מכירת השדה

הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

היתר המכירה – לכתחילה

לדעת רבים מהראשונים שביעית בזמן הזה אינה אלא מנהג חסידות, וגם בנוגע למניין השנים וקביעת מועד השמיטה אין הסכמה • בהתחשב בכך, גם אם נחמיר להתחשב בדעת המיעוט ששביעית נוהגת בזמן הזה, אפשר לסמוך על דעת הבית יוסף שמכירה לגוי מפקיעה את דיני השמיטה מהקרקע • בקניית פירות היתר המכירה ישנה עדיפות על פני יבול נוכרי, שבכך אנו מקיימים את מצוות יישוב הארץ על ידי חיזוק החקלאים שמעבדים את אדמותיה

אומנם ההיתר ניתן לשעת הדחק, אולם עדיין אנו בשעת הדחק, הן מצד החקלאים שסבורים שבלא היתר לעבוד בשביעית יעדיפו לעבור לעבודה אחרת, והן מצד המדינה, שאם תצטרך לשלם תמורת שביתתם, זה יעלה בערך עשרה מיליארד שקלים על חשבון ישיבות, תלמודי תורה, בתי חולים, כבישים ועוד

שאלה: האם היתר המכירה לכתחילה או שמא יש להתחשב בעמדת רבנים חרדים שמעדיפים לקנות תוצרת נוכרים?

תשובה: במצבנו הנוכחי, היתר המכירה הוא המהודר ביותר מבין האפשרויות השונות. אומנם מרן הרב קוק זצ"ל לרוב חסידותו ותשוקתו לגאולה ולקיום כל המצוות התלויות בארץ נאנח רבות על היתר המכירה, ולכן גם נמנע מלבאר את כל היסודות להיתר, אולם באמת מי שלומד את הסוגיה מבין שההיתר לכתחילה. כדי לבאר את ההיתר נפתח בביאור קצר של מצוות השביעית.

מצוות השביעית

מצוות עשה לשבות בשנה השביעית מעבודת האדמה, ובכלל זה אסור לזרוע, לנטוע ולזמור. וכן אסור לעשות כל מלאכת קבע בשדה כדוגמת מלאכת חרישה. כמו כן מצווה לשמוט את הפירות הגדלים בשביעית, היינו מצווה על בעלי השדות לתת לכל אדם או בעל חיים לאכול מהפירות. ולכן אסור לבצור או לקטוף את הפירות כדרך שבעלי השדות קוטפים אותם לצורך מסחר. אלא רשאי כל אדם, ובכלל בעל השדה, לקטוף מהפירות שגדלו כדי צורכי ביתו ולא יותר.

כדי להתקיים בשביעית היו צריכים ישראל לשמור דגן, יין ושמן משש השנים הקודמות, ומהם היו מסתפקים בשנה השביעית. בתוך כך למדו לחסוך, ועל ידי כך יכלו להשקיע בפיתוח השדות והחרושת כדי להגדיל את התפוקה, ואף יכלו להתקיים בשנות בצורת. כך הברכה הכתובה בתורה לשומרי השביעית התקיימה בדרך הטבע.

לרוב הפוסקים שביעית בזמן הזה מדברי חכמים

לדעת רוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, מפני שמהתורה רק בעת שכל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט ושבט במקומו, צריך לקיים את מצוות היובל והשביעית. לפיכך, מעת שבני ראובן וגד וחצי המנשה הוגלו מנחלתם על ידי תגלת פלאסר מלך אשור, בטלה המצווה מהתורה. שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה, י) – רק כאשר כל יושביה יושבים עליה כתיקונם. אבל אם אינם יושבים כתיקונם, אפילו כולם בארץ, אלא שהשבטים מעורבים זה בזה, חובת השביעית בטלה (ערכין לב, ב). והלכה היא שדין השביעית תלוי בדין היובל, וכאשר מצוות היובל התבטלה מהתורה, גם מצוות השביעית התבטלה מהתורה (גיטין לו, א; פניני הלכה שביעית ה, ג-ד, 3).

ההיגיון שבמצווה מובן: רק כאשר לכל ישראל יש קרקע בארץ וכולם שומרים שביעית יחד, הם יכולים להתמודד עם האתגר הגדול של השביעית והיובל. אבל כאשר רק לחלק מישראל יש קרקעות, אין הם יכולים לשאת בנטל השביעית לבדם. ואף אם מבחינה כלכלית היו יכולים לשבות, קשה להם להתגבר על יצרם כשהחובה אינה מוטלת על כולם בשווה. לא זו בלבד אלא צריך שכל שבט ישב בנחלתו, מפני שבני השבט יכולים יותר לסייע זה לזה לעמוד באתגר הגדול של השביתה, ואף ידאגו לאכוף את היובל שבו הקרקעות חוזרות לבעליהן, שכן מי שמסרב להחזיר את האדמה שקנה פוגע באחד מבני השבט שלו. בנוסף לכך, כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, מן הסתם המקומות הפנויים מתמלאים בנוכרים שעובדים שבע שנים בשדותיהם ויוצרים תחרות ששומרי השביעית מתקשים לעמוד בה (פניני הלכה שביעית א, ט).

גם מה שנאמר בתורה, שייתן ה' את ברכתו, מתקיים בזמן שכל ישראל בארצם וחובת השביעית מהתורה (סמ"ע חו"מ סז, ב; פאת השולחן כט, ג). משום שכפי שלמדנו הברכה אינה באה בדרך נס אלא בדרך הטבע, ולכן כאשר התנאים הריאליים אינם מאפשרים ברכה הברכה מסתלקת (פניני הלכה שביעית ז, 9).

הסוברים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה

לדעת כמה מגדולי הגאונים והראשונים אין חובה לשמור שביעית בזמן הזה, ורק מצד מנהג חסידות יש שנהגו בו. כלומר, בזמן בית המקדש השני חובת השביעית הייתה מדברי חכמים, שכך תיקנו חכמים שכל עוד בית הדין הגדול מקדש חודשים ומעבר שנים ומונה שמיטות ויובלות יש לשמור שביעית. אבל מעת שבטל בית הדין שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה שמיטות ויובלות, קרוב לשלוש מאות שנה לאחר החורבן, בימי הלל השני בשנת ד' אלפים קיט (359 למניינם), בטלה גם מצוות השביעית. שכן דין השביעית כרוך בדין היובל, וכאשר היובל התבטל גם השביעית התבטלה, ורק מצד מנהג חסידות יש מהדרים לשמור שביעית, אבל אין בכך חובה. כך דעת רז"ה (תרומות מה, ד), ראב"ד, או"ז בשם רשב"ם, נמוקי יוסף. וכמו כן המאירי, שכתב: "רבים אשר אתנו מהגאונים והרבנים" (מגן אבות טו). ורשב"ש כתב: "הרבה גדולים סוברים שאינה נוהגת אפילו מדבריהם" (סי' רנח), וכתב שכן דעת בעל הלכות גדולות (מתקופת הגאונים), רבי יהודה הנשיא אלברצלוני ורבנו יהודה בן יקר. ואומנם היו מעטים מבין האחרונים שסברו שהשביעית מהתורה (נצי"ב במשיב דבר ב, נו; ולכך נוטה בבית הלוי ג, א). אולם דבריהם נדחו על ידי רובם המכריע של הפוסקים (פניני הלכה שביעית ה, 5).

ספק השנים

בנוסף לכך ישנה מחלוקת גדולה בחשבון השנים, שתלויה בכמה שאלות: מהי שנת חורבן בית המקדש השני, והאם כל ארבעים ותשע שנים מונים שנה נוספת עבור שנת היובל ושוב מתחילים לספור שבע שנים, או שספירת השביעיות היא רצופה.

למעשה אנחנו נוהגים כדעת רוב הראשונים, שלפיה שנת השמיטה היא תשפ"ב (ר"ת, ר"י, רמב"ן, ר"ן, תרומה, ב"י ורמ"א חו"מ סז, א; רמב"ם). ויש אומרים ששנת השמיטה הייתה בתשפ"א (רש"י, טור). ויש אומרים שהיא הייתה בשנת תשע"ט (ראב"ד וכך היא דעתו העקרונית של הרמב"ם, אף שלמעשה קיבל את דעת רוב הגאונים).

ויש אומרים שעל סמך ספק השנים בלבד היה אפשר להתיר עבודה בשביעית בשעת הדחק. יתר על כן, מעצם זה שהייתה מחלוקת אימתי השמיטה, ומחלוקת זו נמשכה קרוב לאלף שנה, מהחורבן ועד סוף ימי הראשונים, הוכיח הרז"ה שהשביעית בזמן הזה היא מנהג, ולכן לא הקפידו לקיימה (עי' פניני הלכה שביעית ה, ז, 6; פרק ז, 2).

שמיטת כספים

חשוב לדעת שלעניין שמיטת כספים דין השמיטה חל בחוץ לארץ כמו בארץ. נמצא שאם ישנה חובה מדברי חכמים לקיים שמיטה אחר החורבן וביטול בית הדין שקידש שנים, הרי שכל חובותיו של מי שלא כתב שטר פרוזבול פוקעים בסוף השנה השביעית. בפועל בקהילות רבות לא נהגו לכתוב שטר פרוזבול, והתעוררה שאלה האם החובות פוקעים, ולמעשה הורו לשלם את החובות, תוך שסמכו על דעת הפוסקים ששביעית אינה חלה בזמן הזה, או על ההסכמה הציבורית שהחובות לא יופקעו. ובשו"ת כתב סופר (חו"מ ט) ביאר שחובת שמיטת כספים מדרבנן, ויש אומרים שאין חובה, ומנגד החזרת חובות היא מצווה מהתורה, לכן מצוות החזרת חובות גוברת על ספק חובת השמיטה.

אכן כך סבר הרב מרדכי אלישברג זצ"ל, שכדי להקל על החקלאים לקיים בשם כלל ישראל את מצוות יישוב הארץ בלא הגבלה, היה צריך להתיר כל עבודה בקרקע בשביעית, בלא שום היתר מכירה.

היתר המכירה

למרות שמעיקר הדין, על סמך ראשונים רבים אין חובה לשמור שביעית בשנת השמיטה לפי חשבוננו, או משום שעד שיחזור ויקום בית הדין הגדול שיקדש חודשים ושנים אין חובה לשמור שביעית, או משום שהם חולקים על חשבון השנים. למרות זאת, סברו הרבנים, ובראשם הרב שמואל מוהליבר, שגם במצב של דחק וקושי להתיישבות היהודית לכתחילה נכון להתחשב ברוב הראשונים שסוברים שחובה מדברי חכמים לשמור שביעית כפי מנהג השנים שלנו, ועל כן הורו למכור את הקרקע למשך השנה השביעית לגוי.

אומנם לדעת המבי"ט מכירת הקרקע לגוי אינה מפקיעה מהקרקע את חובת השביעית, ולכן גם לאחר המכירה אסור לעבוד בקרקע. אולם לדעת רוב הפוסקים, ומהם רבי יוסף קארו, כל זמן שמבחינה משפטית הגוי הוא בעלים של הקרקע, פוקעת חובת השביעית מאותה קרקע. ומכיוון שחובת שביעית לכל היותר מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים, בנוסף לכך שהם הרוב (פניני הלכה שביעית ה, יאיב, 1112; ז, ד).

סיכום ההלכה

אומנם ההיתר ניתן לשעת הדחק, אולם עדיין אנו בשעת הדחק, הן מצד החקלאים שסבורים שבלא היתר לעבוד בשביעית יעדיפו לעבור לעבודה אחרת, והן מצד המדינה, שאם תצטרך לשלם תמורת שביתתם זה יעלה בערך עשרה מיליארד שקלים על חשבון ישיבות, תלמודי תורה, בתי חולים, כבישים ועוד.

אחרי כל זאת, ברור שפירות היתר המכירה עדיפים מהתורה על פירות נוכרים. שכן מצווה מהתורה להעדיף לקנות מאחינו היהודי, שנאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנֹה מיד עמיתך" (ויקרא כה, יד), ממה שנאמר "לעמיתך" למדנו מצווה מהתורה להעדיף את עמיתנו היהודי על פני נוכרי, לא זו בלבד אלא שגם כאשר הסחורה של היהודי עולה מעט יותר, יש להעדיף אותו (אהבת חסד ח"א ה, ז). בנוסף לכך, בקניית פירות היתר המכירה מקיימים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, וחיזוק חקלאים יהודים בארץ ישראל בכלל מצוות יישוב הארץ. ואילו אלה שמעדיפים פירות נוכרים עוברים של שתי מצוות עשה מהתורה, וזאת כדי לחשוש לדעת מיעוט פוסקים בדין שהוא מדרבנן או מנהג.

אגב, החלק החשוב ביותר במתווה הכשרות של השר מתן כהנא הוא המאפשר לשלושה רבנים מוסמכים להקים גוף כשרות. כך יוכל לקום לדוגמה הכשר של ישיבות בני עקיבא או הישיבות הציוניות, לפיו מוצרים שיש בהם פירות היתר המכירה הם המהדרין ואילו אלה שמחרימים את היתר המכירה כשרים בדיעבד. אולם עכשיו אין אפשרות להשיג הכשר מהדרין שמעדיף היתר מכירה על פני פירות נוכרים.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן