רביבים

תרבות המחלוקת והלקח עבורנו

פגישותיי עם רפורמים מושתתות על הבנה ברורה שמטרת הפגישה היא להרבות אחווה וישנם הבדלים שלא ניתנים לגישור • לעומת זאת, היו פגישות עם רבנים חרדים שסירבתי לקיים, מפני שהבנתי שהכוונה הנסתרת בהן היא ניסיון לגייס אותי למחנה שלהם • למרות אהבתי הגדולה לציבור החרדי, אי אפשר להתעלם מכך שהמחלוקות הרבות אצלם אינן מקריות, אלא נובעות מתרבות של פירוד שמונהגת על ידי ראשי הקהל • בשנים האחרונות מתגלים ניצנים של התרבות הזאת בקרב חלק מהציבור החרד"לי. עלינו ללמוד מטעותם של אחינו החרדים ולשרש תפיסות כאלה מקרבנו

כאשר אין נותנים ביטוי לערך סגולת ישראל, כאשר יש מי שמבזים בשיטתיות כל תלמיד חכם שאינו הולך בדרכם, כאשר אין מכבדים את חיילי צה"ל העומדים על משמר עמנו וארצנו – נוצרת תרבות של ביזוי, אלימות וריב אחים. אין עוד מעצורים מפני המחלוקות הנוראות

בימים שבהם שמרתי על עמדתי ביחס לסירוב פקודה לעבור על הלכה שלא לצורך פיקוח נפש, וסירבתי לקבל את ההכתבות של שר הביטחון דאז אהוד ברק, התקשר אליי אדם אחד ושח לאוזניי שבירושלים הרבנים החרדים מעריכים את עמדתי, ואף הרב פלוני, גדול הדור, הביע את רצונו להיפגש עמי. ואדם אחר חזר והתקשר שוב ושוב בשם אחד מחשובי הפוסקים והדיינים בבני ברק כדי להזמין אותי. חששתי שמא אינם מכבדים באמת את עמדתי התורנית, אלא רק משבחים את ההתנגחות עם שר הביטחון ורוצים למשוך אותי למחנה החרדי. וכביכול היה בכך פיתוי, שלמרות שלמדתי בישיבת מרכז הרב יואילו להעריך אותי. עסקתי אז בהלכות שבת, וטרחתי לשלוח לרב הפוסק מבני ברק את הפרק על פיקוח נפש, וכתבתי שאשמח לקבל ממנו הערות. רציתי לבחון אם הוא באמת מעוניין בשיח תורני. בנוסף לכך, בחרתי פרק שבו דעתו של הרב גורן הובאה בכמה עניינים, ואף בכך רציתי לבחון את יחסו. על הפרק ההלכתי לא קיבלתי תגובות. כיוון שכך, מבחינתי לא היה טעם להמשך הקשר, וסירבתי בנימוס להזמנות החוזרות.

שאלה: עם הרבה הרפורמית הסכמת להיפגש בלא הצבת תנאים, ואילו את רב חרדי מבני ברק אתה בוחן אם נכון להיפגש איתו?

תשובה: מטרת הפגישה עם הרבה הרפורמית הייתה ברורה: למרות חילוקי הדעות העמוקים והחריפים, נפגשים כדי לבטא את האחווה. לעומת זאת, עם הרב החרדי אין לכאורה חילוקי דעות גלויים על קדושת התורה, ועל כן אין צורך לקרב, אלא אם כן מדובר בשיח מכובד ושוויוני. אם הוא לא מוכן לעיין כראוי בדבריי, אין צורך לטרוח במיוחד כדי להיפגש עמו. עליי לציין שבכינוסים רבים השתתפתי עם רבנים חרדים, התייחסתי אליהם בכבוד ובאהבה והקשבתי בתשומת לב לדבריהם. כמובן שאם הוא ביוזמתו רוצה לדבר עמי, אשמח לקבל אותו בביתי במלוא הכבוד.

אגב, האדם שביקש שאבוא אצל הרב מבני ברק הוא אחד השותפים בהחתמה על הפשקוויל נגד עמדתי. לפני כמה חודשים סיפר לי כבוד הרב אליעזר ולדמן, מתלמידיו הגדולים של מו"ר הרב צבי יהודה וראש ישיבת קריית ארבע ומייסדה, שפלוני זה התקשר אליו כדי להסית אותו נגדי, והוא נזף בו שהוא מחרחר ריב ומדון ומבזה תלמידי חכמים. אבל האיש המשיך להרשיע.

האהבה לציבור החרדי

אהבה גדולה יש בליבי לציבור החרדי. לפני כמה שנים נסעתי עם חברים מהיישוב לחתונה שערכתי בבני ברק. כשהתקרבנו לאולם וראיתי את הילדים והילדות שממלאים את הרחובות, נמלאתי געגועים לבני ברק ואמרתי לנוסעים: תראו איזה יופי, האם גם אתם חשים אהבה לבני ברק? תמהו החברים בנימוס וציינו שקצת קשה לומר שהמקום יפה, והנה בתוך הנסיעה רואים פחי אשפה עולים על גדותיהם. פתחתי את ליבי והסברתי שאני אוהב את האנשים. את המשפחתיות, את הילדים, את השבתות. אני זוכר את בני ברק מימי ילדותי, את שתי הדודות שגרו בה, את ההליכה לבתי הכנסת בשבתות עם הדודים ובני הדודים. כמעט בכל שנה הייתי מבקר אצלם בקיץ, בנוסף למסיבות משפחתיות. והיה כל כך טוב, חם, נעים ושמח שקשה לתאר. זמירות שבת נשמעות מכל הבתים, בתי הכנסת מלאים מתפללים. ילדים רצים הלוך ושוב, ילדות משחקות בחבל. הדודות שמחות לקראתי. ובלילות שבת אני מבקש מבני הדודים ללכת איתי לסיור בישיבות ובחצרות אדמו"רים, וחש הנאה מרובה משמחת השבת ואהבת התורה. פעם ישבתי בבית מדרש זה ופעם בזה, כדי להפנים את האווירה היפה והעמוקה של אהבת התורה והמסורות. גם בירושלים, עיר מולדתי, אהבתי לבקר בישיבות. כשישיבת חברון עברה לשכונת ילדותי בגבעת מרדכי, היה לי בישיבה כמעט מקום קבוע שאליו הייתי מגיע ללמוד ולהתפלל בשבתות ובימי בין הזמנים, מתרפק על המנגינה הליטאית הנוגה והנפלאה שמלווה את הלימוד והתפילות. פעמים אחדות אף שמעתי את השיעורים הכלליים עם המהומה והוויכוחים שסביבם. גם השירה החסידית אהובה עליי במיוחד, החל מהניגונים הישנים, כשירי הדבקות של בעלז וויז’ניץ, ועד המשכם המחודש, העמוק והרענן. ומעל הכול: המשפחות! הרבה משפחות יפות, אבות מסורים, אימהות חרוצות ואוהבות והרבה ילדים ושמחה. גם הלבוש החרדי, שמסמל נאמנות להלכה ולמסורת, נאה בעיניי, הן כשהוא פשוט והן כשהוא יפה ומגונדר. כל זה אהוב עליי אהבה יתרה.

הצער על חסרון התורה

הבעיה היא שלמרות הדבקות, השקידה והכישרון הרב, התורה מופיעה באופן חלקי וחסר. זה קורה בגלל ההתנכרות לנשמתה של התורה, למגמתה הכוללת, להביא ברכה ותיקון לעולם. זה מתבטא בפועל בהתנכרות למצוות ולערכים היסודיים ביותר: סגולת ישראל ותעודתו, לימוד אמונה, יישוב הארץ, שירות צבאי וערך העבודה. אלה הם יסודות התורה. ומכיוון שהם כל כך כלליים, הם קודמים למניין תרי"ג המצוות.

המחלוקות אינן מקריות

מכאן לתופעת המחלוקות הקשות. אילו היה מדובר במחלוקת באחת החסידויות או באחת הישיבות, למרות הצער הגדול וחילול השם, היה אפשר להבין. אנחנו בני אדם, ולעיתים גם אנשים צדיקים נקלעים למחלוקת קשה. אבל כאשר התופעה מקיפה כמעט כל מקום, מוכרחים להסיק שתפיסת העולם החרדית היא הגורמת לכך. כאשר מפנים עורף לערך אהבת הבריות ברמתה הבסיסית, כאשר אין נותנים ביטוי לערך סגולת ישראל ואין מביעים בגלוי אהבה לכל אדם מישראל; כאשר יש מי שמבזים בשיטתיות כל תלמיד חכם שאינו הולך בדרכם ואחרים אינם מוחים על עלבונו; כאשר אין מכבדים את חיילי צה"ל העומדים על משמר עמנו וארצנו, ואין מוחים מחאה נמרצת במרשיעים לקרוא לחיילים ולשוטרים נאצים – נוצרת תרבות של ביזוי, אלימות וריב אחים. אין עוד מעצורים מפני המחלוקות הנוראות.

שורש הרע הוא שיטת הפירוד וההיבדלות, שמנוגדת לכלל הגדול שבתורה, למצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעליה אמר הלל הזקן שכל התורה היא התפרטות ופירוש שלה (שבת לא, א). ה' רוצה שבניו אהוביו יהיו באחדות, שנאמר: "בנים אתם לה' אלוהיכם, לא תתגודדו"! (דברים יד, א) – "לא תיעשו אגודות אגודות"! (יבמות יד, א). "היו כולכם אגודה אחת, וכן הוא אומר: הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט, ו)" (ספרי שם). בשיטה זו יש הפרה שיטתית של ברית ה' וברית התורה. השנאה שמתחילה כלפי רחוקים כרפורמים מתפשטת בהדרגה אל הקרובים. וכך בכל הביטויים הקשים כמו "עוכר ישראל", "פורץ גדר", "כופר", "צלם בהיכל" ו"עבודה זרה" שבהם השתמשו כלפי רפורמים ומתבוללים, משתמשים אחים אדמו"רים וראשי ישיבות זה נגד זה.

תשאלו את הילדים בכל בית ספר, דתי או חילוני: מותר לשני אחים לא לדבר זה עם זה?! יענו כולם: אסור! איך אפשר אם כן שאנשים שנקראים "אדמו"רים קדושים", "גדולי תורה", "ראשי ישיבות" נוהגים כך?! איך לא מצליחים לפתור מריבות בדין תורה?! איך שומעים שוב ושוב על משפחות של רבנים שמגיעות לערכאות של גויים בחו"ל ולבתי משפט חילוניים בארץ מרוב מריבות ומחלוקות.

השיטה מעקמת את הראש

אילו הרבנים והכתבים החרדים אשר מבקרים תדיר את הציבור הדתי־לאומי היו מעזים לבקר את התופעה הנוראה הזאת, האסורה באיסורים החמורים ביותר שבתורה – היה אפשר לתקן. אולם משום מה הם מסוגלים לראות היטב את כל הפגמים של הציבור הדתי־לאומי, ועיוורים לעבירות של ראשי ורבני הציבור החרדי. כפי הנראה, האלימות הקבועה כלפי כל מי שמעז לבקר את שיטתם הקדושה גרם לחלק מסוים בחוש הביקורת שלהם להתנוון. שכן מי ירצה לסכן את עצמו ואת משפחתו ברדיפות קשות?! כך נוצר מצב שאין מצליחים לשפוט בנאמנות על פי התורה את מה שהעיניים רואות, ואין מי שירפא את המחלה שממנה נובעות המחלוקות האיומות. הציבור החרדי היקר והטוב אינו אשם, המנהיגים אשר מחזקים את שיטת הפירוד והשנאה או לפחות מסכימים לה בשתיקה הם האשמים.

הבאת המחלוקות אל הציבור הדתי

למה כל זה חשוב? לא כדי להתכבד בקלונם, אלא כדי להפיק לקח. מפני שבדור האחרון, "לשם שמיים" מתוך להט קדושה כביכול, צומחת בקרב הציבור החרד"לי והתורני קבוצה של בעלי מחלוקת, שמעתיקים את תרבות המחלוקת המרושעת לתוך הישיבות והקהילות של הציבור הדתי־לאומי. מטמאים בטומאת המחלוקת וביזוי התורה את פכי השמן הטהורים שמהם צריך לעלות אור התורה המתוקן. לכן יש הכרח להתבונן ולהעמיק בתחלואים של השיטה החרדית, כדי שלא להתדרדר לתהום השנאה לזולת, כדי שהתורה לא תהפוך לסם המוות. כדי שיהיו חקוקים על לבבנו דברי קודשו ותוכחתו של מו"ר הרב צבי יהודה: "ככל שתלמיד חכם הינו יותר למדן, ככל שהוא יותר מתאים להגדרת תלמיד חכם שנקרא 'משה רבנו' – יותר עליו להיות מלא אהבת הבריות" (שיחות הרצי"ה מידות עמ' 13). "יש להינקות מהטומאה של שנאה, ומהטומאה של שנאה של תלמידי חכמים כאלו, וראשי ישיבות כאלו, שמחללים את השם ודוגלים בשם התורה להכניס לאוויר העולם שנאת הבריות, רחמנא ליצלן, ד' יצילנו!" (עם ישראל, עמ' 212).

"למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך" (תהילים קכב, ח-ט).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן