הרב גור גלון
הקדוש הוא הקיים
בהלכות נדרים והקדשים בפרשתנו נאמר כי לאדם שמקדיש בהמה לקורבן אין אפשרות להחליף אותה, גם לא בבהמה טובה יותר. אם ינסה להמירה אזי גם הבהמה (המקורית) וגם תמורתה (הבהמה החדשה) יהיו קודש. כפי שאומרת התורה "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קורבן לה' כל אשר ייתן ממנו לה' יהיה קודש, לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". ננסה להבין מדוע אין אפשרות בשום מצב להחליף ולהמיר את הבהמה שהוקדשה בבהמה אחרת.
ספר החינוך כותב בשורשי המצווה (שנא)
"שרצה ה' ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל ענייני הקודש… ועל כן כדי לקבוע בליבנו מוראת עניין הקודש ציוה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיוון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדושתה לעולם, ולא נחשוב להפקיעה מקדושתה ולהחליפה בבהמה אחרת, ואם יוציא הדבר מפיו, שתהפך מחשבתו וכל מעשהו ותהיה להפך שתתפשט יותר ותתפוס הכל".
לעיתים יש לאנשים נטייה לזלזל בקודש. הקדושה היא דבר מופשט ורוחני ואינה ניכר לעיני אדם. במבט חיצוני אין שום הבדל בין בהמת קודש לבהמת חול. לכן, קל לבני האדם לנסות להחליף ולהמיר בהמת קודש בבהמה אחרת. אולם התורה רוצה ללמד את האדם שהקודש הוא הדבר היציב, הקיים והיותר חזק במציאות ובעולם.
כל אחד ואחד מאיתנו חש לעיתים את הקלות בה ניתן לשנות בענייני הקודש. דוגמא אחת מיני רבות הינה יחסנו אל המפגשים היומיים שלנו עם מלך מלכי המלכים בתפילה. רבים מאיתנו מאחרים, מדברים, מסמסים וחושבים מחשבות שונות ומשונות בזמן התפילה וכו', וכל זאת מפני שהמפגש הינו מופשט ורוחני. אם היינו נכנסים לפני מלך בשר ודם, או אפילו ראש ממשלה ומחשבתנו היתה נשמעת בקול, כנראה שלא היינו נוהגים כך. אך כיוון שהמפגש עם הקב"ה הינו מופשט ורוחני אנו לא מתייחסים אליו כאל דבר קיים וממשי.
התורה באה ללמדנו – שהקודש הוא הדבר היותר חזק והיותר משמעותי במציאות.
העיקר והטפל
וכך כותב הרב קוק זצ"ל:
"בקטנות הדעת מונח ארס פנימי, שנדמה על ידו, שכל הנתקה מן החול אל הקודש היא דחיה מישות אל אפסיות. ואף על פי שההודאה החיצונה מנגדת לזה מצד קבלת האמונה, בכל זאת בעצמיותה של ההכרה חסר זה היסוד המאיר, המזהיר את נשמת האדם בתוכיותה, שכל הנתקה מן החול אל הקודש היא בריחה מחורבן ואפסיות אל הישוב המילוי והישות הכבירה והאיתנה אל חיי החיים בעוצם מקוריותם, והזרמת שפעתם ההומיה, מלאת המנוחה והעז." (אורות הקודש ב, עמ' שח)
הרב בלשונו הזהב כותב כאן דברים מאד חריפים. למרות שעל לשוננו מתגלגלים תדיר ביטויים של אמונה ובטחון – ד' יעזור, ברוך ד', התורה היא חיינו וכו' וכו'. אף על פי כן ייתכן שאין זה אלא ביטוי שפתיים חיצוני, אבל התפיסה הפנימית שלנו עדיין לוקה בחומרניות ואינה מכירה כל כך בערך של הקודש. הקודש נתפס כמרכיב מסוים במציאות, אך הוא אינו עיקר המציאות.
בקטנות הדעת חושבים שהמציאות היא העולם החומרי, זה העיקר, ואילו הקודש הוא תוספת. אמנם תוספת חשובה, אבל הרבה יותר חשוב למצוא פרנסה ולהסתדר בחיים, אח"כ יהיה זמן לתוספות. האמת היא הפוכה. הקודש הוא עיקר המציאות, ואילו החול הוא רק התשתית כדי שעליו יוכלו תכני הקודש לחוּל. החול הוא רק כלי בעבור הקודש.
לנטות לטובת הקודש
הרמב"ם (הלכות תמורה פ"ד ה"יג) מנמק דין זה באופן אחר.
"יראה לי שזה שאמר הכתוב 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש' כעניין שאמר 'ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו', ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע שטבעו של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו. ואף על פי שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו. אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש. וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו וכיוון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תיתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא. לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף…".
הרמב"ם עומד על תופעה שידועה לכל, האדם תמיד נוטה לטובת עצמו – בין אם זה מול חבריו ובין אם זה מול הקודש. האדם תמיד מרגיש שבאמת הוא חייב פחות ושהנטל לא מחולק בשווה אלא הוא מתאמץ ומשלם יותר וכיוצ"ב.
לכן אומרת התורה שתמיד צריך ליטות לקודש, באופן יזום ומובהק.
כך למשל הדבר הנכון, פעמים רבות, כאשר אדם בא לחשב את מעשר הכספים שלו, וכן כשבא להחליט כמה שעות ראוי לו להקדיש ביום ללימוד.
התורה דורשת מאדם להכיר במציאות, כפי שנוהגים לומר "יש ספק – אין ספק", ועל כן יש תמיד ליטות לטובת חברו ולטובת הקודש. וידע האדם תמיד שככל שייטה לטובת הקודש וככל שישקיע בלימוד התורה, בחינוך ילדיו ובשאר הדברים הקדושים, גלוי וידוע שטרם יצא ידי חובתו כראוי. ואם כך יחוש וינהג אזי יש סיכוי שאכן יעשה את הטוב, הנכון והישר.
בימים אלו בהם אנו מתקדמים וסופרים יום יום לקראת מתן התורה, נגביר בלבנו וברצוננו את ההשתוקקות לקודש ונדע שהוא הדבר הפועל והממשי ביותר בעולם, ולכן ככל שנרבה בו וניתן מעצמנו יותר, כך נקיים את העולם כולו במעשנו.
