האדם עץ השדה

יחס מזלזל של תלמידות להרצאתה של ניצולת שואה * האחריות מוטלת לא רק על הבנות שפיטפטו * מעלת פרי העץ על פרי האדמה * האדם כמו העץ, מבשיל ונושא פירות רק לאחר הכנה ממושכת * האדם נוצר לאכול מפרי העץ, ורק לאחר החטא החל לאכול פרי אדמה * המן כמזון מחנך לאמונה, לאכילה במידה ולשמירת שבת * דברי האר"י על השורש הרוחני של המאכלים * רבי משה זכות: קדושת פירות א"י עולה על קדושת המן * אמונת ייחוד ה' מתגלה דווקא בא"י

הרצאתה של ניצולת השואה

באולפנה אחת הזמינו ניצולת שואה לספר על המאורעות שעברו עליה באותן שנים נוראות. בהדרגה התקבצו הבנות. הצדיקות שהגיעו ראשונות התיישבו באמצע. הבאות אח"כ התיישבו מאחור. אלו שאיחרו נאלצו לשבת מקדימה. כך יצא שבשורות הראשונות ישבו המאחרות, חלקן תלמידות כיתת מב"ר (שרובן סובלות מקשיי קשב וריכוז).

תחילת ההרצאה היתה מבטיחה. המרצה ידעה להתנסח בבהירות, הסיפור מטבעו היה מרגש, אולם כשהמרצה התחילה להיפתח יותר ולספר על הדברים האיומים שעברה, בנות אחדות מקרב אלו שישבו לפניה החלו לפטפט מעט או להתעסק בטלפונים שלהן. ניצולת השואה נאלצה להפסיק את דבריה ולבקש שקט. היא הצליחה לדבר עוד כמה משפטים באופן ראוי, אבל שוב חזרו הבנות שלפניה לפטפט, ואליהן הצטרפו עוד בנות מקרב היושבות בשורות הראשונות, וכך כל כמה דקות היא נאלצה לקטוע את שיחתה ולהתחנן למעט שקט. היא ניסתה לדבר בשטף וברגש, אבל לא הצליחה. המורות שישבו בצד הסתפקו בשליחת מבט זועף אל המפטפטות, ומורה אחת אף נעמדה לרגע וביקשה שקט, אבל לא נזפה ישירות במפטפטות ולא הורתה להן לצאת. היו שם בנות שהרגישו נורא. מדובר היה בגברת בת כשמונים שכבר עברה מספיק צרות בשואה, ולא היה מגיע לה לסבול ולהתבזות לפני כל הבנות.

סיום השיחה היה מפתיע. בלי לדעת מה קורה באולם הגיעה הרכזת החברתית, ותוך בקשת סליחה פנתה אל ניצולת השואה והבנות ואמרה שהתברר שלא תכננו היטב את הזמנים, והמורות המקצועיות כבר ממתינות להיכנס לכיתות. ולכן, עם כל הצער וההתנצלות בפני ניצולת השואה שאינה אשמה כלל בשיבוש הזמנים, היא נאלצת לבקש ממנה לסיים את השיחה תוך חמש דקות.

העלבון עמד באוויר. ניצולת השואה הצליחה בקושי להוציא מפיה איזה משפט מרוסק, וסיימה את דבריה.

לקחים

זה שהבנות המפטפטות נהגו באופן איום ונורא – ברור. גם המורות אשמות בכך. היה עליהן להקפיד על כבודה של ניצולת השואה, ולחנך את הבנות לדרך ארץ ומוסר. אולם גם הבנות הצדיקות שהגיעו בתחילה והתיישבו באמצע צריכות לדעת שראוי היה להן לשבת בשורה הראשונה, ולהביע בכך את מלוא העניין והרצון לשמוע ולכבד.

סיפור זה שמעתי לפני כמה שנים, ושיניתי בו מספר דברים. נא אל תנסו לשער היכן זה קרה, כי מאז שמעתי שסיפורים דומים התרחשו במקומות שונים, ולכן מעל הרבה ראשים הכובע אמור כעת לבעור. אין הכוונה כאן להאשים, אלא להסב את תשומת הלב לעניין המוסרי הזה.

בין פירות העץ לפירות האדמה

לכבוד ט"ו בשבט נעסוק מעט במעלתם של פירות האילן. ונפתח בהלכה: על פירות העץ כדוגמת ענבים, רימונים, תפוחים, אגסים, אגוזים ושקדים מברכים "בורא פרי העץ". ועל פירות הארץ כדוגמת תירס, עדשים, אפונה, עגבניות ומלפפונים מברכים "בורא פרי האדמה".

פרי האדמה גדל במהירות. תוך חודשים ספורים מעת זריעתו או שתילתו הוא נותן פרי, וכוח האדמה הפשוט ניכר בו יותר. לעומתו פרי העץ עובר תהליך מורכב. בשנים הראשונות העץ צריך לצמוח ולהתעצב, ואח"כ בתהליך ארוך יחסית הוא קולט מזון מהאדמה, מעכל אותו ומצמיח את פירותיו. אפשר לומר שפרי האדמה מבטא בסיסיות ופשטות, ואילו פרי העץ מבטא שכלול ומורכבות, ובדרך כלל גם טעמו עמוק ועשיר יותר.

העץ דומה לאדם

העץ דומה לאדם: שניהם צריכים לעבור תהליך ממושך עד שיגיעו לבשלות, אבל אח"כ פירותיהם משובחים יותר. וכמו העץ, שפירות שלוש השנים הראשונות שלו אסורים באכילה מדין ערלה, כך גם האדם צריך ללמוד תורה ולהתחנך למצוות לפני שיתחיל לפעול בעולם.

פירות העץ והאדם

מתחילה ראוי היה לו לאדם לאכול פירות אילן בלבד, שנאמר (בראשית ב, טז): "מכל עץ הגן אכול תאכל". ואף הדגן, שהוא עיקר מאכלו של אדם, היה אז צומח על עץ. ולדעת רבי יהודה, עץ הדעת חיטה היה (ברכות מ, א). לעומת זאת, בעלי החיים היו אמורים לאכול פירות אדמה ועשבים. ואחר החטא נפל האדם ממדרגתו, וכדי לתקן את עצמו הוא נזקק לפירות האדמה, כלומר, לתיקונים פשוטים ובסיסיים יותר. ואף הדגן נפל עמו ונעשה עשב.

וזהו שאמרו חכמים (פסחים קיח, א): "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם 'וקוץ ודרדר תצמיח לך' זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיוון שאמר לו: 'בזעת אפך תאכל לחם' – נתקררה דעתו". כלומר כשהבין שלמרות שנגזר עליו לאכול פרי אדמה, מכל מקום על ידי טרחתו ויגיעתו בחרישה וזריעה, קצירה וטחינה, לישה ואפיה, ירומם את מאכל האדמה כדי שיהיה ראוי לו – נחה דעתו.

ואף שעיקר מזונו של האדם עתה מפירות האדמה, עדיין יש חשיבות עצומה לפירות האילן, שהם מרוממים ומשביחים את איכות חייו, ומקשרים אותו אל מדרגה גבוהה יותר. ולעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, יחזור מאכלו של האדם להיות פרי עץ, ולא יהיה טורח לזורעו כל שנה. וכפי שאמרו חכמים (כתובות קיא, ב): "עתידה חיטה שתיתמר כדקל… שמא תאמר יש צער לקוצרה (מפני גובהו של הדקל)… הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשירה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ועל ארץ ישראל אמרו: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות מוכנות) וכלי מילת (בגדים נאים)". (ועיין פרי צדיק ט"ו בשבט א).

המן – מזון חינוכי דיאטטי

"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" (שמות טז, לה). לחם חינוכי היה המן, הוא חינך לאמונה בהשגחה האלוקית. שכיוון שלא יכלו לשמור את המן מיום ליום, היו צריכים להאמין בכל יום שגם מחר יוריד ה' להם מן. הוא גם חינך לאכילה נכונה (דיאטטית), שכן גם הגרגרנים שרצו לאכול יותר מכפי צורכם, ולשם כך אספו חתיכות מן מרובות, נעשתה להם קליפתו עבה, עד שלבסוף קיבלו את השיעור הראוי להם לאותו היום. המן גם חינך לשמירת שבת על ידי שירד ביום השישי כפול. וכיוון שהיו פטורים מטרדת הפרנסה, יכלו להפנות עצמם ללימוד התורה במשך כל ארבעים השנה. וזהו שאמר ר' שמעון בן יוחאי: "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הא כיצד, היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה" (מכילתא בשלח).

הרוחניות שבאוכל

ביאר האר"י הקדוש שלכל מאכל ישנו שורש רוחני, וכשאדם אוכל, הגוף שלו ניזון מהחומר שבאוכל, והנשמה ניזונת מהרוחניות שבאוכל. וממילא מובן שהמן שהיה יורד מהשמיים, שורשו הרוחני היה גבוה מאוד, ונתן כוח לישראל לעסוק בתורה ולקלוט את רעיונותיה העמוקים.

ודווקא מפני רוחניותו היתירה של המן, היו מישראל שהתאוננו על טעמו המעודן מידי, ועל המתח הרוחני שחשו בעקבות אכילתו.

פירות ארץ ישראל הקדושים

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון שמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב: שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמיים כדי שיוכלו לקלוט את התורה. אבל בארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירות הקדושים, ולכן אין צורך יותר שיירד להם מן מהשמיים. והוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות, שאדרבה הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר 'טוב הארץ' לרב נתן שפירא).

וכן ביאר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עימנו לגלות, יש בה את הכישרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע. אבל זוהי קדושה שאינה שלמה, והשאיפה השלמה שלנו היא לגלות את הקדושה דרך הטבע בארץ ישראל (אורות ע' עז).

הגר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה

אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה" ועוד אמרו: "כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים".

וקשה לכאורה, הלא ישנם בחוץ לארץ יהודים מאמינים, בעלי מסירות נפש, ומדוע הם נחשבים כמי שאין להם א-לוה וכעובדי עבודה זרה.

אלא שצריך להבין שעיקר יסוד האמונה לדעת שה' אחד ומתגלה בשמיים ובארץ, וחטאה הבסיסי של עבודה זרה שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים. והפירוד העיקרי הוא בין השמיים והארץ, הרוח והחומר. וכיוון שבחוץ לארץ אפשר לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה הדבר כאילו דבר ה' מתגלה רק בתחומי הרוח, וכאילו אינו יכול להתגלות בתוך המציאות הגשמית הממשית, והרי זה כמי שאין לו א-לוה וכעובד עבודה זרה. אבל בארץ ישראל, שבה גם יישוב הארץ קשור לאמונה ומצווה, וגם פירותיה קדושים, מתגלה האמונה האחדותית.

ולכן בניין הארץ הוא יסוד הגאולה, שעל ידו יכולה הקדושה להתגלות בעולם כולו על כל רבדיו, ומתוך כך ייעשה שלום בין הרוח והחומר, שלום בין העמים, ושלום בין כל הדעות השונות.