ספר במדבר – ספר הדרך
השבת אנו מתחילים את ספר במדבר, הספר שהרצי"ה היה מכנה 'ספר הדרך'.
ישנם מצבים שונים בחיי האדם: ישנו מצב של 'בשבתך בביתך' וישנו מצב של 'בלכתך בדרך' – וספר במדבר עוסק בהתהלכות בדרך.
ובאמת, כל חיינו הינם 'בדרך'. אנו מצווים ללכת ולצעוד, לעלות ולהתקדם כל ימי חיינו. "צדיקים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: 'וילכו מחיל אל חיל".
ולכן גם התורה ניתנת במדבר. התורה- מלשון 'לתור', לתור אחר ה'. כלומר, ללכת, לחפש ולהתבונן אחר הגילוי האלוקי בעולם. והתורה ניתנת במדבר, במקום של הדרך. המוכנות ללכת הליכה אינסופית היא מה שמשבח ה' בפי נביאו ירמיה "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
וכך נקבעה גם צורתו של החג מתן תורה, חג השבועות, לדורות. אנו מגיעים אל היום הזה מתוך הליכה, "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'"
מתוך ההתקדמות וההליכה היומיומית, שמתבטאת בספירה, מתוך התהליך והתנועה אנו מגיעים ליום החמישים, ואז מקריבים מנחה חדשה לה'- כי רק מי שמוכן ללכת, לצאת מהמקום הקבוע והנוח, הוא שזוכה לגלות ולחשוף דברים חדשים, הוא הזוכה להקריב מנחה חדשה.
והתורה ממשיכה להתחדש יום יום, שעה שעה. וכך מתארת התורה את יום בואנו למדבר סיני "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני". ומבאר רש"י ש"לא היה צריך לכתוב אלא 'ביום ההוא' מהו 'ביום הזה' שיהיו דברי תורה חדשים עליך, כאילו היום ניתנו".
ביום השלישי, בהווה
ולכן גם ההגעה למדבר היא בראש חודש, ביום ההתחדשות. התורה מציינת באופן מיוחד שההגעה למדבר סיני, למקום קבלת התורה, התרחשה "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים".
וחז"ל בגמרא (שבת פח.) המשיכו את הדגשת השלוש ואמרו "בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי, על ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי.." {ברוך ה' שנתן תורה משולשת (תורה נביאים כתובים) לעם משולש (כהנים, לוויים וישראלים), על ידי שלישי לבטן (משה שנולד אחרי אהרון ומרים) ביום השלישי לפרישה, בחודש השלישי}.
ונראה מה עניינו של היום השלישי. מסביר המהר"ל (תפארת ישראל, פרק כה), שהיום השלישי מייצג את הזמן ההווה, הוא המחבר בין העבר לעתיד. ההווה כולו התקדמות וזרימה, הוא עובר כהרף עין.
במידה מסוימת כותב המהר"ל שההווה איננו זמן. אי אפשר לתפוס את ההווה או להצביע עליו. ומאידך, זהו הזמן היחיד בו אנו חיים, פועלים, קיימים ונמצאים.
התורה שייכת להווה, היא החיים, היא המציאות, והיא הדבר היחיד שקיים בעולם באמת. וכך גם לפני כל קריאה בתורה אנו אומרים את הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום"- אתם החיים בהווה, ביום הזה.
עולם ישן עדי יסוד נחרימה
בספר יצירה כתוב על החודש סיוון כך: "המליך אות ז' בהילוך וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם תאומים בעולם וסיוון בשנה…". האות המיוחדת לחודש סיוון היא אות ז', ועניינה של אות זו, כפי שכותב מרן הרב זצ"ל בריש מילין, כפול: מחד, האות ז' מייצגת מלחמה, מלשון כלי זין, ומאידך, האות ז' מייצגת הזנה.
וביאור העניין הוא שכדי שתהיה אפשרות לקבל תזונה חדשה, שפע חדש, יש צורך בחורבן הסדר הקודם, בהרס ההבנות והתפיסות הישנות. לכן הר סיני, בו ניתנת התורה, נקרא 'סיני', מלשון שנאה- יש צד מסוים שממנו יוצאת שנאה לכל העולם. והוא מכונה גם 'הר חורב'- שממנו יוצא חורבן לכל העולם.
התורה מציבה רף חדש לעולם, רף שדורש להרוס ולאבד את כל הסדרים הישנים כדי שנוכל לקבל סדרים חדשים.
ולכן כשישראל קיבלו תורה פרחה, מחד, נשמתם והם הגיעו למוות וחידלון, ומאידך, באותו רגע הם גם קיבלו נשמות חדשות והתעטרו בכתרים עליונים. וכך קרה גם בעולם כולו: מחד העולם כולו השתתק ונדם, ומאידך הכל התמלא בריח בשמים חדש ובפריחה חדשה ומלבלבת.
לכן בחודש הזה האות שולטת היא האות ז', והיא מומלכת על ידי הילוך, כפי שכתבנו בתחילת דברינו, בהליכה וצעידה מתמדת. הצעידה שלנו היא אינסופית כיוון שמגמתנו היא תאומים- מגמתנו היא שיהיה תיאום והתאמה בין הקב"ה לבין העולם, מגמתנו היא שכל מתרחש וקורה כאן בעולם יהיה מתאים לאידיאלים האלוקיים, למידות העליונות- וזה מה שמיוצג במזל תאומים.
וכיוון שמגמתנו היא להדבק ולהתחבר לאינסוף, ממילא ברור שדרכנו והליכתנו היא אינסופית.
להדבק
מנהג ישראל בחג השבועות הוא ללמוד כל הלילה, כדי לומר שאין סוף לרצוננו. באמת, לו יכולנו לא היינו ישנים לרגע, לא היינו מתחשבים בעתיד, אלא חיים כל רגע ורגע בהווה כדי להדבק בקב"ה, לקלוט את התורה האלוקית ולהופיע אותה בעולם. בשבועות אנו מבטאים שאין מחר, יש היום והוא כולו מוקדש לתורה, תפילה ועובדת ה'.
יהי רצון שנזכה שהחג הזה ימלא את ייעודו ונזכה לתורה חדשה ולמנחה חדשה ומתוכו בכל יום ויום יהיו בעינינו דברי התורה כחדשים.
