גם לפני חטא אדם הראשון, האדם נועד להיות עובד ושותף ביישובו של עולם • המעבירים את זמנם בבטלה, כגון במשחקי קובייה, פסולים לעדות • גם אדם עשיר שאינו נזקק לעבוד לפרנסתו – צריך לעבוד • בדורות האחרונים, בעקבות ריבוי תוכן הלימוד, הרבנים נצרכים להשקיע את כל ימיהם בלימוד • התנאים והאמוראים התפרנסו ממלאכתם, ועשו תורתם קבע ומלאכתם עראי • שתיהן התקיימו בידם • מי שאינו נדרש לתפקידי רבנות וחינוך, אינו נוהג כפי הדרכת התורה כאשר הוא משתמט מהאחריות לפרנסתו ולומד תורה ב'כולל'
ערך העבודה
שאלות רבות התעוררו בעקבות הטור הקודם שבו ביארתי את ערך העבודה, וכתבתי שלפי התורה נכון לאדם לעבוד ולקבוע עיתים לתורה מאשר ללמוד כל היום כאברך ולקבל מלגת קיום. הסברתי שיש ערך בכך שאדם יעבוד. אשיב בטור זה על מקצת השאלות, ובעזרת ה' בטור הבא על עוד שאלות.
שאלה: הרי העבודה היא קללה שהוטלה על האדם בעקבות חטא אדם הראשון, ומדוע כתבת שיש בה ערך?
תשובה: גם לפני חטא אדם הראשון, האדם נועד להיות עובד ושותף ביישובו של עולם, שנאמר: "וייקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה" (בראשית ב, טו). הוסיפו חכמים שלא ניתנה רשות לאדם לאכול מפירות גן עדן "עד שעשה מלאכה" (אבות דרבי נתן יא). ואף זה מחסדו של ה' עם האדם, שברא ה' את העולם חסר, כדי לתת מקום לאדם להיות שותף עימו בבניין העולם ותיקונו.
לאחר חטא אדם הראשון, לא די היה בעבודה רגילה, אלא האדם נצרך לעבודה קשה ומפרכת כדי לתקן את חטאו, ועל כן נגזר עליו "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט). אולם גם עבודה זו היא לטובתו של האדם, שעל ידי עבודתו הקשה להשיג לחם, האדם מתקן את חטאו ומפתח את עצמו ואת העולם.
כמי ההלכה במחלוקת על עבודה
עוד למדנו על ערך העבודה ממה שהורו חכמים שאף אישה עשירה שיש לה שפחות ואינה צריכה לעבוד לצורכי הבית, נכון שתעבוד כי "הבטלה מביאה לידי שעמום", כלומר ניוון ושיגעון (כתובות נט, ב). אומנם, אם תתעסק במשחקים, כגון שחמט או גידול חיות מחמד, לא תגיע לידי שעמום, אבל עדיין ישנו חשש שהבטלה תביא אותה לידי חטא, וכפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל: "שהבטלה מביאה לידי זימה" (כתובות סא, ב).
על כן, אם יש ויכוח בין הבעל לאישה, שהאישה רוצה להתבטל מכל מלאכה והאיש רוצה שתעבוד באחת ממלאכות הבית או הפרנסה, חובה על האישה לעבוד. וכן להפך, אם האיש רוצה שאשתו תתבטל מכל מלאכה ואילו האישה רוצה לעבוד, אסור לבעל להפריע לאשתו לעבוד (שולחן ערוך אבן העזר פ, ב-ג).
הבטלים מעבודה פסולים לעדות
עוד אמרו חכמים (סנהדרין כד, ב) שהמעבירים את זמנם בבטלה, כגון במשחקי קובייה, פסולים לעדות, "לפי שאין עסוקים ביישובו של עולם" (שולחן ערוך חושן משפט לד, טז). וכן כתב הרמב"ם: "מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ (עבודה), הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך – חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו" (עדות יא, א).
אהוב את המלאכה שמתקנת את האדם
אמרו חכמים: "אהוב את המלאכה" (אבות א, י). כלומר, "אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה. שהבטלה מביאה לידי שעמום" (רבנו עובדיה מברטנורא). לפיכך, גם אדם עשיר שאינו נזקק לעבוד לפרנסתו, כגון שירש ירושה גדולה, מפני הערך הגדול של העיסוק ביישובו של עולם, צריך לעבוד. לא זו בלבד אלא אפילו אין תועלת גדולה בעבודתו, הורו חכמים שייקח שדה ויעבד אותה כדי שלא יהיה בטל. "שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' (שמות כ, ט), ומה תלמוד לומר ועשית כל מלאכתך? להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות – ילך ויתעסק בהן" (אבות דרבי נתן א, יא). כלומר אף שיש לו שדות שאינן מסוגלות להניב פירות רבים, יעבד אותן ויוציא את הפירות שניתן להוציא מהן. וכדברי המאירי: "כלומר שיתעסק באיזה דבר של תועלת ולא יעמוד בטל, שהבטלה גורמת לו דברים קשים" (שם).
מדוע לא מצינו שגדולי הרבנים והצדיקים עובדים?
שאלה: בטור הקודם כתבת שיש ערך גדול בעבודה, אבל לא מצינו שגדולי הרבנים והצדיקים עסקו בעבודה.
תשובה: אכן, בדורות האחרונים, בעקבות ריבוי תוכן הלימוד, הרבנים נצרכים להשקיע את כל ימיהם בלימוד, כפי שיבואר בהמשך. אולם מתחילה גדולי הרבנים והצדיקים עסקו ביישובו של עולם ועבדו לפרנסתם, וכפי שמסופר בחומש בראשית בהרחבה על האבות.
מנהג גדולי התנאים
כמו כן התנאים והאמוראים התפרנסו ממלאכתם, ועשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, ושתיהן התקיימו בידם (ברכות לה, ב). אומנם מי שהתמנה למנהיג הפסיק לעסוק במלאכתו, ואם לא היה עשיר, הציבור היה מעשירו כדי שיהיה מכובד ודבריו יישמעו (קידושין ע, א). אולם גם המנהיגים עצמם, אף שהיו תלמידי חכמים גדולים ועצומים, לפני שהתמנו לכך – עסקו במלאכתם.
שמעון בן שטח, לפני שהתמנה להיות נשיא היה עוסק בפשתן (ירושלמי בבא מציעא ב, ה). הלל הזקן, לפני שהתמנה להיות נשיא היה חוטב עצים, ומקבל טרפעיק (מטבע) בשכרו, בחציו התפרנס ובחציו שילם לשומר בית המדרש (יומא לה, ב).
אבא חלקיה, שהיה בעל תפילה ומלומד בניסים, וחכמים היו שולחים אליו שליחים לבקש שיתפלל על הגשמים, היה עובד בחריצות בשדה ומתפרנס בדוחק כשכיר (תענית כג, א). שמאי הזקן היה בנאי, ועל כן אמת הבניין הייתה בידו (שבת לא, א; תשב"ץ א, קמז). רבי יהושע, שפעמים רבות נפסקה הלכה כמותו, היה יוצר מחטים בעזרת פחמים (ברכות כח, א; ירושלמי ד, א). רבי עקיבא התפרנס בדוחק רב מהבאת עצים מן השדה ומכירתם, ומהם גם היה מדליק אש כדי להתחמם וכדי ללמוד לאורה בלילות (אבות דרבי נתן ו). רבי מאיר, שאמרו עליו שאין בדורו כמותו, התפרנס מכתיבת סת"ם (עירובין יג, א). רבי יוסי, שהלכה כמותו כי נימוקו עימו, התפרנס מעיבוד עורות (עירובין מו, ב; יד, ב; שבת מט, א-ב).
היו חכמים שאף נקראו על שם מלאכתם, כדוגמת שמעון הפקולי שעסק בצמר גפן (ברכות כח, ב); רבי יוחנן הסנדלר (אבות ד, יא); נחום הלבלר שהיה סופר (פאה ב, ו); רבי ישבב הסופר שהיה מעשרה הרוגי מלכות (איכה רבה ב, ב).
מנהג האמוראים
רבי ינאי, מהדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל, היה חקלאי ועסק בנטיעת כרמים (בבא בתרא יד, א). שמואל, מהדור הראשון של אמוראי בבל, שהלכה כמותו בדיני ממונות, היה רופא ובעל שדות, ונהג לבודקם בכל יום (בבא מציעא פה, א; חולין קה, א). רב הונא, בן הדור השני לאמוראי בבל, לפני שהתמנה להיות ראש הישיבה הגדולה בסורא, התפרנס מהשקיית שדות, וכשהיו באים אליו אנשים כדי שידון אותם בדין תורה, היה אומר להם שיעמידו אדם אחר שישקה את השדה במקומו, כדי שיוכל להתפנות לדון אותם (כתובות קה, א). רב חנינא ורב אושעיא, שעלו מבבל לארץ ישראל ולמדו אצל רבי יוחנן, התפרנסו מעשיית סנדלים (פסחים קיג, ב). רב כהנא התפרנס מעשיית סלים ומכירתם (קידושין מ, א). רב פפא, בן הדור החמישי של האמוראים, שלימים התמנה לראש הישיבה, היה עובד בשדות, ויש אומרים שהתפרנס מעשיית שׁיכר (בבא מציעא קט, א; פסחים קיג, א). רבי אבדימא היה מוכר בשר, רבי אבהו ייצר בדים, רבי זירא עסק בכותנה, ורבה מכר אמבטיות (ירושלמי בבא מציעא ד, ז). הוסיף הרשב"ץ (מגן אבות א, י), ש"חכמי ישראל הגדולים" בחרו מלאכות נכבדות, כחפירת שדות וחטיבת עצים, "כדי להכניע את יצרם ולא יבואו לידי הרהור".
מנהג גדולי הראשונים והאחרונים
וכן נהגו ראשונים רבים, שכל זמן שלא היו מוכרחים להקדיש את כל שעותיהם כדי ללמד את התלמידים, התפרנסו מעבודתם. לדוגמה, כמה מגדולי הראשונים התפרנסו כרופאים, ומהם רבי יהודה הלוי, רמב"ם, רמב"ן, ר"ן, רלב"ג, רשב"ץ, ר' עובדיה ספורנו. ורש"י ורבנו תם התפרנסו מעשיית יינות.
מנהג האחרונים
בזמן האחרונים (החל מלפני חמש מאות שנה), תוכן הלימוד הלך והתרחב מאוד, ועדיין היו רבים מגדולי ישראל שהתפרנסו ממלאכתם. מהמתפרנסים ממסחר היו האר"י הקדוש, רבי בנימין זאב מטורקיה ויוון בעל שו"ת 'בנימין זאב', הרב אפרים זלמן מרגליות מגליציה בעל שו"ת 'בית אפרים' ועוד. כמו כן רבי יעקב צבי מקלנבורג בעל 'הכתב והקבלה', רבי אברהם דנציג בעל 'חיי אדם', ורבי חיים, מייסד ישיבת וולוז'ין, שאף החזיק את הישיבה בכספו בראשית דרכה. רבי יצחק למפרונטי מאיטליה, בעל ספר 'פחד יצחק', שימש כרופא, וכן רבי אברהם הרופא פורטלאונה, בעל ספר 'שלטי הגבורים'. הרמח"ל עסק בליטוש עדשות, ורבי שמחה בונם מפשיסחה, לפני שהתמנה לאדמו"ר, התפרנס מרוקחות ומסחר.
המנהג בימינו
בעקבות התרחבות תוכן הלימוד בדורות האחרונים, כמעט שאין אפשרות שרבנים ימלאו את תפקידם בלא שישקיעו את כל יומם בלימוד, הכנת שיעורים ומתן תשובות, ואזי גם הלימוד שהם לומדים לעצמם נחשב כעבודה, הואיל והוא הכרחי להכנת השיעורים ופסיקת הלכה. כמו כן בוודאי המורים נחשבים עובדים, ואף בימי חכמים היו משלמים להם כדי שיוכלו להתפנות ממלאכתם בשביל התלמידים.
אבל מי שאינו נדרש לתפקידי רבנות וחינוך, אינו נוהג כפי הדרכת התורה כאשר הוא משתמט מהאחריות לפרנסתו ולומד תורה ב'כולל' תוך שהוא נעזר במלגות, תקציבי רווחה והנחות שונות שנועדו למשפחות עניות שהתאמצו ולא הצליחו להתפרנס.
