סופה של פרשת גיורי וינה

בקרב הממסד הדתי היה ברור כי גיורי וינה יאומצו, אך סמוך לישיבת מועצת הרבנות בעניין הופעל על הרב אונטרמן לחץ אדיר של הקנאים • המשלחת שהגיעה לווינה עשתה עבודה מרושלת וסבלה מהטיה קשה נגד העוסקים במלאכה • סופה של הפרשה היה בסגירת בית הדין בווינה ובפקפוק בגיורים שנעשו שם • במישור הכללי, המחלוקת ההיא גרמה למקילים בגיור לחשוש להביע את דעתם בפומבי

בטור הקודם סיפרתי כיצד הופצה הדיבה על הגיורים בווינה. הדיבה הייתה שהאחראים על הגיור הם עמי הארץ או רפורמים, והגיורים נעשים בלא לימוד, ומספר המתגיירים גדול פי שישה ממה שהיה בפועל, ובלא להבין את השפה משדלים את הגרים לחתום על נייר ולטבול. כל זה כמובן היה שקר.

אומנם כן, בית הדין בווינה לא הוקם באופן מסודר על ידי הרבנות הראשית. היוזמה הייתה של הרבנים במחלקת העלייה בסוכנות היהודית, כדי שלא יעלו גויים לארץ וייטמעו בציבור כיהודים. את היוזמה הנהיג הרב מרדכי קירשבלום, ממנהיגי הסוכנות, שגם דאג שהרב הראשי הרב אונטרמן זצ"ל יידע על כך. הרב הגאון שמאי גינזבורג, שעבד בסוכנות, ליווה והדריך את הרב אלתר שטיינמץ שהפעיל את בית הדין. כפי שנכתב בזיכרון דברים עם הרב גרינפלד, רב קהילת אגודת ישראל בווינה, סוכם שהוא יהיה הסמכות ההלכתית, ובכל עניין יתייעצו איתו לפני מעשה. הוסכם שאב בית הדין לגיור יהיה הרב הרשמי של וינה, הרב ד"ר אייזנברג. אכן בפועל הרב גרינפלד ליווה את רבי אלתר בכל עניין, שכן רבי אלתר התפלל עמו בקביעות יום יום.

לקראת ישיבת מועצת הרבנות הראשית

פעילות בית הדין בווינה הייתה בתמיכת מנהיגי המפד"ל ובעיקר שר הדתות זרח ורהפטיג. היה ברור להם שמועצת הרבנות הראשית תאשר את הגיורים, שכן הם נעשו כדין. וכאשר החלו להתפרסם ההכפשות נגדם הורה להם הרב אונטרמן, בשתי פעמים שונות, להתעלם מהרינונים נגד הגיורים. ככלל, עמדת הרב אונטרמן הייתה שעדיף לגייר את בני המשפחה הנוכרים לפני עלייתם לארץ, וכפי שחזר ואמר לחברי מועצת הרבנות הראשית, משום שלאחר עלייתם לארץ יהיו "טרודים מאוד בעסקיהם ולא יתפנו לגיור ובסופו של דבר לא ירצו להתגייר", "יתאקלמו בחיי החברה בארץ ולא ירצו להתגייר". לעומת זאת, בעודם בהמתנה לקראת העלייה הם רוצים להתגייר וזמנם פנוי, וכך ילמדו היטב את יסודות היהדות ויתגיירו מתוך הזדהות.

התחזקות הדיבה והלחצים על הרב אונטרמן

בעקבות פרסומי הדיבה בכלי התקשורת נגד "הגיורים המזויפים" בווינה, והחתמת עשרות רבנים ואדמו"רים על הכרוז נגדם, הרב גרינפלד כבר לא הסכים להביע תמיכה פומבית בבית הדין. בלא תמיכתו נותר הרב אלתר שטיינמץ לבד, ובכך התחזקו הטענות נגדו.

בנוסף לכך, לקראת ישיבת מועצת הרבנות הראשית, הפעילים שעסקו בהשמצת גיורי וינה הלכו לבתיהם של כל חברי מועצת הרבנות הראשית והסיתו אותם. הם הוסיפו והטעימו שהרב אונטרמן עלול להתקפל בפני הפוליטיקאים הדתיים והחילונים.

בד בבד הפעילו לחצים רבים על הרב אונטרמן: עוררו נגדו תסיסה של תלמידים בכולל שלו, ארגנו עצומות ומחאות של רבנים ואברכים בישיבות נגד הרבנות שעומדת להיכנע לאנשי הסוכנות, וארגנו משלחות רבנים שהגיעו אליו כמעט מדי יום כדי ללחוץ עליו. מהמכתבים של פעילי "הוועד למען שלמות העם" עולה שהם התלבטו כיצד ללחוץ עליו, האם "בתקיפות ובצעקות" או באמצעות "משכילים ובשקט", שכן הרב קוליץ אמר להם "שאין כל השפעה על אונטרמן מאנשים דתיים. רק משכילים וכדומה יכולים להשפיע עליו". הם פעלו במרץ בשתי הדרכים. לדוגמה, דיווחו לרבי מלובביץ' שהלכו לרב שלמה זלמן אוירבך "וביקשנוהו להתערב ולהשפיע בעניינים. ואמר כי אין לו הזמן הדרוש, אולם אחר כך התברר כי ביקר אצל הרב אונטרמן יחד עם הרב אלישיב ועוד אברך בשם שטרן, והם אמרו לרב אונטרמן שבמידה ויכשירו גיורי וינה יוציאו הם איסור על גיורים אלה".

היחיד שגירש את מוציאי הדיבה היה הרב גורן, שהיה אז רבה של תל אביב. כשהגיעו אליו הוא שאל אותם האם שירתו בצבא, והם ענו שיש להם פטור כתלמידי ישיבה ש"תורתם אומנותם". כשהוציא את העט לרשום את שמותיהם כדי לבדוק האם מותר להם להיעדר מהישיבה, הם ברחו.

ההחלטה לשלוח משלחת לבדיקה

בעקבות הלחצים והאיומים שהופעלו על הרב אונטרמן, שהיה אז כבן שמונים וחמש, הוא נענה לדרישה שלא לאפשר לנציגי הציבור לדבר בפני מועצת הרבנות. כך יצא שלמרות הפצרותיו של שר הדתות ורהפטיג לבוא בפני מועצת הרבנות הראשית ולספר להם את האמת על גיורי וינה, הוא לא הוזמן. גם את הרב קירשבלום, שביקש שוב ושוב לבוא, לא הסכימו לשמוע. לאחר שני דיונים מתוחים התקבלה ההחלטה לשלוח רבנים לבדוק את גיורי וינה. הרבנים שנבחרו היו הרב קוליץ והרב ורנר, שניהם אבות בתי דין בתל אביב. מה שהכריע את הכף היה הצטרפותם של רבנים ציוניים במועצת הרבנות הראשית, כדוגמת הרב ישראלי, לעמדת הפעילים נגד גיורי וינה.

המשלחת

כאשר נקבע שישלחו שליחים לווינה, היו פעילי הסוכנות הדתיים עדיין בטוחים שהואיל ונהגו כשורה, לשם שמיים ועל פי ההלכה, המשלחת תטהר את שמם. כפי שכתב הרב קירשבלום לרב אלתר שטיינמץ, שהרבנים הם "אנשים נאמנים ובוודאי יעשו את הישר והטוב".

בינתיים העולם החרדי רגש והתרעם על "השערורייה" של גיורי וינה, ואף רבנים ציוניים כדוגמת הרב ישראלי והרב נריה דרשו לקיים בירור נוקב. כך יצאו הרב קוליץ והרב ורנר לווינה מתוך עמדה עוינת. הם התייחסו לכל העוסקים בגיור כחשודים, וחקרו אודות הרב ד"ר אייזנברג, רבה הרשמי של וינה, ששימש כאב בית הדין לגיור, האם הוא מחלל שבת בפרהסיה. מדובר היה ברב אורתודוקסי־מודרני, ועצם העלאת חשד כזה נגדו הצביעה על הטיה ברורה של הרבנים החוקרים. את כולם שאלו תחילה האם הם מתחרטים על מה שעשו, שכן גדולי ישראל יצאו נגדם. כשרבי אלתר אמר שהוסמך לרבנות, היו בטוחים שהוא מרמה אותם. כאשר פגשו את הרב ברונר, מנהל בית הספר של אגודת ישראל שהוסמך לרבנות והשתתף כחבר בבית הדין, כתבו שהסמיכה שלו אינה אמיתית אלא לצורך קבלת דרגה של מורה. על הרב שטיין שגם השתתף בגיורים כתבו שהוא מורה ולא הצליחו לראותו, למרות שהתגורר אז בארץ ובקלות ניתן היה לפגוש אותו ולהיווכח שאכן קיבל סמיכה לרבנות. בנוסף לכך הם דרשו מבית הדין בווינה דקדוקים, מה שלא מקובל לדרוש במקום אחר, כגון שחברי בית הדין שקיבלו את הגרים יהיו גם בטבילה ולא יסמכו על שלושה נאמנים, ועל סמך זה הטילו פקפוק בגיורים.

יש לציין שהרבנים חשו שהם מקיימים מצווה בשליחות גדולי ישראל. אמרו בשם הרב ורנר ש"הוא רואה בפעולתו בווינה אחת מזכויותיו הגדולות בחייו, שיבוא עמהם בפני בית דין של מעלה".

החלטת מועצת הרבנות הראשית

הרבנים חזרו לארץ והעידו בפני מועצת הרבנות הראשית שיש בעיות חמורות בגיורי וינה. הרב ורנר אמר שבית הדין בווינה הוא "אשרה אצל המזבח". הרב גורן התרעם נגדו ושאל: אם מדובר באשרה, כיצד ייתכן שהרב גרינפלד ליווה אותם וענה לתשובותיהם? הרי היה עליו לזרוק אותם מבית הכנסת! המשיך הרב גורן וטען: הרי להלכה גם בית דין של הדיוטות כשר לגיור, ועל כן יש לסיים את הדיון ולאשר את הגיורים. גם הרב חיים דוד הלוי הצטרף לדעתו. כפי הנראה היה לכך רוב, והרב אונטרמן ביקש לקבל החלטה לאשר את גיורי וינה. אולם הרב גולדשמידט, מראשי המתנגדים, אמר שהוא לא בקיא בסוגיה וביקש לדחות את ההחלטה לישיבה הבאה (פרוטוקול מישיבת מועצת הרבנות הראשית, כ"ו שבט תשל"א).

בינתיים התעצמו הלחצים על הרבנים חברי מועצת הרבנות. לישיבה הבאה הגיע הרב גולדשמידט עם החלטה מנוסחת בתיאום עם הפעילים, שכל גיור וגיור ייבדק באופן פרטני, וכך הוחלט. הרב גורן החרים את הישיבה במחאה על שלא נהגו כדין ואישרו מיד את כל גיורי וינה.

סוף דבר

בית הדין בווינה נסגר, ועמו נסגרה האפשרות לחבר בין פעילי העלייה לבירורי היהדות ובין בתי הדין לגיור. מאז ואילך עלו ארצה מאות אלפי זכאי חוק השבות שאינם יהודים. לו היו ממשיכים את הקו של בית הדין בווינה, רבים מהם היו מתגיירים לפני עלייתם לארץ, ואלה שלא היו מתחברים ליהדות היו נשארים בגולה. שכן הממשלה בראשות גולדה מאיר חפצה מאוד שהעלייה תהיה מתואמת עם הרבנות, באופן שיגיירו כמעט את כולם וידחו את מי שאינו מעוניין בזהות יהודית.

בנוסף לכך, מאז ההשמצות נגד הגיורים, רבנים רבים החלו לחשוש לומר את עמדתם. עד שנת תש"ל רוב הרבנים שכתבו את עמדתם נטו לעמדת המקילים. אולם מאז, בתהליך הדרגתי, קולם נאלם.

הרב אונטרמן, שראה נכוחה את המציאות יותר משאר הרבנים והבין עד כמה כדאי שבתי הדין לגיור יהיו בחו"ל כחלק ממערך העלייה, נסוג מחמת הלחצים הכבדים שהופעלו עליו ולא הצליח לקיים את בית הדין בווינה. להערכתי, בעקבות פרשה זו נציגי הציבור הדתי הגיעו למסקנה שבהיות הרב אונטרמן כבר בן שמונים וחמש, בבחירות הבאות ראוי להחליפו. שנתיים אחר כך נבחר הרב גורן במקומו.

כעשר שנים לאחר מכן היה הרבי מלובביץ', שהוביל את המערכה נגד גיורי וינה, במוקד מחלוקת קשה. רבנים ליטאים שהיו שותפים עמו במאבק בגיורי וינה הוקיעו אותו ואת חסידי חב"ד בחריפות איומה ונוראה. כתוצאה מכך הרבי מלובביץ', שפעל במסירות נפש עצומה למען יהודים ויהדות בכל העולם, וחפץ בכל ליבו להביא שלום, אחדות וגאולה לישראל, סבל מאחת המחלוקות הקשות ביותר, ומי יודע איזה הפסד נגרם מכך לעם ישראל.

לפי עדותו של רבי אלתר שטיינמץ, שנתיים לאחר מכן נפגש עם הרב ישראלי למשך שעתיים, והרב ישראלי הצטדק שפעל על פי המידע שהיה בידו, ואף התרעם על שהאחראים על גיורי וינה שתקו ולא השיבו לטענות נגדם. עוד סיפר: "גם הרב הראשי גורן אמר לי בזמנו שפשענו על שלא הגבנו על הפסק 'ומדשתקי שמע מינה'…"

המאמר נכתב בעזרתם של הרב ד"ר בועז הוטרר והרב צוריאל חלמיש