האם צריך לנפות קמח

האם תולעי הקמח מותרות באכילה

בגמרא בחולין סז, א, מבואר שתולעים הגדלות בשיכר מותרות. ואם הופרדו על ידי מסננת – אסורות, ולכן לסנן שיכר בלילה:

"אמר רב הונא: לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא, והוי עובר משום: 'שרץ השורץ על הארץ'. אי הכי, במנא נמי; דלמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא! התם היינו רביתיה. ומנא תימרא – דתניא: מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע? – ת"ל: 'תאכלו מכל אשר במים', וליחוש דלמא פריש לדפנא והדר נפיל! אלא היינו רביתיה, ה"נ היינו רביתיה. אמר ליה רב חסדא לרב הונא, תניא דמסייע לך: 'כל השרץ השורץ על הארץ' – לרבות יבחושין שסיננן; טעמא – דסיננן, הא לא סיננן – שרי".

רש"י שם מבאר שהחשש הוא שלאחר שהופרדה התולעת מהשיכר בסינון ונאסרה, היא תשוב ותיפול לתוכו, וכשיראה אותה השותה מהשיכר למחרת, יסבור שהיא מותרת וישתה את השיכר יחד עימה:

"לשפי – לשון 'השופה יין לחמרא' לשון מוריק מכלי אל כלי. שיכרא – של תמרים הוא, ומצויין בהן תולעים. בצבייתא – ציבי, שמסננין אותו דרך עצים וקשים דקים. באורתא – שאם תפול תולעת על הקשים לא יראנה, ומשם תפול לכלי, ולמחר כשיראנה יהא סבר שלא יצתה מן השכר לקשים, ותולעת המים מותרת כדאמרן. וקעבר משום שרץ השורץ על הארץ – דכיון דרחשה והלכה קצת על הקשין נעשית שרץ הארץ. היינו רביתיה – וכמי שלא פירשה מן המים היא. יבחושין – כמין יתושין דקין הנמצאות במרתפות של יין".

הסוברים שתולעי הקמח מותרות באכילה

הרוקח איסור והיתר תסא, סובר שכשם שתולעים שגדלו במים מותרות, כך תולעים שגדלו בקמח מותרות. וכשם שתולעים שסוננו מן המים אסורות, כך תולעים שנופו בנפה אסורות:

"תולעים הנמצאים שגדלו מן הקמח – מותרין, אבל אם שרצו בנפה אסורין".

וכך כתב רבי יצחק מדורא בספרו שערי דורא סימן נד:

"וכן תולעים הגדילים בקמח – מותרים, ואם נשארו בנפה – אסורים".

כיוצא בזה כתב האגודה חולין סז, א:

"ותולעים הנמצאים בקמח או בתבואה – מותרין. וכן משמע במסכת מנחות פרק כל קרבנות ציבור, דקאמר 'סלת שהתליעה רובה וחטין שהתליעו רובן – פסולין, מדאסר למנחות מכלל דלהדיוט שרי. מיהו יש לדחות, דהתליעו ואין התולעים עוד בתוכו. ואם נשארו בנפה וחזרו ונפלו לתוכה – אסורין".

וכן כתב איסור והיתר (המיוחס לרבינו ירוחם) סימן נו, בשם רבי יצחק מדורא:

"תולעים הגדלים בין בכלי בין בגומות בארץ או בבורות מים שאינם נובעות, ויבחושין קטנים הגדילים ביין ובשכר, אפי' אם פירשו בדופני הכלי או הבור מבפנים, וחזרו ונפלו במים – מותרים לשתותן עם המשקה, דהיינו רביתייהו. אבל אם פירשו על דופני הכלי מבחוץ או חוץ לבור – אסור… הא בורות שיחין ומערות שרי, ובלבד שיהיו עצורים בכלי, אבל אם סינן היין ונמצאו יבחושין על המשמרת – אסורין. ובדור"א כתב: וכן תולעים שבקמח מותרין, ניפה הקמח ונמצאו בנפה – אסורין".

הסוברים שתולעי הקמח אסורות באכילה מספק

בשו"ת הרא"ש כלל כ סימן ג, סובר שאמנם מעיקר הדין התולעים המצויות בקמח מותרות, אך מאחר וקיים חשש שמא פירשו אל דופני הכלי וחזרו – אסורות מספק. הרא"ש הוא הראשון שמזכיר את התולעים המכונות 'מילווין' (mealworm):

"והתולעים הנמצאים במלח ובקמח, שקורין מילווי"ן, למה לא יהו אסורין? מאן יימר דלא פרשי ושרצי על הארץ וחוזרין?".

בדרשות מהר"ח אור זרוע סימן כא, הביא את פסקו של שערי דורא הנ"ל, והבין מתוך דבריו[1] שאסר רק את התולעים הנמצאות בנפה, שהתולעים שבקמח מותרות גם אם טיפסו לדופני הכלי, כמו תולעי המים. ומתוך כך דחה את ההשוואה בטענה שאין דמיון בין תולעי המים, שהכלי האוסף אותם הוא חלק מקיומם של המים כאן, וממילא נחשב ל'רביתייהו', לבין כלי שבו קמח, שהקמח יכול להתקיים כאן גם כצבור על האדמה, וממילא אין דפנות הכלי נחשבות 'רביתייהו', ותולעת שפירשה לשם מן הקמח – אסורה. מתוך כך קיים מהר"ח הוראת אביו, האו"ז, שצווה לזרוק קמח מתולע לנהר:

"ותולעים הנמצאים בקמח, ציוה רבינו אור זרוע להשליך הקמח לנהר דונווא משום פירסום, ולא הניח למכור לגוי, גזירה שמא ימכרנו לישראל. והר' יצחק מדור"א כתב בפסקיו שמותר, כגון אם פירשו לדופני הכלי שבשכר וביין, משום דהיינו רביתייהו. ואינו דומה, דהתם אי איפשר ליין ושכר בלא כלי, אבל הכא איפשר הקמח בלא כלי, הוי כמו שפירשו לגג התמרה שבכלי דאסור, ה"נ".

גם ספר הפרנס (לרבי משה פרנס מרוטנבורג, מתלמידי מהר"ם מרוטנבורג אם כי כנראה לא תלמיד ישיר שלו) סימן י, כתב שקמח שנמצאו בו תולעים, אסור באכילה ואף אין למוכרו לנכרי, כפי שהורה האור זרוע (הסיבה שלא הורה לנפות את הקמח מהתולעים היא כנראה משום שעסק בתולעים הקטנות שלא ניתן לנפותן בנפה, כמובא לקמן בדברי האחרונים):

"ותולעים הנמצאים בקמח – אין תקנה לכברה בכברה, ואסור למוכרה לגוי, דחיישינן שמא ימכרנו לישראל".

וכ"כ הגהות שערי דורא (למהר"י איסרלן) נב, ב, בשם מהר"ח אור זרוע. אמנם הציטוט של מהר"ח או"ז בדברי ההגש"ד אינו זהה לדבריו המובאים לעיל, המופיעים בדרשות מהר"ח או"ז, ששם טענת מהר"ח או"ז היתה לחלק בין מים, שלא ניתן לקיים אותם ללא כלי, לבין קמח, שניתן לקיימו ללא כלי, ולכן דפנות הכלי אינם חלק מ'רביתייהו' של התולעים, כנ"ל. ואילו בציטוטו של ההגש"ד, החילוק הוא בין תולעי מים, ששם ישנו ריבוי מיוחד 'מכל אשר במים' לרבות את דופני הכלי, לבין קמח (ושאר פירות וירקות), שלגביו אין לימוד כזה בפסוקים:

"שמעתי שכתב מהר"י ברבי מרדכי[2] בפסקיו, שקמח שהתליע בכד, אפילו אם פירשו התולעים לכותלי הכד וחזרו לתוך הקמח – שמותרין[3]. כמו משקין שהתליעו ופירשו לדופני ה חבית. ואומר אני כי שגגה היא, כי לשם יש יתור מ'כל אשר במים' לרבות בורות שיחין ומערות, ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע, כדאיתא ס"פ אלו טרפות, אבל יבחושין שבכליסין, וזוזין שבעדשין, אפילו פירשו לגג – נאסרו. ואפילו פירשו מקצתן לאויר העולם בעיא היא ולא איפשטא ליה, ועל כן איסור גמור הוא. ושמעתי שרבינו אבי מורי זצ"ל עשה מעשה כן, שהתליע קמח חטים, וצוה להוליכו לנהר דונא"י להשליכו בו, ולא רצה להתיר למכור לגוי פן יאפנו וימכרנה לישראל. תשובת מהר"ח אור זרוע".

כפסק הרא"ש פסק גם איסור והיתר הארוך שער מא, ד, וניתן להבין מלשונו שגם הליכת התולעים על גבי הקמח, מבלי שפירשו אפילו לדופני הכלי – אוסרת אותן:

"ומטעם דלעיל נהגו לאסור קמח שנתלע, אף על פי שבוודאי לא באו שם במחובר, ואף על פי שלא ראינו מעולם שפירשו מן הקמח ולא נשארו בנפה. וחיישינן שמא פירשו מן הקמח ורחשו על גביו באויר העולם, הואיל והם מהדברים שגדלו מן הארץ ושייך ביה 'שרץ השורץ על הארץ'".

וכן פסק גם מהרי"ל במנהגים, או"ה משערי דורא, ז, וגם הוא מבדיל בין תולעי מים, שרביתייהו לטפס על דפנות הכלי, לבין תולעי קמח:

"תולעים שבקמח שהותלעו מחמת חום שקוראים מילווא"ן, מחמירין לאסור כל הקמח, דחיישינן שמא פירשו לדופן הכלי וחזרו. ולא דמי לתולעים שבמשקין כדלעיל, דהתם רביתייהו כל זמן שהם בפנים הכלי או הבור".

מחלוקת האחרונים כיצד פוסקים

דעת הב"ח שאין מחלוקת בין הראשונים, ותולעים גדולות אסורות וקטנות מותרות

הב"ח יו"ד פד, ה, סובר שאין מחלוקת בין הראשונים, שהראשונים שאסרו דיברו במילווי"ן שכבר גדלו ונעשו תולעים גדולות שרוחשות והולכות, ולגביהן כולם מסכימים שאסורות[4]. אך הרוקח וסיעתו דיברו במציאות שהתולעים עוד קטנות, ואז הן לא מסוגלות לרחוש אפילו על דפנות הכלי, ואותן התירו:

"כתב בהגהת שערי דורא על שם מהר"ח אור זרוע על קמח שהתליע בכד דאיסור גמור הוא אפילו אם לא פירשו אלא בכותלי הכד מבפנים וחזרו לתוך הקמח, דלא דמי למשקין שבבור כי לשם יש יתור מ'כל אשר במים' – לרבות בורות, שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע. ושמעתי שרבינו אבא מורי עשה מעשה כן, שהתליע קמח חטים וצוה להוליכו לנהר דונא"י להשליכו בו, ולא רצה להתיר למכור לגוי פן יאפנו פת וימכרנו לישראל, עכ"ל. וכ"כ בתשובת הרא"ש כלל ך' דין ג' לאסור הקמח והמלח שנמצא בהם תולעים שקורין מילווי"ן משום דחיישינן שמא פירשו וחזרו. ונ"ל דדוקא כשהמילווי"ן גדלו קצת, שרואין אותן רוחשין בכד ושורצין אנה ואנה. אבל במילווי"ן קטנים שלא נראים אלא ע"י בדיקה בחום השמש ובחום האש, ואין ספק שלא פירשו – לא חיישינן לדילמא פירשו וחזרו, כיון שאין הדבר מצוי שיהיו נפרשין כלל. ובכהאי גוונא מיירי באגודה (חולין פ"ג סי' עב) ובשערי דורא (סי' נד) דתולעים הגדלים בקמח מותרין. וחילוק זה מבואר ברוקח (סי' תסא) הביאו בהגהת שערי דורא סימן מ"ח (ס"ק א ד"ה תולעים, וסי' נד ס"ק א)…".

דעת הפרי חדש וסיעתו שאין מחלוקת, וכשהקמח על הארץ אסור, ובכלי מותר

גם הפרי חדש יו"ד פד, יז, סובר שאין מחלוקת בין הרא"ש והאו"ז לרוקח וסיעתו[5], אך הוא לא מחלק בין גדלים שונים של תולעים, אלא סובר שהמחמירים החמירו במציאות שבה הקמח על הקרקע ולא בכלי, ואזי כל רחישה שלהם נחשבת 'על הארץ' והן נאסרות. והמתירים דיברו ברחישה על דפנות כלי, שהיא 'רביתייהו' של התולעים ומותרת. עוד מסייג הפר"ח שהמתירים התירו דווקא בקמח, שהוא נחשב כמו משקה הואיל והוא נבלל. אך בפירות רבים הנמצאים זה בצד זה, אם רוחשות ביניהן תולעים – אסורות, גם אם אלו פירות קטנים. למרות שהפר"ח מרבה לבסס את שיטתו, הוא מיקל למעשה בתולעי קמח רק במקום הפסד מרובה:

"ולכאורה יראה דהוא הדין אם הקמח מונח בכלי דאסור, דחיישינן שמא פירשו לדופני הכלי מבפנים, דדוקא במשקה שכבלי אמרינן היינו רביתיה, אבל בדבר שאינו של משקה – לא. ותדע, דהא אם פירשה ואפילו לגג גרעינתה אסירא מספק, וסתם תמרים בכד הם מונחים כדאמרינן: הני תמרי דכדא, והיכי תיסק אדעתין דבגג הגרעין אסיר, וכל דופני הכלי מבפנים שרי, אלא משמע דבמאכל – כל שפירש מתוכו אסור. וכן כתב הב"י בשם הגה שערי דורא… ובאמת שכל ראיותיו אינם כלום, שמה שחילק בין תולעים שבפירות לתולעים שבמשקין לפי שיש שם ריבוי מ'כל אשר במים' – ליתא, ובגמרא לא מוכח הכי. והנה בסוף פרק אלו טרפות מייתי הש"ס ברייתא דקתני: 'תאכלו מכל אשר במים' מה תלמוד לומר, שיכול הואיל והתיר במפורש והתיר בסתם, מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים, אף כשהתיר בסתם לא התיר אלא בכלים. מניין לרבות בורות, שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע, תלמוד לומר: 'תאכלו מכל אשר במים'. הנה מכאן מוכח בהדיא דרבויא ד'כל אשר במים' איצטריך לתולעים הנמצאים במים עצמן, שלא פירשו כלל, אבל אם פירשו לדופני הבור – לא מפקינן ליה מרבויא דקרא דשרו, אלא מסברא, כדגרסינן התם: אמר רב הונא, לא לישפי איניש שיכרא בצבייתא באורתא, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפל לכסא, והוי עובר משום 'שרץ השורץ על הארץ'. ופרכינן: אי הכי, במנא נמי, דילמא פריש לדופנא דמנא והדר נפיל למנא! ודחינן, התם היינו רביתיה, ומנא תימרא? דתניא: מנין לרבות בורות, שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע? תלמוד לומר: 'תאכלו מכל אשר במים'. וליחוש דילמא פריש לדופנא והדר נפיל? אלא היינו רביתיה, הכי נמי היינו רביתיה. מהכא נמי מוכח דלאו מרבויא ד'כל' מרבינן כי פריש לדופנא דמנא, אלא מכח קושיא דקשיא לן בגוה דברייתא, דליחוש דילמא פריש לדופנא והדר נפיל, פריק וחדית תלמודא דאפילו כי פריש היינו רביתיה, ומשום הכי לא חיישינן לה. וליכא למימר דכיון דרבי קרא היתרא לתולעים שבמים, ממילא מתרביא היתרא דפירשו לדופני הכלי, דאם לא כן ליחוש דילמא פריש, והתם גלי קרא אבל בעלמא לא. וליתא, דהא יהיב טעמא הש"ס משום דהיינו רביתיה, ואם כן מהך טעמא גופיה יש להתיר לעולם היכא דהוי רביתיה. ואם כן, למה לא נימא נמי בתולעים שבקמח המונח בכד, שאם פירשו לדופני הכד דהיינו רביתייהו ושרו. גם הראיה שהביא מבעיא דפירשו מקצתן לאויר העולם אינה כלום, דאיכא לדחויי דמיירי כשהפרי אינו בכלי אלא צבור על גבי קרקע, אי נמי, כשפירש לאויר שחוץ לכלי, וכמו שכתבתי לעיל בסק"ה, ע"ש. וגם מה שהביא ראיה ממה ששמע שאביו מורו עשה מעשה בחיטים, יש לומר דההוא עובדא הוה בחיטין שהיו צבורין על גבי קרקע, ובהא מודה הריב"ם דחיישינן דילמא פריש על גבי קרקע באופן שכל דברי הגה שערי דורא אינם נכונים, ואדרבה, סברת הריב"ם נראית אמיתית ונכונה, דכי היכי דבתולעים שבמים שבכלים אמרינן מסברא שאם פירשו לדופני הכלי דשרו, משום דהיינו רביתייהו, אם כן, גם בקמח שהתליע בכד מסברא נאמר גם כן דרביתייהו דהני תולעים לפרוש לדופני הכד, ולחזור, ושרו. ואין טעם לחלק בין זה לזה. ומיהו, לדידי מסתברא להכריע בדין זה, דתולעין הגדלין במשקין, וכן בכל דבר לח שנבלל יפה כמו קמח וכיוצא, שאינו מתגדל התולע בחור דומיא דפירות וקטניות, בהכי קים להו לרז"ל דהכי רביתיה ואורחיה לפרוש מן הקמח והמשקין לדופני הכד ולחזור, ומשום הכי שרו. אבל דבר גוש ויבש, כגון חיטין ומיני קטנית ושאר מינין שבפירות ומאכלות כיוצא בהם, לאו אורחיה דתולע לצאת מן הפרי ומן החור שמתגדל בו ולחזור למקומו, ולא הוי רביתיה אלא דוקא בחור עצמו, ומשום הכי הריב"ם נקטיה לדיניה בקמח ולא בחיטים או תמרי דכדא וכיוצא, אלא משמע שדעתו ז"ל דדוקא בקמח דהוי דומיא דמשקין, בהא מיירי, לא בפירות וקטניות וכיוצא. וכן בספר ט"ז הביא בשם הגה שערי דורא שכב בשם הרוקח וז"ל: תולעים הנמצאים בקמח מותרים, ואם שרצו בנפה אסורים. עד כאן. הנה שהרוקח גם כן סבור כסברת הריב"ם ולא נקטיה איהו נמי לדיניה בפירות או בחיטים וכיוצא, מטעמא דכתיבנא, דדוקא בקמח וכיוצא ישנו לדין זה, לא בדבר אחר זולתו. ובספר האגודה כתב: תולעים הנמצאים בקמח או בתבואה מותרים. נראה שאינו מחלק בין קמח לתבואה, ולדידי חזי לי לחלק, כדכתיבנא. ומכל מקום, נקוט מיהא פלגא שדעתו להתיר תולעים הנמצאים בקמח, וכן דעת השערי דורא. והרא"ש שכתב בתשובה על תולעים הנמצאים במלח ובקמח דאסורין, מאן יימר דלא פרשי ושרצי על הארץ וחוזרים, ע"כ. מצינן למימר דמיירי בקמח הצבור על גבי קרקע, ואינו מונח בכלי, ובהכי ניחא דלא פליג אכל הני רבוואתא שכתבי, והכי דייק קצת לישניה, דכתב 'דפרשי על הארץ' ולא קאמר 'דפרשי לדופני הכלי'. ואין הכי נמי, דמודה הרא"ש במונח בכלי והתליע, דהוי רביתייהו לפרוש בדופני הכלי ושרו. ולענין דינא, כיון שרבו הפוסקים המתירים תולעים הנמצאים בקמח, מצינו למסמך עלייהו בהפסד מרובה ובלבד שהיה מונח בכד. אבל אם מונח על גבי קרקע והתליע, הדבר ברור דלכולי עלמא יש לחוש דילמא פריש ושריץ על הארץ והדר. וכדפרכינן בגמרא: וליחוש דילמא פריש לדופנא והדר נפיל".

בסולת למנחה (לרבי יעקב ריישר בעל ה'שבות יעקב', 'תורת השלמים' ועוד) מו, י, בהגהה מבן המחבר, מקבל את פסקו של הפר"ח שבמקום הפסד מרובה אפשר להקל:

"שם – אמנם האגודה, וכ"כ הג"ה הש"ד בשם ריב"ם, דיש להתיר, והיינו כל זמן שהקמח בכלי ולא ראינו שפירשו חוץ לכלי וחזרו, כמו בתולעים שבמשקה, שנתבאר לקמן כלל נ"ג. אך הג"ה ש"ד דוחה דעה זו, דאין להתיר כהאי גוונא אלא דוקא במשקים, ולא בשאר דברים. והפר"ח בסי' פ"ד ס"ק י"ד האריך לקיים דעת הרוקח ואגודה וריב"ם, ומסיק: כיון דרבו פוסקים המתירין, מצינן למסמך עלייהו בהפסד מרובה אם הקמח מונח בכלי (אפילו הורק מכלי אל כלי כדלקמן כלל נ"ג), מה שאין כן במונח על הארץ, עכ"ל. ואף שמקצת דבריו אינם מוכרחים, מ"מ אפשר לסמוך עליו בהפסד מרובה. וכהאי גוונא שמעתי מקרוב שבק"ק פי"רדא ששנה אחת היה כל קמחיהם מותלע מיד שהביאו מן הרחיים, והיה שעת הדחק גדול, ויצא הדבר בהיתר ע"י שהיו מנפין אותו היטב היטב עד שלא נשאר למראית עין שום תולע בקמח".

הלבושי שרד חידושי דינים לז, סובר שלכתחילה יש להחמיר אם לא בהפסד מרובה, כמו הפר"ח, אך המיקל – אין מוחים בידו:

"קמח המונח על הארץ ואפו ממנו לחם ואח"כ נמצאו מילבין בקמח – אין להתיר הפת אלא בהפסד מרובה. ואם הקמח מונח בכלי – מותר הפת בלי הפסד כלל. אבל הקמח עצמו אסור, והרוצה שלא לבדוק כלל קמח המונח בכלי – אין מוחין בידו".

הנודע ביהודה קמא, יו"ד כז, צרף את הפר"ח לספקות אחרים ולמעשה כתב שאין למחות ביד מי שסומך עליו:

"מכתבו הגיעני על דבר התולעים הנמצאים בקמח… ואם הקמח מונח בכלי, הפרי חדש מיקל לגמרי. אך אף דמסתבר טעמיה, אין להקל נגד שאר הפוסקים שכולם מחמירין, אבל בצירוף קולא הנ"ל בספק אם פירשו כלל עכ"פ אין למחות במי שמיקל. ולכן כללא דמלתא אם הקמח מונח על הארץ יש למחות ולאסור, אבל אם מונח בכלי, מי שבא לשאול, יאמר: 'רוב הפוסקים מחמירין', ואם אעפ"כ ירצה השואל להקל לעצמו – לא ימחה בידו, ק"ו שא"צ לדרוש ברבים לאסור. ועכ"פ ידרוש שאין חיוב לבדוק מתחלה כלל. ולרוב הטרדה אקצר ובזה שלום".

הצמח צדק מליובאוויטש, בפסקי דינים יו"ד פד, כ, סובר שאפשר להקל כהנו"ב, מכיוון שמצטרפים כאן גם ספקות נוספים:

"… ולכן יש לי להורות בזה כתשובת נודע ביהודה הנ"ל. וגם אולי יש לצרף בכהאי גוונא סברת הכו"פ בסי' קו"ף, דמילבין לא הוי בריה, שלא נאסר מתחלת ברייתו, דבעינן פירש. ואם כן מתבטל בודאי ע"י האפייה. ואף דבעצי לבונה סי' פ"ד כתב שאין כן דעת כל הפוסקים, מ"מ בכהאי גוונא שיש לומר דלא חיישינן מדינא שמא פירשו, אפשר שיש לעשות דבריו לסניף".

ובהליכות עולם ו, נשא ו, סובר ג"כ שאפשר להקל כפר"ח. מדבריו למעלה משמע שאפשר לכתחילה להקל כפר"ח, וז"ל:

"קמח שהיה צבור על גבי קרקע, ונמצאו בו תולעים, אסור, שמא פירשו התולעים ושרצו על הארץ. אבל אם היה הקמח מונח בכלי, והתליע – מותר, שאפילו אם פירשו התולעים בתוך הכלי מבפנים, יש לומר דהיינו רביתייהו ומותרים. ולרווחא דמילתא יש לצרף עוד ספק נוסף, דשמא בעריכת הפת ואפייתו נימוחו התולעים".

אמנם בהערה שם סיכם בסוף שהמיקל במקום הפסד מרובה יש לו על מי לסמוך:

"הילכך, במקום הפסד מרובה, המיקל כהפר"ח וסיעתו יש לו על מה לסמוך".

רוב האחרונים החמירו כדעת הרא"ש

השו"ע והרמ"א יו"ד פד,ה, פסקו להלכה כדעת הרא"ש, שכל שיש ספק שמא ריחשו התולעים אל דפנות הכלים – נאסרו:

"תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו – אסורים, שמא פירשו ושרצו על הארץ וחזרו. הגה: והוא הדין במלח, או שאר דברים שאינו משקה".

גם הלבוש יו"ד פד, ה, מחמיר לאסור הקמח שהתליע:

"אבל תולעים הנמצאים בקמח ומלח וכיוצא בו, שאינן משקין ופירות, דרכן לצאת ממנו ולחזור לתוכו, הלכך לכולי עלמא אסורים שמא פירשו לחוץ ושרצו על הארץ וחזרו".

הט"ז יו"ד פד, ח, דוחה את חלוקת חמיו, הב"ח, בין תולעים גדולות לקטנות (לקמן), וסובר שיש להחמיר, כפסק השו"ע:

"…וכתבתי זה לפי שמו"ח ז"ל הביא ראיה מזה להתיר המילבי"ן קטנים שבקמח, וחילק בין גדולים קצת לקטנים. ותמיה מאד בעיני, דלא נמצא מי שמתיר בתולעים שבקמח, רק באגודה בשם רוקח כתב שמתיר והוא מטעם דלא חייש שמא פירשו, ואנן קי"ל דחיישינן שמא פירשו, כמ"ש בת"ה סימן קע"א דהכי קי"ל בפירות, וע"כ אין שום חילוק בין המילבי"ן בזה".

כיוצ"ב כתב גם הש"ך יו"ד פד, יד. אלא שהוא מבאר שכל האמור שהקמח נאסר ללא תקנה הוא דווקא בתולעים קטנות, כמילווין, שלא ניתן לנפותם בנפה. אך תולעים גדולות שניתן לנפותם – הרי שיכול לנפות את התולעים ולהשתמש בקמח:

"לשון הרא"ש שקורין מילוו"ן. והיינו דוקא במילווי"ן שהם קטנים, שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה כדי שישארו התולעים למעלה, אבל ודאי אם נמצאו בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים בענין שאפשר לבררם בנפה ובכברה או שאר דברים – ודאי דהמאכל מותר, וכדלקמן ס"ט בהג"ה".

גם הפרי מגדים יו"ד משב"ז פד, ח, חולק על הב"ח וסובר שגם תולעים קטנות אסורות:

"מ"מ מדלא הגיה הר"ב כאן דשרי, ש"מ דאסור, דלא כהב"ח שחולק בין תולעים גדולים דאסורים ובין מילבין קטנים לחוש שמא פירשו ואנן אוסרין אף בה"מ במילבין קטנים ואף אם מונח הקמח בכלי. וכן הלכה ואין לשנות. ולפי מ"ש הב"ח לחלק, יש לישב לשון המחבר, ולדינא אינו כן".

ערוך השולחן פד, מו, אם כי משמע קצת מדבריו שסובר כפר"ח, למעשה מחמיר הואיל והתולעים הרוחשות אל דופני הכלי, קרוב לוודאי שיוצאות גם אל מחוצה לו וחוזרות לקמח, ולכן יש לחשוש שארע כך, ונאסרו:

"וזה שבכאן אנו חוששים לפרישה על הארץ, ובמים שבכלים לא חששו לפרישה של אחורי הכלי, מפני שבכאן דרכן לרחוש, וקרוב לודאי שפירשו על הארץ וחזרו".

החכמת אדם לח, יא, לשיטתו (לקמן) מחמיר לא רק מחשש שיצאו התולעים אל דופני הכלי, אלא אף הרחישה שבין גרגירי הקמח אוסרתן:

"מילבין שנמצאו בקמח או בכל דבר שאינו משקה, אפילו בכלי – אסור. דחיישינן שמא פירשו לדופני הכלי אפילו בפנים וחזרו. ולא עוד אלא שאפילו אם לא שרצו רק בקמח גופה גם כן מקרי פירש, כמו פירש מפרי לפרי".

האם יש חובת בדיקה בקמח

בגמרות ובראשונים לא נזכרה חובה לנפות את הקמח מחשש תולעים, אלא שאם אדם מצא תולעים בקמח, נחלקו הראשונים אם חושש שפירשו או לא, ונפסק להלכה בשו"ע כדעת הרא"ש שחוששים.

הסוברים שאין חובה לבדוק קמח

לשון השו"ע פד, ח, היא:

"כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת".

דייק מכך הט"ז יב, שאם ההתלעה היא בתלוש, אין חובת בדיקה:

"משמע: אבל באם אין דרך להתליע אלא בתלוש – א"צ בדיקה. ועל כן אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים, כגון רוזינ"י [צימוקים] וכיוצא בהם, אם יש שם מילבי"ן קטנים, דאין שם איסור אלא אחר שפירשו, ונמצא דהוי ספק ספיקא, ובס"ס מותר אפי' בשל תורה, כמ"ש ב"י בשם הרשב"א גבי עבר ובישל תוך י"ב חודש, ועיין מ"ש בסעיף ט'".

דברי הט"ז הובאו באחרונים רבים, בהם:

כנסת הגדולה פד, הגב"י מז:

"אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים, כגון רוזייני וכיוצא בהם, אם יש שם מילוון קטנים, דכיון דאין דרכו להתליע אלא בתלוש, אין שם איסור אלא אחר שפירשו, ונמצא דהוי ס"ס, ובס"ס מותר אפילו בשל תורה. ט"ז".

שולחן גבוה פד, ב*:

"כתב הט"ז: אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים אם יש תולעת, דכיון דאין דרכו להתליע אלא בתלוש, אין שם איסור אלא אחר שפירשו. ונמצא דהוי ספק ספיקא. עכ"ל. כלומר, ספק יש שם תולעת ספק אין שם, ואם תרצה לומר יש שם, שמא לא פירש, ואף על גב דאינו מתהפך, דכשתמצי לומר פירש שוב אין אתה יכול לומר לא יש, בדרבנן לכולי עלמא לא בעינן שיתהפך, דאפילו בספק אחד דיי, דספקא דרבנן לקולא, בתלוש דרבנן הוא וכמה שכתב רבינו בס"ד, ועל סמך זה התיר הלכה למעשה מורי ורבי הרב הגדול מהרי"ד ז"ל תורמוסין שהיו בהם מתולעים בתלוש קצת, לאוכלם בלא בדיקה, דספק ספיקא הוא: ספק יש בכולם ספק לא יש, ואפילו יש, שמא לא פירשו…".

גם הפמ"ג משב"ז פד, יב, פסק כט"ז, ובאר שהואיל וצריך לבדוק נגד השמש, זה נחשב קצת טירחה וכשיש ס"ס אין מטריחים לבדוק. אמנם בסוף דבריו כתב שהכל לפי הזמן, ו'כל שומר נפשו יש לבדוק':

"ומ"ש המחבר דמכל מקום אף לאחר יב"ח צריך בדיקה, היינו כשידוע שיש שם מתולעים, צריך מים צוננין ואח"כ רותחין. אבל בספק אם התליעו בתלוש – א"צ בדיקה, דהוה ס"ס. ואף דכל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן, י"ל לעיין נגד השמש הוה קצת טירחא. ועיין בתה"א ובקצר יראה לכאורה כן דבידוע שהתליעו הוא דצריך בדיקה… והכה"ג בהגהות הב"י אות מ"ז העתיק דברי הט"ז להלכה, ולדינא הכל לפי הזמן וכל שומר נפשו יש לבדוק, ועמ"ש באות ח"י".

נודע ביהודה קמא, יו"ד כז (אם כי הוא לא מזכיר זאת בשם הט"ז):

"… ולכן כללא דמלתא, אם הקמח מונח על הארץ – יש למחות ולאסור. אבל אם מונח בכלי, מי שבא לשאול, יאמר: 'רוב הפוסקים מחמירין', ואם אעפ"כ ירצה השואל להקל לעצמו – לא ימחה בידו. ק"ו שא"צ לדרוש ברבים לאסור. ועכ"פ ידרוש שאין חיוב לבדוק מתחלה כלל. ולרוב הטרדה אקצר ובזה שלום".

כף החיים פד, סג, אלא שהוא הוסיף שכאשר רוב הקמח מוחזק כנגוע, אין כאן ס"ס וצריך לנפות:

"כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק וכו'. משמע: אבל באם אין דרך להתליע אלא בתלוש, אין צריך בדיקה. ועל כן אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים, כגון רוזינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילבי"ן קטנים, דאין שם איסור אלא אחר שפירשו, ונמצא דהוי ס"ס, ובס"ס מותר אפילו בשל תורה. ט"ז… כנסת הגדולה… לחם הפנים… שולחן גבוה… משבצות זהב… זבחי צדק… ומה שכתב דהוי ס"ס, רוצה לומר ספק יש בו תולעים או אין בו, ואם תמצי לומר יש, שמא לא פירש… ואם כן, היכא דודאי יש תולעים, אע"פ שהתליע בתלוש אסור לאכול בלא בדיקה, ועל כן הקמח בעיר קודשנו ירושת"ו, שעל הרוב נמצא בו תולעים גדולים וקטנים כנודע, עבור ששוהה כמה ימים אחר הטחינה – אסור לאכול עד שיבדוק. וכן המנהג לנהל הקמח בנפה שנקביה דקים, ואחר ההרקדה רואים בסובין הנשאר בנפה אם יש תולעים. ואם הם קטנים שאי אפשר לנפות – יש לאסור".

וכ"כ גם שו"ת שמחת כהן יו"ד א, קמט:

"דוידא [אטריות] שנעשית קרוב לחודש ימים [ר"ל שתאריך ייצורה לפני כחודש ימים] נראה דאין צריך לבודקה מתולעים כיון שאין מצוי תולעים רק בישנה. וכבר כתב הט"ז בסי' פ"ד סקי"א דמשמע מדברי מרן דאם אין דרך להתליע אלא בתלוש אינו צריך בדיקה, ועל כן אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים וכו' אם יש בהם מלוי'ן קטנים דאין איסור אלא אחר שפירש והוי ספק ספיקא, ובספק ספיקא מותר אפילו בשל תורה, ע"כ. וכן מבואר בדברי הש"ך שם סקכ"ב ע"ש. ובשלמא בישנה דמצוי בה, י"ל דהוי ספק הרגיל, אבל בכה"ג דאין מצוי בה כ"כ, הוי שפיר ספק ספיקא: שמא אין בה, ושמא לא פירש, וכמ"ש הש"ך והט"ז. ובפרט בשעת הדחק כזה. כנ"ל אם יסכים רו"מ נר"ו. ושלום רב. אחכ"ה ס"ט".

גם החבלים בנעימים ד, יו"ד כב, אם כי לא מזכיר את הט"ז, בפועל מתיר ללא בדיקה מטעם ס"ס, ומצרף בדבריו גם את שיטת הב"ח. ומכל מקום, כתב שאם אפשר לבדוק בנקל – יבדוק:

"על דבר שאלת כבוד תורתו, על מצות… אם מותר לאוכלן בפסח הבא מחשש אולי יש בהן תולעים מילבען, ודעת כ"ת להתירן מס"ס: שמא לא התליעו כלל, ושמא לא פירשו. ואפילו פירשו בדופן התיבה בפנים, לא הוי פירש… הנה אין בזה איסור דאורייתא, כי מדאורייתא התולעים בטלים, ורק מדרבנן בריה אינה בטלה… אך הא יש כאן ספק ספיקא, כמו שכתב כ"ת, שמא לא היו כלל, ושמא לא פירשוגם יש להקל ע"פ דברי ב"ח… שהמילבען הקטנים אין דרכם לרחוש כלל ולפרוש. וגם בצ"צ… נוטה כן, וכיוצא כתב בדרכי תשובה… בשם כנפי יונה. ופשיטא דאף שיש ס"ס, אם אפשר לבדוק בקל – צריך בדיקה".

וכך משמע גם מהש"ך פד, כב, שכתב שמנהג העולם שלא לברור קטניות, ובאר שסמכו על הסוברים שהן מתליעות בתלוש, וכן על כך שבימיהם ובמקומם הקטניות מתליעות בתלוש, וחובת הבדיקה היא רק במה שמתליע במחובר. ומ"מ מסיים שהמחמיר תבוא עליו ברכה:

"ובאשר"י ורשב"א איתא דפולים ועדשים וקטניות דרכן להתליע במחובר, מיהו בשערים ומרדכי ובדברי מהרא"י בהגהה ש"ד איתא דקטנית וכיוצא בהן אין דרכן להתליע אלא בתלוש. ונראה דע"ז סמכו האידנא שאין נוהגין לברור הקטנית אפילו תוך שנתן רק נותנין אותן בקדרה צוננת ושופכים כל מה שעולה למעלה והנשאר מבשלין ברותחין. אף שפסק בת"ח שם ד"ז שיש לברור אותן על השלחן, וגם מהרש"ל באו"ש ובפא"ט סי' ק' החמיר יותר לברור כל אחד ואחד בפני עצמו דוקא. והעולם מקילין בזה, ואפשר נמי שהאידנא אין דרכן להתליע במחובר, וכמ"ש בת"ח שם דדבר זה משתנה לפי המקום והזמן והמחמיר בזה תע"ב".[6]

הזבחי צדק פד, נב, סובר שמצד הדין הלכה כט"ז, אלא שסובר שכשאופים את הקמח ללחם התולעים פורשות ממנו ונאסרות. מכל מקום, מעיד הזבחי צדק שמנהג בגדד להקל בזה:

"כל מיני פירות… משמע אבל באם אין דרך להתליע אלא בתלוש… ט"ז… ודוקא לאוכלם כך הוא דלא בעו בדיקה, אבל הבא לבשלם צריך לבודקם במים צוננים ורותחים. ואפילו לא ידעינן בודאי שהם מתולעים אלא מספק, צריכים בדיקה, דחיישינן שמא יפרשו אח"כ בקדירה, כמ"ש מרן ז"ל. ולפי זה פירות יבשים כגון רוזיני, שדרכם להתליע מבחוץ, וכן קמח, צריכים בדיקה. ודלא כהט"ז. וכן נראה דעת הב"ח ומנחת יעקב כלל מ"ו סקי"ד וי"ח, יע"ש. והנה במדינתינו פה בגדאד יע"א נוהגים שלא לבדוק שום פירות יבשים כגון אורז ואפונים ועדשים, שאין דרכם להתליע במקומות אלו אלא בתלוש, וצריך לומר שנהגו להקל כהט"ז. מיהו בעל נפש יחמיר על עצמו לבדוק, וכן כתב המש"ז סוף סקי"א".

הסוברים שיש חובה לנפות קמח

מנגד, הפלתי פד, ז, חולק על הט"ז, וסובר שרחישת המילווי"ן אל מחוץ לקמח נחשבת לודאי ולא לספק, ולכן אין כאן אלא ספק אחד, וחובה לבדוק:

"ומזה תמה אני על דברי הט"ז שכתב ס"ק י"ב דקמח ורוזיינ"י יבישים אין צריך בדיקה אחר מילווא"ן, כיון דאין איסור אלא לאחר שפירשו, הוי ספק ספיקא. דהא זה בדיקת חוץ, דהמילווא"ן רוחשים על גביהן, וצריך בדיקה להסירן, וזה אי אפשר, לכך אוסרים הכל. ובפרט בימים חמים המילווא"ן שכיחים, והרי זה יותר מיעוטא דשכיח מן בדיקת הריאה, דצריך בדיקה (טוש"ע סימן ל"ט סעיף א'), וגם אחר סירכות צריך בדיקה, אף דהוי ספק ספיקא אולי אין סרכה ואם יש אולי כשרה היא, ולמה לא נצריך כאן בדיקה. ובפרט במילווא"ן לא שייך כלל שמא [לא] פירשו, דהא כל ענינם לרחוש ולנוד ולנוע, ותמיד הרי הם נדונים כפרוש ועומד, ולכך בזמנים החמים צריך בדיקה ביותר, אבל בימים הקרים אינן שכיחים ואין צריך בדיקה".

וכ"כ המנחת יעקב פד, יד, אך מטעם אחר, שמהבדיקה שכתבו הראשונים (ונפסקה בשו"ע פד, ח) להשרות בצוננים ואז ברותחים, מוכח שגם כשאין וודאות שיש תולעים, וגם ההתלעה בתלוש, צריך בדיקה:

"ולא ירדתי לסוף דעתו, דהלא מבואר מדברי הטור והרא"ש ושאר פוסקים, דאף משום תולעים הגדילים בתלוש, דהיינו לאחר י"ב חודש – צריך בדיקה, דהיינו בדיקה דמים צוננין ורותחין, כיון שדרכן בכך, וכמ"ש הר"ב כאן בדין ז'. ודוקא עבר ובישל כתב הרשב"א להתיר, אבל לכתחילה בעי בדיקה, וצ"ע[7]".

וכ"כ שו"ת שבט הלוי ז, קכה:

"… ומכל מקום סיים הבית שלמה בזה דוקא להצדיק הט"ז וללמד זכות על ישראל, אבל כבר פשט המנהג בכל ישראל שדברים שיש בהם חשש מילבן בעיתים המצויות שלא לאכלם כלל, או לאכלם רק ע"י בדיקה היטב כמש"כ במנח"י כלל מ"ו סוס"ק י"ח – שבימות החמה צוה להכריז זה, וע"ע בס' ד"ת כאן, ובאמת מעיקר הדין והגזירה יש לחוש כיון דגם להבנת הבית שלמה בט"ז רק בקטנים ביותר אין לחוש, ואין להתיר דבר כזה בדורינו, דמי יהיה בקי בין קטנים ביותר לבינונים וגדולים במכת המילבן".

האם זחילת תולעים בין גרגירי הקמח נחשבת לרחישה אסורה

דעת הפרי תואר, בינת אדם ובן איש חי, שרחישה בין גרגירי קמח אוסרת

הפרי תואר פד, יב, סובר שכל גרגר של קמח נחשב כפרי בפני עצמו, ורחישת התולעים בין גרגירי הקמח אוסרת אותן:

"תולעים הנמצאים בקמח, יש מהאחרונים שהתירו ויש שאסרו, בהיכא שהתליעו בארץ ולא בכלי. וכן העלה הפר"ח, דכל שהתליע בקמח הוי כהתליעו במשקה. והש"ך העלה דאפילו בכלי אסור, פירוש בדופני הכלי. ותמיה אני על סברא זו, דהגם דאיכא פלוגתא בקמח אי הוי כלח בלח או כיבש ביבש, מ"מ לגבי הא מלתא פשיטא דלא דמי למים, דהמים הוו כחתיכה אחת ממש, מה שאין כן הקמח, כשהתולע הולכת ממקום למקום הוי כפירשה מפרי אל פרי דאסור. ואין צריך לומר לפורש חוץ מהקמח. ולעניות דעתי נראה דאין להתיר קמח שהתליע, ודוקא המים או שאר משקים, אי נמי גבינה שהתליעה, להיותה כפרי אחד, דכל מקום שתקפוץ התולע בגבינה הוי מקומה הראשון, וחשוב מקום רביתה".

וכ"כ הבינת אדם שער איסור והיתר לה, נא:

"ומה שכתב הפרי חדש דרבו המתירים, שהרי גם רוקח התיר, אמת שכן הוא ברוקח שבידינו הנוסחא כמו שהעתקתי הט"ז. אבל נראה לי פשוט שיש שם השמטת הדפוס, דקשה למה כתב הרוקח 'דאם שרצו בנפה אסורין' הא אפילו לא שרצו, רק שנשארו בנפה – אסורים! אלא פשוט שצריך לומר כמו שהעתיק בהגהת שערי דורא בשם הרוקח וזה לשונו: 'תולעים שבקמח מותרין, ואם שרצו בקמח אסורים. ואם נשארו בנפה אסורים'. ואם כן אדרבה, איתא להדיא ברוקח דאם שרצו רק בקמח, אפילו לא פירשו כלל, אפילו על דופני הכלי מבפנים – אסורים. וכן בדין, דלא גרע מתולעים שפירשו מפירי לפירי שאסורים, והכי נמי כל קורט וקורט של קמח הוא כפרי אחר לאסור. ולכן נראה לי דאין להתיר אפילו בהפסד מרובה. ובקמח המונח כמה שנים בחביות צריך לבדוק אחר תולעים ובדיעבד שלא בדקו אם יש ספק שמא לא התליע כלל הוי ספק ספיקא. אך לעניות דעתי הוא בלא ספק שהתליע בודאי, ואם כן אין כאן אלא ספק אחד שמא לא פירש ואסור".

וכ"כ גם הבן איש חי שנה שניה, נשא יב:

"תולעים קטנים הנמצאים בקמח אסורים, דאפילו פרשו לדופן הכלי מבפנים אסורים. דדווקא במים ושאר משקין שינן פרשו בפנים, משום דהיענו רביתיהו, אבל במאכל לא אמרינן היינו רביתיהו, ואסורים בכל גוונא. ולא עוד, אלא אפילו אם לא שרצו אלא רק בקמח גופיה, יש להם דין 'פרש' ואסורים, כמו דין פרש מפרי לפרי".

והביאו כף החיים יו"ד פד, מ:

"ואפילו אם לא שרצו רק בקמח גופיה, יש להם דין 'פירש' ואסורין, כמו דין פירש מפרי אל פרי. בן איש חי פרשת נשא אות י"ב".

החולקים על הפרי תואר וסיעתו

ראשית יש לציין שמכל הראשונים והאחרונים שדנו בדבר פרישת המילבי"ן לדופני הכלי, מוכח שסברו שהרחישה בקמח עצמו אינה אוסרת.

ומכל מקום, כך כתב במפורש ערוך השולחן פד, מה-מו:

"כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ה' תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו אסורים שמא פירשו ושרצו על הארץ וחזרו. וה"ה במלח או שאר דברים שאינן משקה. ואסור למוכרו לעכו"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל, עכ"ל. ביאור דבריהם, דתולעים המתהוים בקמח ומלח ושארי מיני אוכלים דקים בוודאי כל הצבור יחד נחשב כפירי אחת וכל זמן שלא פירשו לארץ מקרי לא פירשו אף שפירשו מקורט זה לקורט זה. ולא דמי לתולעת שבפירי דאסורה כשפירשה לפירי אחרת, דבשם נתהוה התולע בפנימיותו של פירי ושם רביתה וגידולה, וכשיצאה משם מקרי פירש. אבל בקמח ומלח וכיוצא בהם שאין להם תוך, וכל קורט וקורט אינו חלוק בפ"ע, נחשב כל הצבור בפירי אחת. וראיתי לגדול א' שכתב דכל קורט של קמח הוא כפירי אחר [חכ"א בב"א] ודברים תמוהים הם, ולהדיא מוכח מתשו' הרא"ש [כלל כ' ס"ג] ומדברי הש"ע שלא חששו רק לפירשו על הארץ ולא מקורט לקורט, ואין שום ספק בזה. וכן צבור של חטים ושעורים וקטניות וכיוצא בהן אם התולעת נתהוה בפנים הפירי ודאי שכל חטה או שעורה או קטניות נחשבת כפירי בפ"ע, ואם פירש מחטה לחטה אחרת, וכן בשעורה וקטניות, מקרי 'פירש' ואסור. אבל התולעים המתהוים בהצבור, כמו מילבין שמתהוין מפני הליחות ואינם בתוך הפירי – נחשב כל הצבור כפירי אחת, ולא מקרי פירש אלא כשנפרשו לגמרי מן הצבור למקום אחר או לצבור אחר. ולא עוד, דבכאן לא שייך לאסור כשהם על גבי הקמח או המלח, דדווקא התולע המתהווה בפנים הפירי כשנפרשת על גב הפירי מקרי פירש, דלאו היינו רביתה, אבל כשמתהוים במאכל – גם אם נתהוו באמצע הצבור, אין זה כתוך הפירי וכל הצבור גם הגב גם התוך היינו רביתייהו".

המחלוקת לגבי אקריות

האיקרית היא יצור זעיר דמוי עכביש (בעל 8 רגליים) המצוי במקומות בהם הלחות גבוהה יחסית (מעל 50% לחות) והחום גבוה (החום המיטבי עבורה הוא 35 מעלות). קרדית אבק הבית היא סוג של אקרית, המצויה במקומות מאובקים או באבקות כדוגמת קמח. גודלה (בוגר) מגיע לכ-420 מיקרו (0.42 מ"מ), ובשל משקלה הדל היא נישאת ברוח.

הסוברים שהאקריות הן המילבי"ן שמימות הרא"ש נזכרו כתולעים שיש לסננן מן הקמח

בתנובות שדה 90, כותב הרב שניאור זלמן רווח (ראש המכון למצוות התלויות בארץ), שהאקריות המצויות בקמח הן המילבי"ן שנזכרו ברא"ש ולאחר מכן בעשרות ראשונים ואחרונים כתולעים שחובה לסננן מן הקמח. ממילא כל פרי וירק שמצויות בו אקריות אלו – אסור באכילה עד שתוסרנה (כשניתן להסירן):

"הרי גם 0.2 מ"מ ניכר ובפרט ברחישתו, וכל מי שעוסק בחרקים בירקות יגיד מייד שהוא מזהה אקריות [מילבין], זחל תריפס, ועוד, שהם חומש המילימטר, ובפרט שהם ניכרין ברחישתן, שזה העיקר, כפי שכתב הרשב"א שניכר ברחישתו, וברשות כת"ר אביא מתוך תשובה שכתבתי למו"ר הראש"ל הג"ר שלמה משה עמאר שליט"א אודות החרקים בתותים וזה תמצית מה שכתבתי שם: "חושבני שיש להעיר משני כיוונים. האחד, שרבות מצינו שהחמירו הפוסקים גם על תולעים דקין ממש. ואפילו שאינם נראים לרוב בני אדם, וגם למיוחדים שרואים זה רק נגד השמש ולא באופן הרגיל, וכמו שכתב מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול [סי' ה] שאין חילוק אפילו אם הבריה היא דקה מחוט השערה. [וכידוע רוחב שערת האדם היא 0.1 מ"מ, ואין חרק בעולם הצומח המוכר לנו שאנו עוסקים בו שהוא קטן משיעור זה. ועי' בספר בדיקת המזון כהלכה של הרב משה ויא שליט"א כרך ראשון עמוד 103, שהביא מהידיעון הליכות שדה של המכון לחקר החקלאות על פי התורה שגם ברוחב קטן משערת האדם ב 200 עדיין ניכר אם אורכו פי עשר]. וכן ידועים דברי של הגאון בעל דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' נד) שכתב חלילה להתיר שתיית מים דרך סינון בד אם יש תולעים דקים שעוברים, ואפילו אם יש שם פיקוח נפש כיון שיכול לעבור לעיר אחרת. עכ"ד. וע"כ שדיבר בתולעים דקים מאד. וכ"כ בספר ערוך השולחן סי' פ"ד סל"ו, שבמה שהעין יכולה לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הוא שרץ גמור. ומדבריו ז"ל נראה ברור שיש להחמיר, כל שנראה ואפילו בתנאים מיוחדים כגון שמש וכיו"ב. כלומר כל ששייך לראות בעין ללא מכשיר עזר, אסור. ואפילו שכדי לראות צריך תנאים מסוימים. והנה המציאות מלמדת אותנו לאחר שנים רבות מאד של העיסוק בתחום החרקים בצומח, שאת כל החרקים הקיימים בעולם הצומח אנו מזהים אותם ברחישתם בכל גודל שיהיו וגם החרקים הקטנים ביותר שהם האקריות שבתחילת ברייתם הם בין 0.2 ל 0.3 מ"מ. [וזה שניכר היינו אם ניכר רק ברחישה כלומר בזמן הליכתם. הדברים מדוקדקים כמעט במפורש בדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' ער"ה) "…וזה קטן מאד, וכמה פעמים ניסיתי ונוטלין אותו ממקומו ומניחין על צפורן האצבע והוא רוחש והולך"[8]. וכן בדברי הרב זבחי צדק (פ"ד אות צט) אודות החרקים הקטנים מאד שיש בעלי גפן שכתב: "… והנחנו אותם בשמש כמו ג' דקים, והראינו להם בחוש כמה וכמה תולעים קטנים שהם רצים ומרקדים בתוך העלים" עכ"ד. ואף האקרית השקופה [שבימים אלו תוקפת ממש את שדות הכרוב בדרום עד שנהיה בעייה של ממש למצוא חומר גלם גם בחברות המגדלות ירק מיוחד וגם למפעלים] מבחינים בה ממש בזמן רחישתה. ואף לאחר מיתתם של חרקים אלו בהבחנה טובה נגד אור חזק, מבחינים במחושים או ברגליים וכיו"ב. וכמדומני שאני יכול לומר בוודאות מוחלטת שאינני מכיר אף חרק בצומח שא"א לזהותו אלא באמצעי עזר. ואף אנחנו במעבדה כל הבדיקות נעשות על שולחן אור או תחת אור. ורק לעיתים כדי לזהות איזה חרק בדיוק מדובר [כאשר הוא מת] האם "תריפס" או "פסוק", האם "עכביש" או "אקרית" שלנו יש חשיבות להגדיר את הבעיה בשטח, סף פסילה, צורת טיפול בשטח. ובאמת כל האריכות בזה היא אך למותר, כיון שכבר הוכרע להלכה וכפי שכתב מו"ר שליט"א לגבי דין המילב"ן שהסכמת כל הפוסקים להלכה לאיסור. והמילב"ן זה האקרית מחסן המצויה כיום וגודלה הוא 0.2 מ"מ. ואם כן כל החרקים המצויים כיום בצומח בגודל הזה או רק גדולים מזה ואם כן דינם שרץ גמור".

הסוברים שהאקריות אינן המילבי"ן האסורות, ואין חובה לסננן מן הקמח

מנגד כתב אחד מרבני דורנו שהתייחס לדבריו של הרב רווח הנ"ל, שהמילבי"ן הן תולעים אחרות, גדולות בהרבה מהאקריות. אך לאקריות לא התייחסו הפוסקים מעולם, הואיל ובקושי רב ניתן להבחין בהם על מרקע שחור וכו', ובעבר לא היו מודעים אליהן. זו לשונו:

"הבהרה בנושא ה"מילבין" –

מקור המילה הוא הגרמנית העתיקה ולא היידיש, אלא שנוצר בלבול של מינוחים  ויצא שכאילו אקריות אסורות, מה שהקדמונים לא העלו בדעתם. עיקר הבלבול נגרם מערבוב של שני חרקים שונים ממזיקי הקמח והתבואה: חיפושית הקמח הנקראת באנגלית  Mealwormובגרמנית Mehlwürmer ואותו הכירו ראשוני אשכנז, ובו נחלקו. כי מנהג מהרי"ל היה לאסרו ואחרים התירו, ונזכר בלשונם של חכמי גרמניה ראשונים בתעתיק מילוואן, מילווין, או מילוין.

למשל – ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות איסור והיתר משערי דורא:

"תולעים שבקמח שהותלעו מחמת חום שקוראים מילווא"ן – מחמירין לאסור כל הקמח, דחיישינן שמא פירשו לדופן הכלי וחזרו. ולא דמי לתולעים שבמשקין כדלעיל, דהתם רביתייהו כל זמן שהם בפנים הכלי או הבור".

זהו זחל שמתחיל מאד קטן אבל גדל ליותר מ2 ס"מ (כלומר פי מאה מהאקריות..)

הרב ויא ואחרים בעשרים או שלושים השנים האחרונות פירשו (בטעות) את דברי הראשונים (שהתגלגלו אח"כ גם לאחרונים) שתחילה  העתיקום כ"מילוין" ואח"כ לעיתים "מילבין" (כמו הב"ח והכו"פ ואחרים)  כמכוון ליצור הנקרא באנגלית Flour Mites שהם זעירים ושייכים למשפחת האקריות, שחברות בה גם הקרדית ועוד רבות, והם זעירים – פחות מ0.5 מ"מ, ובגלל הזיהוי הזה גם החליפו את נפות ה40 מש בנפות 50 ו60 שיכולות לסנן אקריות. כמובן שהסינון הזה עובד רק בקמח לבן דק אבל ברוב הקמחים המלאים א"א לסנן ברמה הזו, וממילא גם מי שמסנן את הקמח הלבן מאקריות נאלץ להמשיך לאכול אותן בקמחים המלאים. האקריות האלו הן לא המילבין שדברו הראשונים וקדמוני האחרונים, אלא הדבקה מוטעית ומאוחרת של יצור שאיש לא אסר –  והוא נקשר בגלל השכונה שבה הוא חי אל  המחלוקת הקדומה על תולעי הקמח, שהם זחלים של חיפושיות ממשפחה אחרת כנ"ל.

גם הרב ויא, וגם הרב רווח, במסגרת מחלוקתם נגד דעת הגרש"ז אויערבך שהתיר את האקריות, הצליחו לשכנע את הרב אלישיב, הרב קרליץ והרב קנייבסקי לאסור – בעזרת טענתם שה"מילבין" הן האקריות שגודלם 0.2 מ"מ !

וכך כותב הרב רוח:

"ובאמת כל האריכות בזה היא אך למותר, כיון שכבר הוכרע להלכה וכפי שכתב מו"ר שליט"א לגבי דין המילב"ן שהסכמת כל הפוסקים להלכה לאיסור. והמילב"ן זה האקרית מחסן המצויה כיום וגודלה הוא   0.2 מ"מ. ואם כן כל החרקים המצויים כיום בצומח בגודל הזה או רק גדולים מזה ואם כן דינם שרץ גמור".

ברגע שהם יצרו את הקישור בין אקרית המחסן והאקריות הזעירות, שהן קטנות אפילו מקרדית האבק, אל ה"מילבין" שעליהם דברו הפוסקים, ובהסתמך על זה בדיונים שונים בענייני תולעים, הם הצליחו לגייס את הרב אלישיב והרב קנייבסקי והרב קרליץ, ובהמשך גם את הרב עמאר, לאסור את האקריות הזעירות הללו, וכך הפך העניין ל"הוכרע הדבר להלכה"… ".

עד כאן דבריו.


[1] ה'שערי דורא' לא כתב שתולעים שפירשו מהקמח וחזרו אליו מותרות. ומלשונו של מהר"ח או"ז (לקמן) אכן ניתן להבין שאין כוונתו שהשערי דורא כתב במפורש שתולעים שפירשו לדפנות מותרות, אלא שכך מובן מדבריו, משום שאוסר רק תולעים שהופרדו על ידי נפה. אולם עי' לקמן הערה 3, שמציטוטו של הגש"ד משמע שמהר"ח סובר שהשערי דורא כתב כן במפורש. ועי' מה שכתבנו שם על כך.

[2] צ"ע, שכן שמו של אביו של רבי יצחק מדורא הוא 'מאיר'. מאידך, ברור מתוך דבריו של הגהות ש"ד (שמצטט את מהר"ח או"ז) שהוא מתכוון לשערי דורא. ייתכן שהמהדיר פתח את ראשי התיבות (המופיעים רבות ביחס לשערי דורא) ריב"ם כ'רבי יצחק בן מרדכי' במקום 'רבי יצחק בן מאיר'.

[3] ע"פ ציטוט זה, הגש"ד לא ראה את דברי מהר"ח או"ז בפנים, אלא רק 'שמעתי שכתב…', ואם אכן כך הדבר, מובן מדוע טוען מהר"ח או"ז שהשערי דורא כותב שגם אם פירשה התולעת לדופני הכלי וחזרה, שהיא מותרת.

[4] אם כי יש להקשות: אם המחמירים דיברו בתולעים גדולות, מדוע הורה האו"ז לזרוק את הקמח לנהר, ולא לנפות אותו? וגם אם נניח שהמציאות שם היתה שלא שייך לנפות (כי היתה כמות גדולה מאד ונגועה מאד שלא מצדיקה את הטירחה שבניפוי), מ"מ קצת קשה, שהרא"ש וסיעתו היו צריכים להורות שיש לסנן את הקמח, ולא להסתפק באמירה שהקמח אסור.

[5] כלומר הוא חולק על מהר"ח אור זרוע והגש"ד בהבנת האו"ז, כפי שניתן להיווכח בדבריו.

[6] ובפרי מגדים שם כתב שבימיהם נוהגים לברור את הקטנית, כי היא בחזקת מנוגעת (וממילא אין כאן ס"ס אלא ספק אחד). והכל לפי המקום והזמן: "עש"ך. אמנם האידנא מחמירין וודאי ובוררין קטניות על השולחן כל אחד בפני עצמו, והמנוקבין משליכין והשלימין מבשלין כיון שאין ריעותא לפנינו, דאי הוה ביה תולע היה ניכר בחוץ. ע"ז אנו סומכין עכשיו. והטעם, שאנו מחזיקין אותן בחזקת מתולעים, והכל משתנה לפי המקום והזמן. ומיהו פלוימ"ן אנו חותכין לשנים ורואין אם אין שם תולע ונראה הטעם בקטנית ניכר שחור בחוץ אי יש תולע משא"כ פלוימ"ן א"א להכיר בחוץ ועוד טעם שמא יהיה נקובה הגרעין אם אין נקוב הגרעין לא חיישינן שמא יש תולע תוך הגרעין כי היה ניכר".

[7] אמנם כבר השיבו על טענתו זו, ששם יש חשש קרוב לוודאי שבעת הבישול התולעים שבתוך הקטניות ינסו לצאת כדי לברוח, ואז כל התבשיל ייאסר כי הן תפרושנה מהפרי. אך בסתמא אין לחשוש שהתולעת יצאה מהפרי וחזרה אליו.

[8] יש לציין שמדברי הרשב"א שם לכאורה אין כל ראיה לטענתו, שכן הרשב"א דן שם האם יש להתיר את זחל הזבוב הטמון תחת קליפת הפולים, משום שאין ניכרת רחישתו. ומכיוון ששיטת הרשב"א היא שכל חרק שבאופן כללי יכול לרחוש – גם כשאינו רוחש מחמת שהוא נמצא במקום צר, הוא אסור (לאפוקי משיטת התוס' שבכה"ג סוברים שמותר), הרשב"א מתאר שם שאם יקחו את אותו זבוב מתפתח, וישימו אותו על ציפורן – הוא ירחש, ולכן הוא אסור. אך הוא כלל לא בא לומר שם שלא ניתן להבחין בחרק זה אלא כשישימו אותו על ציפורן. ההיפך, מלשונו שם משמע שגם בעודו על הפול הוא ניכר, וז"ל הרשב"א (שו"ת הרשב"א א, רעה): "הרחש ההוא מיד נודע מקומו, שמקומו משחיר וכלו הוא נברא. וזה קטן מאד מאד. וכמה פעמים נסינו ונוטלין אותו ממקומו ומניחין על צפורן האצבע, והוא רוחש והולך".

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

פרשת וירא – צחוק עשה לי אלוקים

בפרשת השבוע אנו מתבשרים על לידתו הפלאית של יצחק אבינו. יצחק נקרא בשמו על שם הצחוק, מדוע מהותי כל כך לקרוא ליצחק

הרב גור

פרשת לך לך – לצאת מכל ההשפעות החיצוניות

הדיבור הראשון ליהודי הראשון, אברהם אבינו, היה "לך לך". הכוונה באמירה זו היא לצאת מכל ההשפעות החיצוניות: מהארץ, מהמולדת, ואפילו מבית האב,

הרב גור

פרשת נח – אחדות מול אחידות

בפרשת השבוע אנו לומדים על חורבן העולם, על המבול. הספורנו מבאר שהעונש של המבול הוא תוצאה מתבקשת של הנהגת האנושות, האנושות במעשיה

שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן