עד היום דיברנו על פרשות השבוע, אך השבוע נתייחס לסדרת ההפטרות שאנו נמצאים בעיצומה. הגאונים תיקנו שאחר שלוש הפטרות הפורענות שקודמות לתשעה באב, יקראו שבע הפטרות של נחמה – 'שבע דנחמתא' – שאת סדר הקריאה שלהם מבאר האבודרהם מבאר באופן מופלא:
"ואומר במדרש על דרך צחות, כי תיקנו לומר בתחילת ההפטרות הנחמות 'נחמו נחמו עמי', כלומר, שהקדוש ברוך הוא אמר לנביאים נחמו נחמו עמי.
על זה משיבה כנסת ישראל 'ותאמר ציון עזבני ה", כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר 'עורי עורי לבשי עז זרוע ה' עורי כימי קדם…', ויש מקומות שמפטירין במקום הפטרה זו 'עניה סוערה לא נוחמה', כלומר הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקדוש ברוך הוא, הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומים שלנו,
על זה חוזר הקדוש ברוך הוא ואומר 'אנכי אנכי הוא מנחמכם', ואומר עוד 'רני עקרה לא ילדה', ואומר עוד 'קומי אורי כי בא אורך',
על זה משיבה כנסת ישראל 'שוש אשיש בה", כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח, 'תגל נפשי באלוקי , כי הלבישני בגדי ישע…'"
הדברים הנפלאים מדברים בעד עצמם. כנסת ישראל, וכל אחד ואחד מאיתנו, מבקש ומתחנן להגיע לקרבת ה' – 'אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי'. הרצון הוא להגיע כמה שיותר גבוה, ולכן הדרישה לזכות לניחומים אלוקיים היא חד משמעית, ואין אנו מסתפקים בפחות מכך. יש לנו דרישה עליונה, זו דרישתה של כנסת ישראל, בדומה למה שמבקש/דורש משה רבנו אחר חטא העגל "ויאמר אליו אם אין פניך הולכים על תעלנו מזה!".
חשוב שנשים לב, הדרך להגיע לאמירה האלוקית 'אנכי אנכי הוא מנחמכם', היא דרך 'ענייה סוערה לא נוחמה'. עלינו לא לקבל בשום אופן תנחומים של הבל. אל לנו להסתפק בחלקיות.
אחד הדברים המכוננים בחיי, לימוד שהולך איתי עד היום, הוא דבריו של ר' צדוק הכהן הגדול מלובלין, שכתב (צדקת הצדיק, אות רי"ג):
"מי שהוא חסר ומבקש השלמה אי אפשר שהקב"ה לא יענהו (זכורני ששאלתי את מו"ר הרב אליעזר מלמד שליט"א – אי אפשר? וודאי שיענה? כפשוטו? – והרב עונה לי בפשטות: כפשוטו, אי אפשר שלא יענה), כמ"ש קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי וגו' וכמ"ש בזוהר (ח"ג קצה א) דתפלה דעני כלל כל צלותין ובקעי רקיעין…
וכמו ששמעתי דכל אחד מישראל שחסר לאיזה דבר ומבקש גם בהפלגה [כד"ש (ברכות נ.) דבשאלה הרחב פיך ואמלאהו] הי' פועל בודאי רק שהוא מרוצה אח"כ בכל שהוא. וצריך לזה דעת שלא להתרצות ולחשוב עצמו שאינו חסר רק בישועה שלימה.
…ואנו מבקשים רחמנא דעני לתבירא לבא ולמכיכי רוחא ענינא. דבאמת לזה גופה צריך סייעתא דשמיא להיות לב נשבר ושלא להתרצות בשום דבר רק בישועה גמורה. וע"ז מבקשים רחמנא כו'…".
לא להסתפק בפחות מקרבת ה'! להסתפק במועט זה בענייני החומריות. בענייני הרוחניות אסור להסתפק במועט.
הרצון לקרבת ה' הוא הצריך ללוות אותנו כמדד האמיתי לחיינו, דוד המלך זועק: "ואני קרבת אלוקים לי טוב", ועוד אומר המתפלל הגדול: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים. צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי, מתי אבוא ואראה פני אלוקים. היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלוקיך".
מרחיב דבריו הרמח"ל בפרק הראשון של מסילת ישרים:
"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה, מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא…וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג כח): "ואני קרבת אלקים לי טוב". ואומר (תהלים כז ד): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו'", כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה".
אנו מבקשי קרבת ה', זה המאפיין הלאומי שלנו – "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו".
יהי רצון שכל חיינו, ובייחוד בימי החופש המאפשרים יותר בחירה, זה יהיה המדד והכיוון של מעשינו ופעולתינו, ונזכה להתקרב ולהדבק בו יתברך.
