מועדי השנה ותשרי
השנה של היהודי איננה נפתחת סתם כך. חיינו, חיי עם ישראל, הינם בעלי ערך עליון ומשמעותי לעולם. עם ישראל הוא זה שעתיד להביא לגאולתו של העולם, ובכל שנה ושנה לקיומו של עם ישראל ולקיומו של כל יחיד ויחיד מישראל היא משמעותית וחשובה.
לכן השנה פותחת ב 22 ימים של התעלות וקדושה שמרכזים בתוכם את תמצית שליחותנו כולה. הרמז ב 22 הימים הוא כמובן כ"ב האותיות שמהם ובהם נוצרו, נבראו ומתקיימים שמיים וארץ. וכמו כ"ב האותיות שמהם נוצר העולם, כך 22 הימים של פתיחת השנה הם אותיות היסוד שמהם הולכת להיווצר השנה.
התחלנו בראש השנה בו הייתה הארה גדולה של מלכות ה' בעולם. שמענו את קול השופר, שהוא קול כללי, גולמי וטהור.
מראש השנה אנו ממשיכים בעשרת ימי התשובה, ששיאם הינו ביום הכיפורים. בימים אלו אנו יורדים אל הפרטים, מטהרים את כל צדדי האישיות שלנו. אותו האור, אותה המלכות, לא נשארת לא נשארת בצורה מופשטת ומנותקת, אלא מנקה ומטהרת את כל החטאים והעוונות שבחיינו.
לאחר מכן ישנם ארבעה ימים בהם אנו מעכלים את הטהרה והאור הגדול שחדר אל תוך חיינו וניקה אותם, ואז אנו עוברים לחיות בפועל את כל הקדושה והטהרה, האורה והישועה שהופיעו עלינו בימים הללו.
ואז מגיעים לחג הסוכות.
מהות חג הסוכות
חג הסוכות הוא חג החיים. המעשה הראשון שיהודי עושה במוצאי יום הכיפורים הוא לקחת פטיש ומסמר ולבנות סוכה. אנו לוקחים את כל הקדושה העליונה של יום הכיפורים ובונים לה מקום במציאות בו היא תוכל לחול.
בסוכות אנו יוצאים מאותו עולם פנימי, עליון ומלאכי בו היינו בעשרת ימי תשובה ויורדים אל עולם הטבע והחיים, עולם המעשה והמוחשיות.
דבר זה מתבטא בכל צדדי חג הסוכות:
- סוכות הוא חג האסיף בו אנו אוספים את התבואה, את עמלנו החומרי, את הטבע, ומכניסים אותו אל בתינו. כלומר, אנו נותנים משמעות וערך אידיאלי ואלוקי לתבואה. התבואה לא נשארת בחוץ אלא נכנסת אל תוך בתינו וחיינו ומשמשת אותנו כדי לעבוד את ה'.
- אנו יוצאים מהבית, מהמציאות הסגורה, המנותקת והוירטואלית, ויוצאים החוצה להיפגש עם המציאות הזורמת והפשוטה, ונפגשים עם העצים והצמחים, עם אור השמש וכוכבי השמים, ועם כלל עם ישראל.
- בארבעת המינים, כפי שמסביר הרמב"ם, אנו לוקחים את המייצגים של כל עולם הצומח, מאגדים אותם לאגודה אחת ומנענעים אותם לכל צדדי המציאות: ימין ושמאל, לפנים ולאחור,למעלה ולמטה, ולכל צד אנו מנענעים שלוש פעמים, מה שיוצר את המספר 18, דהיינו ח"י.
אנו לוקחים את החיים, את עוצמת החיים שבעולם הטבע, ומחדירים אותם ומשתמשים בהם בכל חיינו. - בשמחת בית השואבה אנו מנסכים את המים, כלומר, לוקחים את היסוד הפשוט שממנו נוצר כל העולם והוא זה שמחייה את כל העולם, היסוד המטהר והמצמיח, שבו גם משתמשים לקדושה ולעבודת ה'.
- שיא השיאים של קידוש כל החיים וכל הכוחות מתבטא ב 70 הפרים שאנו מקריבים בחג הסוכות, שהם כנגד כל העולם, כדי לקדשם ולצרף גם אותם לעבודת ה' השלמה, בכל הכוחות, בכל העוצמות, בכל החיים.
הרב שרקי מחדש שאם ביום הכיפורים שבו חז"ל מספרים שבנות ישראל היו יוצאות ומחוללות בכרמים, ובחורי ישראל היו בוחרים להם את האישה המתאימה להם, בוודאי שבאותו היום גם היו מתבצעים האירוסין. אך מתי היו מתבצעות החופות? ייתכן כי הם היו נערכות בערב חג הסוכות.
והרעיון בכך ודאי נכון, שיום הכיפורים הוא שלב האירוסין, ההתרצות וההחלטה של קרבת ה' וישראל, ואילו סוכות הוא שלב מימוש האהבה- ההבאה אל הבית ומימוש החיים המשותפים.
מדוע חג סוכות בתשרי ולא בניסן?
מעין דברים אלו כותב הגר"א ('דברי אליהו' פרשת אמור):
"שמעתי מדודי הגאון החסיד מווילנא, הטעם מה שמצוות סוכה היא בט"ו לחודש השביעי. ולכאורה הוא תמוה, הלא הטעם של סוכה מפורשת בתורה 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים', ולפי זה היה צריך להיות מצוות סוכה בימי ניסן, בעת צאתם מארץ מצרים..? ואמר דודי הגאון הנ"ל ששורש הטעם של מצוות סוכה הוא, על מה שחזר הקב"ה ונתרצה לשכון בתוך בני ישראל ולא למסור אותם למלאך, כמו שאמר בתחילה 'הנה אנכי שולח מלאך לפניך' (שמות כג,כ), רק השכינה תהיה תמיד בתוכם והם ישבו בצילו, לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים, ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן (פי' שה"ש א,ד). והתחלת חזרת השכינה לישראל הייתה בט"ו בתשרי. כי ביום הכיפורים ירד משה מן ההר, להגיד לישראל שציווה ה' לעשות המשכן, ולשכון בתוך בני ישראל לעולם, ולא יסור מהם לעולם, כמו שכתבו 'השוכן אתם בתוך טומאותם' (לעיל טז,טז). וביום המחרת יום הכיפורים ציווה להביא נדבות המשכן הרי י"א, והיום י"ב וי"ג הביאו נדבות, דכתיב 'והם הביאו אליו נדבות בבוקר בבוקר' (שמות לו,ג). וכדאיתא במדרש, ה' יהודה ור' נחמיה אומרים, שני ימים היו מביאים נדבות, שנאמר בבוקר בבוקר (בתנחומא תרומה פ"ד בשם ר' יוחנן). ביום י"ד הכריזו שלא יביאו עוד. וביום ט"ו התחילו לבנות המשכן וחזרה השכינה לישראל".
מה שמתגלה בדברים הנפלאים הללו הוא שאמנם ההחלטה וההתרצות הייתה ביום הכיפורים, אך השראת השכינה בפועל הייתה בחג הסוכות, ועל פי זה מובנת עוד מסורת מבית מדרשו של הגר"א (אבן שלמה יא,א) "ארבעה ענייני גאולה יהיו בארבעה פרקים שהעולם נידון, היינו בפסח יגאלו מהשעבוד, ובראש השנה יהיה גמר הדין באויבי ה', ובעצרת יהיה קיבוץ גלויות על ידי משה רבנו ע"ה, ובסוכות בניין בית המקדש".
כפי שאמרנו, בסוכות אנו יוצרים את הכלים הממשיים להשראת השכינה, שכמובן הכלי העליון ביותר לכך הוא בית המקדש.
ומתוך כך אנו זוכים להגיע לשמיני עצרת. שלכאורה, אחרי כל העלייה וההתקדשות, השמחה האדירה, לאן יש עוד להתקדם? ונבאר את הדבר במשל החסה.
משל החסה
משל לאדם שאוכל חסה, בתחילה הוא צריך לקחת את העלה ולהעמידו מול החלון כדי שהאור יגלה ויחשוף את המזיקים והתולעים שנמצאים על העלה, וזהו ראש השנה, היום בו נפתחים שערי השמים ויורד אור גדול לעולם.
בשלב השני על האדם להסיר את התולעים מן העלה, וזו יום הכיפורים בו אנו מסירים את כל העוונות והחטאים שדבקו בנו.
לאחר מכן מגיע העיקר לכאורה- אכילת החסה- שמבטא את חג הסוכות בו אנו חיים את הקדושה.
ומה נותר לאחר מכן? בסיום האכילה האדם מגיע לשיא, לברכה. ומה עניינה של הברכה? לחזור ולהתאחד עם מקור הכוח, עם מקור החיות, וכך מבארים לנו חז"ל את עניינו של שמיני עצרת, שהקב"ה אומר שאחרי כל ההתרחבות וגילוי הקדושה בכל מרחבי החיים, העולם האומות, צריכים אנו לחזור אליו יתברך. עשו לי סעודה קטנה שנהיה בה רק אני ואתם, שרק המלך ואוהבו הקרוב, ישראל, ישתתפו בה. אנו חוזרים למקור הכוח, למקור החיים, ושמחים בו.
ומנהג ישראל תורה, לשמוח אז בתורה שהיא הביטוי המובהק ביותר לאור האלוקי בטהרתו.
יהי רצון שנזכה לשמחה העליונה של סוכות ורק מתוכה לאותה התייחדות נפלאה של ישראל והקב"ה.
