פרשת מקץ – שבת חנוכה

הרע הוא זמני

מדרש רבה פותח את דרושיו על פרשתנו במילים הבאות:

"ויהי מקץ שנתיים ימים": "קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה" (איוב כח), ומאי טעם קץ שם לחושך שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, דכתיב אבן אופל וצלמות, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם, דבר אחר קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום".

וכותב על כך בצרור המור:

"ואמר ויהי מקץ לרמוז כי עין ה' אל יראיו לראות העת הקבוע לגאולתם ואינו שוכחם אפילו רגע אחד. וזהו ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה יצאו כל צבאות ה'. באותה שעה ובאותו רגע ויזכרהו ה'. ואמר לשון קץ להורות שעכשיו היה סוף וקץ לכל צרותיו. אבל עד עכשיו היה שקוע בבור גלות ושביה כמי שיושב בחשך. וזהו קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר".

כלומר הגם שנראה שהחושך הולך ומשתלט צריך לזכור כי הרע הוא דבר זמני והוא עתיד לחלוף. ועינו של הקב"ה פקוחה באהבה רבה על ישראל, שלא לעכב ולא לאחר אפילו לרגע אחד את גאולתם.

מתוך התגברות הרע בא הטוב

ואפשר לומר אף יותר, שכשמגיע שיא החושך, אז באופן טבעי האדם נלחץ ונדחק לפינה, ומתוך ההכרח הוא מגלה בתוכו את הכוחות הטמונים בו, כוחות עמוקים שעד עכשיו לא הופיעו. ובכוח הנסתר הזה, בכוח שנובע מעומק נשמת האדם, מתמצית חייו, יש בכוחו לשנות את כל המציאות, ולסיים את שלטון החושך והמחנק. וזו גם הסיבה שהקב"ה בסוף החושך מחשיך יותר, כדי לעורר את האדם לפעול ולסלק את החושך.

וכך ראינו גם בימי מתיתיהו בן יוחנן החשמונאי שהקב"ה, שראה שעם ישראל הולך ונטמע ביווניות, גרם ליוונים ולאנטיוכוס אפיפנס העומד בראשם לדחוק את הקץ ולגזור גזירות קשות על ישראל. וזה גרם להתעוררות הכהנים ולמלחמתם ביווניות.

חוזרים למוטב מייסורים

וניתן לומר שזו הסיבה שהנס הגדול נעשה בשמן, לרמז על כך שאותו הכוח הגדול המצוי בתוכנו, ייצא על ידי צרות ויסורים, כמו השמן, וכפי שאומר המדרש (ילקוט שמעוני ירמיהו) "ר' יוחנן אמר למה נמשלו לזית לומר לך מה זית זה אין מוציא שמנו אלא על ידי כתישה אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין".

יתכן להסביר שזו גם הסיבה לניסיון הגדול שעבר יוסף עם אשת פוטיפר, שאולי, כפי שרומזים הפוסקים, יוסף התחיל להיות מושפע מהמצריות, וכפי שאומר רש"י על הפסוק "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" ש"כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו…", ולכן הקב"ה הביא את יוסף לידי התנגשות, כדי שלא יהיה מושפע מהמצריות.

השתדלות ובטחון

וגם בתחילת פרשתנו אנו מוצאים שיוסף מתעכב שנתיים בבית האסורים, וכדברי חז"ל- שכיוון ששם את מבטחו בשר המשקים, לכן עוכב שנתיים נוספות בבית הסוהר. ולכאורה, כפי שתמהים רבים, האם יוסף לא היה צריך להשתדל?

אלא שאם נתבונן בלשון המדרש על פרשתנו נגלה את התשובה. וזו לשון המדרש: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו'- זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים…"

הבעיה הייתה בכך שיוסף שם את מבטחו בשר המשקים. אפשר וצריך להשתדל, אך אסור לבטוח. וכלשון הפסוק (תהילים מ,ה):" אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב".

והשאלה הגדולה היא במה האדם בוטח. הקב"ה רצה ללמד את יוסף רגע לפני שהוא נכנס להנהגת מצרים, שיזהר לא לבטוח בהם וממילא גם לא להתחבר איתם. ולצערנו דברים מעין אלו נלמדים דווקא בדרך הקשה.

על פי זה ניתן להסביר מדוע חנוכה נמצא בסוף החודש, בשיא ימי החושך והקור. והמצווה לכתחילה להדליק למטה מעשרה טפחים, כי בחנוכה מתגלה שדווקא מתוך החושך הגדול, שבחוץ, מתוך הנמיכות והקטנות שנכפית עלינו, יכולים ישראל לגלות מתוך עצמם אור גדול.

ויהי רצון שנזכה בחנוכה לחשוף ולגלות את האור הגנוז, וכפי שכותב הרוקח שאנו מדליקים ל"ו נרות כנגד ל"ו פעמים שמוזכר אור, נר ומאורות בתורה, וכנגד ל"ו השעות בהם הופיע האור לאדם הראשון, ולאחר מכן נגנז אותו האור. ובחנוכה נחשף אותו האור והתגלה. והאור הזה הוא התורה שבעל פה, שגנוזה בתוך התורה שבכתב ובתוך נשמת ישראל, ואותה אנו מבקשים לחוש ולהרגיש בחנוכה. ושנזכה להדליק את הנרות ושהם ידליקו בתוכנו את האור.