הגמרא במסכת מגילה מספרת על תלונתו של המן הרשע כנגד היהודים ש"את דתי המלך אינם עושים" דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י (שמוציאים את כל השנה בשה"י פה"י).
ופירש רש"י, שהיהודים אומרים כל הזמן "שבת היום, פסח היום ואנו אסורים במלאכה".
שאל ר' אלימלך: מדוע האשים המן את ישראל שהם משתמטים כל השנה מעבודה וממיסי המלך, רק מפני שבת ופסח בלבד?
והשיב: האמת היא, שהיה קשה בעיני הרשע וכקוץ בעיניו ההכנות שישראל עושים קודם כל מצוה. כל השנה כולה עבודתם וטרחתם רק לקיים המצוות. למשל, לפסח – כמה וכמה עבודות ויגיעות וטרחות עושה יהודי – משעת קצירת החיטים מייגע את עצמו לשמור אותם כל השנה, ובפרט קודם החג על כל דבר ודבר. כך גם בשבת קודש – כמעט כל השבוע כל יגיעתו להכין את שבת וכל המוסיף מוסיפים לו, וכך על כל מצוה ומצוה, וכמעט שכל השנה הוא מוטרד לקיים המצוות. על זה התלונן המן הרשע.
המן הרשע, באופן פשוט, קובל על ריבוי המצוות של היהודים: בכל שבוע יש להם שבת ומדי פעם שמחות ומועדים וימים טובים – פלא שלא נשאר להם זמן לעבוד למען ממלכת פרס ומדי? אך ר' אלימלך חודר עמוק יותר ללבו של הרשע. לרשעי ישראל לא הפריעו מאד המצוות השונות שיש לכל מיני דתות ברחבי הממלכה. "כקוץ בעיניו" הסביר ר' אלימלך, היו דווקא ההכנות המרובות של היהודים לכל מצווה. ר' אלימלך נוגע כאן באחד משרשי העקרונות של היהדות – ההכנה למצווה.
מה יש בה בהכנה שכל כך מאפיינת את היהודים, ומדוע היא כל כך מציקה לרשעים? ההכנה היא הציפיה לקראת הדבר הגדול המתקרב ובא. ההכנה היא ההזדהות והרצון לקיים באופן המושלם ביותר את רצון הבורא יתברך. דוגמא לדבר – ההכנות המרובות של החתן והכלה ובני משפחותיהם לקראת היום המאושר בחייהם, יום החתונה. כמה טרחות ויגיעות ציפיות והתרגשויות עוברים עליהם עד לבא היום הגדול. כך יש בהכנה לתפילה, לשבת, לחג ולכל מצווה ומצווה ציפיה ודריכות שעולים אפילו על קיום המצווה עצמה. הדרך בה ניגש אדם לתפילתו חשובה לא פחות מהתפילה עצמה (חסידים ראשונים, כידוע, היו שוהים שעה אחת קודם לתפילתם!). כך יוצא שהיהודי אכן מסובב עצמו בקדושה רוחנית של הכנות אין-סופיות למצוות ולמעשים טובים. אכן, יש להם למקטרגים על מה להתלונן. מאהבה שאוהבים היהודים את ריבונו של עולם מתקדשים הם תמידית במצוותיו.
החומרות של חג הפסח, אמר ר' שמחה בונים, אין להם שיעור, כמוהם כתכשיטי כלה אשר כל המוסיף הרי זה משובח.
אסיים בסיפור שמזכיר לי את בית סבתי, אסתר כ"ץ ז"ל: בכל שנה ושנה קודם הפסח (וכל המקדים הרי זה משובח) היו שולחן המטבח הקטן ושני כסאותיו נודדים אחר כבוד אל המסדרון הצר. שם, בחרדת קודש של ממש, היו נדחקים סבא וסבתא, אוכלים בזריזות, מנערים היטב את בגדיהם, שחס ושלום לא ידבק בהם "משהו חמץ", וחוזרים במהירות לניקיון הבית.
כשהיו מגיעים הימים שלפני פסח היתה אשתו של ר' יהושע'לי מקוטנא יראה וחרדה מאד. ממש לא היה ניתן לעמוד במחיצתה.
פעם אחת ראה אותה ר' יהושע'לי עומדת במשך שעות מרובות ומשפשפת ומקרצפת את כסאות העץ עד שזיעה ניגרה ממנה.
"מספיק מספיק", אמר לה, "לפי השולחן ערוך הרי זה כבר די והותר".
"כן, כן", השיבה לו הרבנית בכעס, "אם הייתי שומעת לך ולשולחן ערוך שלך, כבר מזמן הייתי אוכלת חמץ בפסח…"
סיפור זה, כל כמה שמשבח את ניקיונות הבית והכנתו לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה, אינו חוסך גם ביקורת מסייגת ומבודחת בשבח האיזון הנכון שבין ההכנות הקדחניות לבין שמחת הלב. ותמיד כדאי לזכור, משפט שכל בעל חוזר ואומר לאשתו בימים אלו – "אבק זה לא חמץ…"