בפרשתנו אנו זוכים לקבל את התורה. מאורע קבלת התורה הינו האירוע המשמעותי ביותר שהתרחש ויתרחש בעולם. אירוע זה נותן לעולם את ייעודו ותפקידו, את כיוונו ותוכנו. וכפי שאומר המדרש הידוע על המילים 'יום השישי'- שהתנה הקב"ה את כל הבריאה כולה באותו יום השישי בו ניתנת התורה.
כפיית הר כגיגית
וכמו שלעולם אין קיום ללא התורה כך לעם ישראל אין קיום ללא התורה – וזו גם הסיבה בגינה כפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית ואמר להם "אם מקבלים אתם את התורה – מוטב, ואם לאו- שם תהיה קבורתכם"- כלומר, אין אפשרות שלא לקבל את התורה. קבלת התורה אינה תלויה ברצון זה או אחר של הברואים והבריאה. התורה היא נצחית והכרחית לקיום העולם ולכן אינה יכולה להיות תלויה ברצון שלנו.
וכדברי מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ב, מא):
"מה שהוא למעלה מן הדעת – אין חופש הדעות נופל עליו. והגיון האמונה העליון, הוא הגילוי האלוהי שבנשמה שלמעלה מכל דעת, שעל כן אין הפרזה של חופש הדעות הולמת לה. ואין חופש מן החיים כי אם במות, וצדיק באמונתו יחיה".
הבנה זו הינה הכרחית לקראת קבלת התורה. כאשר עם ישראל מקבלים תורה הם חייבים להבין שהתורה איננה תוספת או צד לחיים, אלא היא עצם החיים. ולכן אנו אומרים בתפילתנו "כי הם חיינו ואורך ימינו"- ואין זו הפרזה אלא אמירה יסודית, שדברי התורה הם החיים שלנו, ואין לנו שום חיים אחרים, ושום סיבה או תוכן אחר לחיינו, פרט לקיומם וגילויים של דברי התורה.
לא לגעת!
מתוך הרצון האדיר, שקיים באופן טבעי בעם ישראל, להתקרב ולהדבק בתורה, מובנות האזהרות החוזרות ונשנות של הקב"ה, "והגבלת את העם סביב לאמר, הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו. כל הנוגע בהר מות יומת. לא תיגע בו יד כי סקול יסקל או ירו יירה, אם בהמה אם איש לא יחיה…".
והדבר חוזר שוב עוד באותו הפרק "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. וגם הכהנים הניגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה'. ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקידשתו. ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרן עימך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם. וירד משה אל העם ויאמר אלהם".
ונשאלת השאלה מדוע בפרק המקדים לקבלת התורה ישנה הדגשה רבה כל כך בנוגע לעליה שאיננה במקומה ולהתקרבות היתרה?
לעלות במדרגות במתינות
ונראה לומר שעניינה של הדגשה זו ללמדנו, שאף על פי שישנו רצון אדיר, בריא ונפלא להתקרב אל הקב"ה ואל התורה – שהרי, כפי שאמרנו, אלו הם חיינו- צריך זהירות גדולה שלא לדלג על המדרגות בעת העלייה.
המידה היסודית ביותר לקבלת התורה, שהיא המידה בה התבלט משה רבנו, נותן התורה לעם ישראל, היא מידת הענווה – היכולת של האדם להכיר את מקומו, לא לפרוץ ולא להתפרץ. דברי התורה הינם בעלי תוכן אלוקי עליון והאדם צריך התקדשות גדולה בכדי להבינם באמת, ואם יעלה האדם ללא ההתקדשות המתאימה, ללא העלייה ההדרגתית וההכנות הנדרשות בכדי להבין ולזכות בכתרה של תורה, הרי שבמקום להתרומם ולהתעלות אל התורה הוא יוריד את התורה אל מצבו השפל. ולכן צריך זהירות כה רבה.
ואולי כך ניתן גם לפרש את הפסוק המופיע בסוף פרשתנו "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תיגלה ערוותך עליו"- כלומר, היזהר שלא לקפוץ מדרגות, כי אז במקום שהמזבח ירומם ויקדש תתגלה עליו ערוותך, כלומר, צדדיך הנמוכים וקטנוניים.
לכן הענווה והצניעות יחד עם העמל והיגיעה, הם המידות החשובות ביותר לקניין התורה. וזאת מפני שהעמל והיגיעה הולכים ומזככים את האדם, יחד עם הבנת מקומו ומעמדו, והידיעה שעם כל הכבוד לחכמתו ומחשבתו, כאשר הוא בא ללמוד 'דברי אלוקים חיים', עליו להקשיב כקטן התלמידים. וכפי שכותב אור החיים הקדוש לפרשתנו, על הפסוק:"ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", וזו לשונו:
"כוונת הכתוב הוא להקדים ג' עניינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה:
האחד הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות וגו' ודרשו ז"ל (שבת פ"ג:) וכו', כמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתה לומר עסק התורה השתדלות התורה ורבים כמוהו, וכנגד זו אמר הכתוב ויסעו מרפידים, לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוון לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ו.) בפסוק (לעיל י"ז ח') וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים עד כאן. והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו ויבואו מדבר סיני;
ועניין השני הוא השפלות והענווה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו".
ומתוך כך, זוכים בענווה ובקדושת התורה, להגיע לאחדות וכלליות. וכפי שממשיך אור החיים הקדוש:
"וענין שלישי הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד שעליהם אמר הכתוב (ירמיה נ) חרב אל הבדים (ברכות ס"ג.), אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה"
יהי רצון שנזכה להתרומם ולהתעלות אל התורה ולא להורידה אלינו, לנסות להתאים את המציאות והחיים אל התורה ולא להגמישה ולהתאימה את המציאות, מתוך עמל ויגיעה ומתוך ענווה וצניעות אמיתית.
