאי להחמיר. וכיון דרשאי להחמיר, שוב אין איסור בדבר, ושוב הוי ספקו לחומרא, ויש לחוש דלמא מכוין להעבירו על דתו, וגם כיון דרשאי להחמיר ודאי מכח ספק מחויב, ועכ"פ רשאי להחמיר…".

סיכום

להנאת עצמו

הסוברים שלהנאת עצמם מותר גם בפרהסיה וגם בעבודה זרה ואו גילוי עריות

לדעת המאור, כאשר העבירה נעשית להנאת עצמו של הגוי, יעבור ואל ייהרג גם בגילוי עריות. וכך גם הדין לגבי ע"ז, אלא שבע"ז אין מציאות של כפייה להנאת עצמו. אך לגבי רצח, גם להנאת עצמו ייהרג ואל יעבור, בגלל סברת 'מי יימר'.

למאירי, באפשרות אחת סובר כרז"ה, שכל שלהנאתו בע"ז וג"ע – יעבור ואל ייהרג (והוא סובר כן גם לגבי ע"ז, שלא כרז"ה). ובאפשרות שנייה רק אם כשיימנע מלעבור ימות בוודאות, אך אם רק יסתכן – לא יעבור. ולא הכריע בין שתי האפשרויות.

משאילתות[13], אשכול ובה"ג, משמע שלגבי ע"ז כדוגמת קואקי ודומנקי, כשנעשים להנאת עצמם יעבור ואל ייהרג גם בפרהסיה. אך לא ברור מדבריהם אם יתירו כן גם בע"ז ממש. כי אפשר שרק במקרים כגון זה, שבהם מדובר בסיוע לע"ז, אומרים שיעבור ואל ייהרג, אך בע"ז ממש – לא.

החולקים על המאור, שבג' עבירות צריך למסור את הנפש אף כשעושה להנאת עצמו

לרמב"ן, ריטב"א ור"ן, אין הלכה בעל המאור שבג' עבירות להנאת עצמו יעבור ואל ייהרג, אלא בהן לעולם ייהרג ואל יעבור, גם להנאת עצמן בצנעא ושלא בשעת השמד, כי שם מסירות הנפש היא לא מצד קידוש השם, שהרי גם בצנעא ייהרג ואל יעבור. ובשאר עבירות בצנעא, או בפרהסיה ולהנאת עצמן – יעבור ואל ייהרג[14].

הסוברים שלהנאת עצמם מותר גם בפרהסיה ואו בשעת השמד אך לא בשלוש העבירות החמורות

מפשט הסוגיה בסנהדרין עד, א-ב, משמע שאם הגוי עושה להנאת עצמו, בין בפרהסיה ובין בשעת השמד יעבור ואל ייהרג. כי הסיבה שבשני מקרים אלו ייהרג ואל יעבור היא משום קידוש השם, וכשהגוי אינו מנסה להעביר על דת אלא עושה להנאת עצמו, אין קידוש השם במות היהודי. לעומת זאת בג' עבירות החמורות האיסור הוא גם בצנעא ושלא בשעת השמד, וממילא גם אם עושה להנאת עצמו.

וכן פסק הרמב"ם בהדיא באיגרת השמד. וכן כתבו, חלק יותר במפורש וחלקם פחות, ראב"ן, רש"י, ריא"ז, ערוגת הבושם, ר"ן[15], נימוקי יוסף, רבנו ירוחם, יד רמ"ה, טור בשם הרא"ש ובדעת עצמו.

הסוברים שבשעת השמד צריך למסור את הנפש גם להנאת עצמו

לראב"ד, חינוך, רא"ה, אוהל מועד ותשב"ץ, הגם שבפרהסיה להנאת עצמו יעבור ואל ייהרג, בשעת השמד להנאת עצמו ייהרג ואל יעבור. והגהות אשרי בשם ר"י הסתפק בדבר (אלא שלגבי ג' עבירות הוא חולק על סיעת הראשונים הזו וסובר שגם בהן בצנעא יעבור ואל ייהרג).

דעת ר"י מלוניל שההבדל בין ג' עבירות לשאר עבירות רק בצנעא להעביר על דת

דעת רבי יהונתן מלוניל שאין כל הבדל בין ג' עבירות החמורות לשאר עבירות אלא במקרה של כפייה בצנעא להעביר על דת. אך בצנעא להנאת עצמו גם בג' עבירות יעבור ואל ייהרג, ואילו בפרהסיה או בשעת השמד גם בשאר עבירות ייהרג ואל יעבור גם להנאת עצמו.

הסוברים שתמיד ייהרג ואל יעבור חוץ מהנאת עצמו בשאר עבירות בצנעא ושלא בשעת השמד

לסמ"ק, מרדכי, אורחות חיים, ומשמע גם מבנימין זאב, בכל המקרים הדין הוא שייהרג ואל יעבור, חוץ ממקרה של הנאת עצמו בשאר עבירות בצנעא ושלא בשעת השמד, שאז יעבור ואל ייהרג. אך בג' עבירות לעולם ייהרג, ובשאר עבירות כשמתכוון להעביר על דת – לעולם ייהרג, ובפרהסיה או בשעת השמד – גם כן ייהרג.

רבנו יונה לא מזכיר חילוק בין הנאת עצמו למתכוון להעביר על דת, ומשמע לכאורה שאינו סובר אותו להלכה. אלא בג' עיבורת החמורות לעולם ייהרג, ובשאר עבירות בצנעא ושלא בשעת השמד לעולם יעבור, בין להנאת עצמו ובין להעביר על דת, ובפרהסיה ושעת השמד לעולם ייהרג, בין להנאת עצמו ובין להעביר על דת.[16]

כשהחטא נעשה באופן סביל

ראשונים רבים, בהם תוספות, רא"ש, רבנו ירוחם, מאירי, ר"ן, נימוקי יוסף ובנימין זאב, סוברים שכל מה שאמרו ייהרג ואל יעבור בג' עבירות החמורות, זה רק כשעושה מעשה איסור באונס, אך אם אינו עושה מעשה, ועובר את העבירה באופן סביל, כגון אשה שנבעלת מבלי שעשתה מעשה, או מי שהפילו אותו על תינוק והרגו – אינו צריך למסור נפשו כדי שלא יעשו באמצעותו את העבירה.

פסיקת האחרונים להלכה לגבי הנאת עצמו

הסוברים שגם להנאת עצמו, בשעת השמד ייהרג ואל יעבור

לב"ח, וכן ר"ן, פר"ח, אור גדול, קובץ על יד וקונטרס קידוש השם בדעת הרמב"ם: בשעת השמד ייהרג ואל יעבור גם להנאת עצמו. אמנם לר"ן ופר"ח בדעת עצמם יעבור ואל ייהרג. ללבוש בשעת השמד גם כשנראה שעושה להנאת עצמו, בעצם מכוון להעביר על דת, ולכן ייהרג ואל יעבור.

הסוברים שלהנאת עצמו בשעת השמד יעבור ואל ייהרג

לבית יוסף, ט"ז, ש"ך, גר"א, בן ידיד, וגור אריה, גם לרמב"ם בשעת השמד יעבור ואל ייהרג, וכך סוברים להלכה (לש"ך אפשר שלרמב"ם ייהרג, אך למעשה כיוון שיש בזה מחלוקת – ספק נפשות להקל). לדינא דחיי ומאמר מרדכי, לרמב"ם (ואולי גם טור) בשעתה השמד בפרהסיה ייהרג גם להנאת עצמו, ובצנעא רק להעביר על דת.


[1] אפשר שצריך לומר: 'לאנוס את ישראל', ומכל מקום לכך הכוונה.

[2] כי במצב רגיל בצנעא, גם במתכוון להעביר על דת יעבור ואל ייהרג.

[3] העירו שלכאורה צ"ל: בצנעא.

[4] אך כמבואר לעיל, מאיגרת השמד מוכח להדיא שגם הרמב"ם מודה בגזרת השמד להנאתו שיעבור ואל ייהרג.

[5] אמנם עי' לקמן, שלדעת הב"ח הטור סובר שבשעת השמד ייהרג גם להנאת עצמו, אך הט"ז ועוד דחו דבריו.

[6] צ"ע למה דווקא לגבי שעת השמד הדגיש שאפילו על מנהג בעלמא ייהרג, ואילו על פרהסיה לא, בעוד שהגמ' אמרה זאת על שני המקרים, ואף הסמיכה את "מאי מצוה קלה" לפרהסיה.

[7] הרמב"ן בכתובות ג, ב, הנ"ל, מבאר את טעמו של הראב"ד (הגם שדוחה אותו), שבשעת השמד ייהרג גם להנאת עצמו כדי שלא תהיינה המצוות בזויות על ישראל וקלות בעיניהם לבטלן: "ואפשר שכל בשעת השמד אפילו להנאת עצמן אסור, כדי שלא יהיו המצות בזויות בעיניהם וקלות לבטלם מאחר שהם גוזרים שמד לבטל מצוותינו".

[8] אולי צ"ל 'הא'.

[9] אם כי יש לעיין עד כמה אפשר לדייק להלכה מספר שערי תשובה, שהוא בעיקרו ספר מוסר עם נגיעה להלכה, אך אולי לא תמיד מפרט את כל פרטי הדינים.

[10] לפי זה צריך לומר שרבא מודה לאביי ש'קרקע עולם' הוא פטור ממיתה בג' עבירות, אך סובר שכשהדבר נעשה בפרהסיה (כמו אצל אחשורוש) לא די בכך שהיא קרקע עולם, אלא צריך גם 'להנאת עצמו', והלכה כרבא.

[11] נראה שהכוונה בפרהסיה, ואולי מילה זו נשמטה ברבות הימים. עכ"פ מסוף דבריו נראה שלגבי שאר עבירות נהרג רק בשעת השמד.

[12] מלשון הלבוש להלן, שניכר מדבריו שפוסק כשו"ע, נראה שסובר שאכן בשעת השמד גם להנאתו ייהרג ואל יעבור, כי מן הסתם כיוון שזו שעת השמד על ישראל – גם כשנראה שעושה להנאתו, כוונתו להעביר על דת.

[13] כאמור לעיל, לראב"ד השאילתות סובר שבשעת השמד להנאת עצמו ייהרג ואל יעבור. אמנם מדברי השאילתות עצמו לא ברורה דעתו בעניין.

[14] לגבי שעת השמד לא גילו דעתם בהדיא, ולכן לא מניתי אותם עם הסוברים שגם בשעת השמד להנאת עצמו יעבור ואל ייהרג, ולא עם הסוברים שבשעת השמד ייהרג ואל יעבור. אם כי מסתמות לשונם משמע יותר שמשווים בין פרהסיה לשעת השמד.

[15] אם כי הוא כתב בדעת הרמב"ם שסובר שבשעת השמד ייהרג ואל יעבור, אך באיגרת השמד מפורש שלא כן, וכפי הנראה לא ראה אותה.

[16] אך עי' לעיל הערה 9, שיש להסתפק עד כמה אפשר ללמוד מסתימתו של שערי תשובה לעניין הלכה.

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן