חג חנוכה הוא חג שאנו נדרשים לקחת יוזמה ולפעול, ללא הוראה אלוקית מפורשת. דבר זה דורש אומץ, גבורה ואמונה בכוח האלוקי שבתוכנו – "כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו" (צדקת הצדיק קנ"ד).
כדי שהאדם יוכל לצאת למהלכים אדירים הדורשים גבורה ואומץ ולשנות את העולם, הוא צריך בית חם ואוהב, משפחה שעוטפת בחום, ידיעה שגם כאשר הוא ייצא להאיר את העולם ויתקל ברוחות חזקות שיעמדו נגדו, הוא לעולם לא לבד – יש לו גב של משפחה אוהבת ותומכת.
מצוות חנוכה היא "נר איש וביתו". מי שאין לו בית מאחוריו לא יוכל לעולם לצאת לרחוב החשוך ולהאיר אותו, רק מתוך הבית אפשר לצאת להאיר את החשיכה.
כשאנו מתבוננים בגבורת החשמונאים אנו מוצאים שהבית מקבל מקום משמעותי וחשוב. המרד החשמונאי מובל על ידי משפחה: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו".
הרב יצחק ניסנבויים הי"ד מציין שיש כאן חיבור מופלא בין אב לבניו; בין צעירות, חדוות נעורים ועוצמה, לבין הדרת הזקנה.
מתתיהו הזקן, יכול לפעול כי הוא יודע שבניו איתו, הן בבכי ובצער – "ויקרעו מתתיהו ובניו את בגדיהם וילבשו שק ויתאבלו מאד") – והן בהתחזקות מול הניסיון לבטל את אמונתם – "ויהי כאשר באו פקידי המלך עיר מודעית להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם, וילוו אליהם רבים מבני ישראל, ומתתיהו ובניו התחזקו".
גם היוונים מבחינים במקור הכוח של מתתיהו ומזכירים לו שוב ושוב את בניו: "ויאמרו שרי המלך אל מתתיהו לאמור. הן איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך, ומספר בניך רבים וגם רבה משפחתך, לכן קרב נא אתה ראשונה לעשות את מצוות המלך כאשר עשו בכל מדינות מלכותו, וגם כל אנשי יהודה וירושלים. ואתה ובניך תמצאו חן בעיני המלך, וייתן לכם זהב וכסף ומתנות יקרות".
אך מתתיהו בוטח במשפחתו, הוא יודע את אמונתם ועוצמתם:
"וישא מתתיהו את קולו ויאמר: אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם. לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו. חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוהינו ולהפר בריתו אתנו. לכן את דתי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך"
מכוח תורת אבות ומחיבור הבנים והאבות מתתיהו מעיז להתמרד, ומיד לאחר מכן להתחיל את מלחמה האדירה על אמונת ישראל מדורי דורות: "וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר: מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו – יבא אחרי. ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר".
הרב נריה זצ"ל מוסיף ומראה שבנוסח התפילה מוזכרים שלושה דורות: יוחנן, מתתיהו ובניו, ומעיר שכאשר ישנם שלושה דורות המחוברים זה לזה, ומחוברים יחד לאידיאל הגדול של קידוש שם ה' בעולם, הרי שדבר לא יכול לעצור בעדם. כפי שכתוב: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".
היוונים ניסו בגזירתם להחליש את עוצמת המשפחה וגזרו כל מי שנישאת תיבעל להגמון תחילה, וכן גזרו על מילה (על המשכיות הברית), ועל השבתות והמועדים (שהם זמני ההתכנסות המשפחתית).
בפרשת השבוע אנו רואים שהדבר שמציל את יוסף מליפול בחטא היא דמות דיוקנו של אביו. הקישור העמוק של יוסף אל אביו ואימו ואל משפחתו ,והרצון להמשיך להיות חלק מהם, הוא שעוזר לו לעמוד בניסיון, כדברי הגמרא (סוטה לו:): "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?". ומוסיף הירושלמי (הוריות ב, ה): "אמר רבי אבין אף איקונין של רחל ראה".
יעקב לא מוכן לוותר על בנו האהוב יוסף ולכן אומרת התורה: "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם'". האהבה האדירה הזאת מביאה גם את יוסף למאן: " ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי, וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני לא ידע איתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי, איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלוקים".
גם בדורנו נראה שהדבר החשוב והיסודי ביותר הוא להצליח להקים משפחות בהם ההורים והילדים מחוברים ומאוחדים באהבה גדולה לאמונה גדולה. במשפחות כאלה כאשר אחד מילדי המשפחה יעמוד בניסיון (ובדורנו הניסיונות תכופים וקשים), תראה לו דמות דיוקנו של אביו והוא יוכל לעמוד בניסיון. מתוך משפחות כאלה נוכל להמשיך ביתר שאת ועוז את הגאולה בה אנו נמצאים.
לכבוד החנוכה אצרף מצרף סיפור של הרב סבתו:
בחור ישיבה הייתי. בימי שישי נוהגים היינו, אלחנן החברותא שלי ואני, להלך ברחובות מאה שערים לחנויות ספרים, לעיין בספרים חדשים ולפשפש בישנים. פעם אחת ראיתי על מדרכה ערמת ספרים וחוברות ישנים למכירה, ולידה עומד זקן אחד. פשפשתי בערמה וראיתי בה ספר קטן שכריכתו קרועה ודפיו מפורדים. עיינתי בו וראיתי שהוא ספר דרשות של חכם ממרוקו לפני מאה ושמונים שנה. נמלאתי רחמים על הספר. חשבתי לעצמי כמה טרח זה המחבר עד שחידש את חידושיו, וכמה שמח כשראה אותם מודפסים בספר, וכמה ממון שיקע בו, מי יודע כמה חיזר על פתחי נדיבים שיסייעו בידו להדפיס דרשותיו, וכמה השיבו פניו ריקם והכלימו אותו, עד שזכה לראותו יוצא לאור עולם ושלח אותו לכמה וכמה חכמים ונדיבים, מהם השיבו לו ומהם לא טרחו כלל לענות. ואותם שהשיבו, מהם נתנו לו כמה פרוטות ומהם הסתפקו במילי דברכה, ועתה מושלך הוא על המדרכה ברחובות ירושלים כאבן שאין לה הופכים.
שאלתי את הזקן למחירו. הוא נטל אותו, הפך אותו בידיו, הביט בו והביט בי וחזר והביט בו, לשער מה עניין מצאתי בו כדי שיוכל לקבוע את מחירו. לבסוף אמר מה שאמר. אמרתי לעצמי, כדאי הוא המחבר הזה שאשלם ממון זה ואעיין בדרשותיו.
בשבת נטלתי את הספר ועיינתי בו. ראיתי שדברים שבו ידועים ואין בהם חידוש, ודברים אחרים אינם אלא נוטריקון וגימטריאות. כמעט וניחמתי על שלקחתי אותו ועל הממון ששילמתי עליו. סוף סוף מעט ממון שהיה לי טרחתי עליו הרבה בשיעורים פרטיים בגמרא לבני עשירים. אבל אז צדה את עיני דרשת המחבר לפרשת וישב. ראיתי פירושו של המחבר לדרשת חכמינו על הפסוק "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", שכמעט נכשל יוסף בעברה עד שנראתה לו דמות דיוקן אביו ופירש ומצא חן בעיניי. שמחתי מאוד על הדרשה שדרש המחבר לפרשה ועל הביאור שלו לדברי חכמים ונשתמר הדבר בליבי.
אחר עשרים וחמש שנים ואני מלמד בישיבה, הזמינו אותי בחורף אחד למקום אחד בדרום לדרוש בפרשת השבוע לחברי הקיבוצים שבסביבה. הגעתי למקום בשעת ערב. מאות אנשים היו שם, האולם כבר היה מלא. לא היה מקום פנוי אחד. התפעלתי מאהבתם לתורה. אחר שסיימתי דבריי אמרה לי קשישה אחת מן הקיבוץ שזה לה חמישים שנה מאז שעזבה את בית אביה שלא שמעה דרשה בפרשת השבוע. העמידו אותי על במה לדרוש, וראיתי את עיני הקהל נעוצות בי כאומרים נראה מה יאמר זה. נבהלתי.
הפרשה הייתה וישב. דרשתי על פרשת יוסף ואחיו, וכשהגעתי לעניין יוסף ואשת פוטיפר ולעמידה בניסיון הזכרתי את דברי חכמים על הפסוק "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו". עוד אני מדבר ומאמצע האולם קם קיבוצניק אחד וקורא בהחלטיות: כבוד הרב, אני לא מאמין לדבריך ולא לדברי חכמים. לא יעלה על הדעת שבשעה כזו מה שראה יוסף הוא את דמות דיוקן אביו. והוסיף עוד דברים שהשתיקה יפה להם. הקהל הביט בו והביט בי ואני הייתי כאיש נדהם. מה אשיב לו לקיים דברי חכמים. שתקתי רגע והתפללתי בליבי תפילה קצרה שלא אכשל ויאיר ה' את עיניי לכבוד התורה ולכבוד חכמינו זיכרונם לברכה. עוד אני מתפלל והאולם כולו דומם, מחכה לראות איך ייפול דבר, ואותו קיבוצניק עוד עומד מולי, באה לפני דרשה מאותו חכם ממרוקו שקניתי את ספרו בערב שבת קודם עשרים וחמש שנה, ואמרה, אין לך דבר שאין לו שעה. עתה הגיע זמני, פתח פיך ויאירו דבריך ואני אהיה עימך.
פתחתי ואמרתי. בביתו של יעקב אבינו בכנען לא היו מראות, ובוודאי גברים לא ראו את פניהם. לפיכך יוסף הצדיק מעולם לא ראה את דמותו. ועוד אמרו חכמים על הפסוק בן זקונים הוא לו שדמות דיוקנו של יוסף הייתה כדמות דיוקן אביו. אלא שהוא היה בלא חתימת זקן. ומשעברו שנים במצרים נתמלא זקנו ודמה לאביו בכול.
ולאותה מרשעת, אשת פוטיפר, בוודאי היו בחדרה כמה וכמה מראות להתייפות בהן. וכשמשכה היא את יוסף אחריה וכמעט ונכשל, נכנס לחדרה, ומולו הייתה מראה. וראה ממולו דמות דיוקן. הוא, שמעולם לא ראה את דמות עצמו, ראה דמות דיוקן ונבהל. אבא, מה אבא עושה כאן, אמר לעצמו, ופירש מן העבירה. והאמת, שאת דמות עצמו ראה ולא ידע.
כמה גדולים דברי חכמים שאמרו דמות דיוקן אביו נראתה לו ופירש מן העברה.
עוד אני מסיים את דבריי אלה והקיבוצניק שעמד ניצב לעומתי צועק: בראוו! בראוו, כבוד הרב! משנתיישבה דעתו, התיישב במקומו.
כל הקהל נתחייך.
הוספתי ואמרתי להם. ומה ביקשו חכמים ללמדנו במדרש זה, שאם אדם רואה בדמות עצמו את דמות דיוקן אביו ואת כל שלשלת הדורות שלפניו, מובטח הוא לו שלא ייכשל בעברה. כמה גדולים דברי חכמים.
