מדריך למטייל (ברכות הראייה)

חמישה סוגי נופים מרשימים שמברכים "עושה מעשה בראשית" על ראייתם • אין מברכים ברכת הים על אגם מלאכותי • אין בארץ כיום נהרות גדולים שמברכים עליהם • מברכים על הרים גבוהים במיוחד ועל גבעות שצורתן מיוחדת ומרשימה • הרואה מספר נופים ביום אחד מברך על כל אחד ואחד • מספר נופים מרשימים הסמוכים זה לזה, מתי מברכים על כולם ברכה אחת • כאשר הנופים המרשימים נמצאים ליד הבית • מתי יש לברך על נופים שחולפים על פניהם בעת נסיעה ברכב

רבים יוצאים בימים אלה לטיולים ברחבי הארץ, וכדי לרומם את הטיול להתבוננות בגדולת הבורא ראוי להזכיר את ברכות הראייה שתיקנו חכמים.

תקנת הברכה על נופים מרשימים

על חמישה נופים מרשימים תיקנו חכמים לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית", ואלו הם: ימים, נהרות, הרים, גבעות ומדבריות (ברכות נד, א). שמתוך ראיית הנופים המיוחדים הללו אדם יכול להיפתח להתבונן בבריאה ולומר ברכה של שבח. וגם מי שאינו מתרגש מראיית הנופים הללו, כל זמן שראייתם נחשבת מרגשת בעיני רוב הבריות – חייב לברך.

חישוב שלושים הימים

אמנם מי שכבר ראה את הנוף המיוחד בתוך שלושים יום אינו מברך, כי אין לו בראייתו חידוש. אבל אם עברו שלושים יום מהראייה הקודמת, חייב לברך. ואף שיש אנשים רגישים שגם לאחר שבוע שלא ראו את הנוף המיוחד יתרגשו מחדש, ולעומתם ישנם אדישים שגם לאחר שנה לא יתרגשו – תיקנו חכמים לברך על פי המקובל אצל רוב בני אדם, שלאחר שלושים יום מתעורר בנפשם חידוש.

כדי להקל על חישוב הימים, נבאר שיום ה 31 שבו מברכים בשנית יהיה תמיד לאחר ארבעה שבועות ויומיים. שאם ראה ביום ראשון, יגיע היום ה 31 לאחר ארבעה שבועות ביום שלישי. ואם ראה ביום שני, יגיע היום ה 31 לאחר ארבעה שבועות ביום רביעי (כמו בדין פדיון הבן).

על איזה ים מברכים

ים הוא תמיד מרשים, ולכן על כל ים ואגם מברכים, ובלבד שיהיו בו מים רבים בכל ימות השנה, ואינו מעשה אדם. לפיכך על ארבעה ימים מברכים בארץ ישראל: הים התיכון, ים סוף, הכינרת וים המלח.

אבל אם האגם נוצר על ידי סכר שעשו בני אדם, גם אם יהיה גדול מאוד, כדוגמת סכר אסואן, אין מברכים עליו, הואיל והברכה נתקנה כשבח למעשה הבורא ולא למעשי בני אדם.

הברכה על האוקיינוס

על האוקיינוס שמקיף את היבשות מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה את הים הגדול". ואמנם יש סוברים שהים הגדול הוא הים התיכון (שו"ע או"ח רכח, א). אולם לדעת הרבה פוסקים רק על האוקיינוס מברכים "שעשה את הים הגדול", ואילו על הים התיכון מברכים "עושה מעשה בראשית". וכך נוהגים (רא"ש, רע"ב, מ"א, מ"ב רכח, ב, ע' באו"ה שם).

על אילו נהרות מברכים

לגבי נהרות נאמרו שני תנאים:
א) שהם זורמים כטבעם בלא שבני אדם שינו את אפיק זרימתם.
ב) שיהיו גדולים לפחות כמו הפרת, שנקרא בתורה נהר גדול. וקל וחומר שמברכים על נהרות גדולים יותר כדוגמת הנילוס, הוולגה, הריין, האמזונס והמיסיסיפי. אבל על נהרות רגילים כדוגמת הירקון, הירדן ודומיהם אין מברכים, כי אינם מרשימים כל כך (מ"ב רכח, ב).

הרים וגבעות

לגבי הרים התנאי לברכה עליהם הוא שיהיו גבוהים במיוחד ביחס לסביבתם. ולגבי גבעות התנאי הוא שצורתן תהיה מרשימה במיוחד, כגון שיש להן צוקים תלולים ומחודדים, כדוגמת הצוקים המרשימים שבמדבר יהודה. אבל על ההרים הרגילים שבהרי יהודה, שומרון והגליל – אין לברך. אבל על ראיית גמלא, ארבל, מצדה וסרטבה מברכים, מפני שמראם מיוחד. וכן מברכים על הר תבור, שגובהו מרשים ויש לו מראה מיוחד.

הרים וגבעות שמברכים עליהם בארץ ישראל

כדי להמחיש את ההלכה, נזכיר את ההרים המפורסמים בארץ ישראל, שמטיילים נוהגים לנסוע כדי לראותם: בגולן – הר החרמון וגמלא; בגליל – ארבל, הר חזון, הר עצמון, הר מירון (בעיקר לכיוון צפון), רכס ראש הנקרה (בעיקר בחלקו המערבי); בשומרון ויהודה – הר גריזים והר עיבל, הר כביר, הר טמון, סרטבה, בעל חצור, כוכב השחר, מצדה, מצוק ההעתקים לכל אורכו בתצפית לבקעת ים המלח; בעמק יזרעאל – הר תבור, הגלבוע (בעיקר הר שאול); הר הכרמל במקומות שבהם הוא יורד בתלילות אל עמק יזרעאל או לים. בנגב ובאילת – מכתשים (מבט לתוך המכתש), הר ארדון (במכתש רמון), הר שלמה והר צפחות (את הרשימה קיבלתי מקרובי ד"ר יוסי שפנייר).

מדבר

מדבר הוא מקום צחיח ושומם, שיורדים בו מעט גשמים. גם על מדבר יהודה מברכים, ובתנאי שהמראה מעורר רושם, כגון שהולכים לטייל בתוכו וכל השטחים שמסביב שוממים, או שהולכים לנקודת תצפית כדי להביט במרחביו הצחיחים. אבל הרואה את המדבר תוך נסיעה שגרתית בכביש – אינו מברך.

הרואה ביום אחד כמה נופים

אין ראייה של הר גדול אחד פוגעת בברכה על ראיית הר אחר, שאם יראה את החרמון וייסע אחר כך לגליל לראות את הר מירון יברך שוב "עושה מעשה בראשית". ורק על ראייה חוזרת של אותו הר בתוך שלושים יום אין מברכים. נמצא שיכול אדם להתחייב בברכת "עושה מעשה בראשית" מספר פעמים ביום אחד. שאם יראה ביום אחד את הים התיכון, ואחר כך את הר הכרמל, ואחר כך את הר תבור, ואחר כך את הכינרת, ואחר כך את הר החרמון, יברך על כל אחד ואחד מהם "עושה מעשה בראשית".

וכן מי שטס מארץ ישראל לאמריקה, כשיראה את הים התיכון יברך "עושה מעשה בראשית", ולאחר שיעבור את אירופה ויראה את האוקיינוס האטלנטי יברך "שעשה את הים הגדול". ואם יראה מהמטוס הרים גדולים במיוחד – יברך גם עליהם "עושה מעשה בראשית".

מי שרואה יחד כמה נופים שצריך לברך עליהם, יברך על כולם ברכה אחת. למשל, מי שנמצא במקום שממנו הוא רואה היטב את ים הכינרת ואת הארבל, יברך על שניהם ברכה אחת.

הרואה באזור אחד כמה הרים מרשימים

מי שהולך לטייל באזור שיש בו כמה גבעות מיוחדות שצורתן דומה, מכיוון שכולן שייכות לאותו אזור ויש דמיון בצורתן, גם אם יראה אותן בזו אחר זו – בברכה אחת יוציא את כולן.

וכן לגבי הרים גדולים, אם הם באזור אחד – יברך על כולם ברכה אחת. למשל, הכרמל כולו נחשב לאזור אחד. ויהודה, שומרון והגליל, שהם שטחים גדולים יותר, נחלקים למספר אזורים לפי תוואי השטח. ויברך על ההרים לחוד ועל הגבעות לחוד, אלא אם כן יראם יחד.

והמטייל במדבר יהודה, כשייכנס למדבר יברך על המדבר, ואם אחר כך יראה הר גדול במיוחד – יברך גם עליו. וכשיגיע למקום הצוקים והגבעות המיוחדים, אף אם יראם בזה אחר זה יברך ברכה אחת על כולם, הואיל והם באותו אזור וצורתם דומה.

דין מי שמתגורר סמוך לנופים מרשימים

מי שמתגורר סמוך לים או רגיל לנסוע בקרבתו, מכיוון שאין לו בראייתו חידוש אינו מברך, אבל על ראיית ים אחר יברך. לפיכך כל מי שמתגוררים קרוב לחוף הים התיכון, או שרגילים לנסוע בכביש החוף, אינם מברכים על ראיית הים התיכון, ואפילו אם יראה אותו מחוף שאינו מורגל להיות בו. ואף אם במקרה יעברו על מי שגר סמוך לים שלושים יום שלא הביט בו – לא יברך, שהואיל ובקלות יכול היה להתבונן בו, אין לו בראייתו חידוש. אבל אם יעזוב את מקומו לשלושים יום, וכשיחזור ירצה להביט בים – ייחשב כרואה ויברך. וכן הדין לגבי מי שמתגוררים סמוך להר גבוה או גבעה מיוחדת.

ברכת ראיית הנופים לימינו

בימינו, כשאנשים רגילים לגמוא מרחקים ברכב כדי להגיע לעבודתם או למפגשים חברתיים ומשפחתיים, פעמים רבות אדם רואה תוך כדי נסיעתו הרים, גבעות וימים. ומתעוררת השאלה האם מברכים גם על ראייה כזו שנעשית כדרך אגב ובאופן שגרתי. ויסוד הספק בכך שבעבר, כשהיו מהלכים ברגל או על חמור, רק לעיתים נדירות ראו נופים מיוחדים. וכשהיו רואים את הים התרגשו מראייתו, וכשהיו מהלכים ליד החוף ופתאום ראו את הרי הכרמל הנישאים הנושקים לחוף התרגשו מראייתם. אבל כיום רגילים לנסוע שם הלוך וחזור, והמראה נעשה שגרתי.

למעשה, רק הרואה, היינו זה ששם את לבו לנופים המיוחדים, צריך לברך, ומי שאינו שם לב לא יברך. ועל כן יש לחלק בין שני סוגי ראייה: בעת טיול ובעת נסיעה שגרתית.

הרואה נופים מרשימים בעת טיול

בעת טיול, כאשר המגמה היא להתבונן ביופי הבריאה, ברור שיש לברך על כל הנופים המיוחדים, ובכללם הים, התבור והכרמל, ובלבד שלא ראה אותם שלושים יום ואינו רגיל לנסוע בקרבתם. וגם מי שבאופן אישי אינו מתפעל, מכיוון שהוא בא לראות את הנופים, הרי שהוא מחשיב אותם וחובה עליו לברך. ואם יש לו ספק אם מראה ההר או הגבעה או המדבר מרשימים מספיק, נכון שיאמר את הברכה בלא שם ומלכות. ואם אלו הרים או גבעות שמטיילים נוהגים לבוא לראותם (כדוגמת המקומות שמוזכרים לעיל), סימן שהם מרשימים ויש לברך עליהם בלא ספק.

בעת נסיעה שגרתית

בעת נסיעה שגרתית הדין תלוי בהתרגשות. אם המראה מעורר את תשומת לבו – יברך. ואם אינו תופס את תשומת לבו, למרות שהוא רואה אותו – לא יברך. למשל, מי שנוסע מירושלים לחיפה דרך כביש החוף, אם ישים את לבו לים ויתרגש מעט – יברך. ואם לא – לא יברך. אם ישים לב להרי הכרמל ויתבונן במראם המיוחד – יברך, ואם לא יתבונן בהם – לא יברך. וכך לגבי התבור, הכינרת וההרים הנישאים שביהודה ושומרון.

יהי רצון שמתוך הברכות שנברך כל ראיותינו יתרוממו באמונה, ומתוך ההתבוננות בבריאה נזכה ללכת בדרכי ה'.