העובדה שדמות מרושעת כמו עמרם בלוי, שחירף וגידף תלמידי חכמים ופגע פיזית בבעלי מחלוקתו, זוכה להערכה בציבור החרדי מעידה יותר מכול על תרבות המחלוקת שקיימת שם • לא כל בני המגזר החרדי פועלים בדרך של אלימות ומחלוקת, אך לצערנו גם איננו שומעים אותם מגנים בחריפות תופעות כאלה • הכלל לזיהוי מחלוקת שאינה לשם שמיים: אם הצדדים בה נוהגים בחרמות ובעין רעה • פרט לנזק שבפירוד עצמו, תרבות החרמות מונעת מתלמידי חכמים להביע דעת תורה בלי מורא
בטור הקודם כתבתי שהמחלוקות הקשות שמתקיימות בקרב הציבור החרדי, תוך ביצוע עבירות חמורות שבין אדם לחברו וביזוי תלמידי חכמים, אינן תופעה מקרית אלא נובעות מתפיסת עולם שמתעלמת מערך אהבת הבריות וכבוד הבריות, מצוות שהן הכלל הגדול שבתורה (ויקרא יט, יח, ספרא שם; שבת לא, א). השנאה וההחרמה שמתחילה כלפי רחוקים מתפשטת בהדרגה אל הקרובים, וכך בכל הביטויים הקשים שבהם כינו רפורמים ומתבוללים, כמו "עוכר ישראל", "עבודה זרה" וכדומה, מכנים אחר כך רבנים, קהילות חרדיות ואף אחים אדמו"רים וראשי ישיבות. שורש הרע בשיטת הפירוד, ההתבדלות וההחרמה.
כמה קוראים מבני הציבור החרדי נעלבו ותמהו, הרי רבים כל כך מבני הציבור החרדי נוהגים בכבוד ובדרך ארץ, ומדוע האשמתי את כלל הציבור החרדי בתרבות המחלוקת ובשנאת אחים.
דמותו של עמרם בלוי בציבור החרדי
מכיוון שמדובר בסוגיה חשובה, למרות אי הנעימות, יש מקום להרחיב בביאורה. אפרש את דבריי באמצעות סיפורו של עמרם בלוי, שהיה רשע גדול אולם נתפס בעיני רבים מבני הציבור החרדי ורבניו כתלמיד חכם וצדיק. להלן סיכום תמציתי של מקצת מעלליו (על פי החוקר החרוץ הרב צוריאל חלמיש).
עמרם בלוי זרק דלי מלא מי ביוב על הגאון הצדיק הראי"ה קוק זצ"ל בביקורו בבית הכנסת החורבה. ערך עם חבריו "פורים שפיל" שבו דנו את הרב קוק למוות ודקרו בובה בדמותו ושרפוה. היה רגיל להפריע לנאומיו והספדיו של הראי"ה, כמו לדוגמה בהספדו על הרב קלצקין בישיבת מאה שערים, בהספדו על החפץ חיים ובהנחת אבן הפינה לשכונת עץ חיים. פרסם על קירות ירושלים שוב ושוב דברי נבלה ושקרים ודיבות רעות נגד הראי"ה. קרא לראי"ה "עמלק" ו"אותו האיש", והיה חוזר ומתפאר במעשים הרעים הללו. מסיבות אלה בית הדין של הרב צבי פרנק, רבה של ירושלים, הוציא עליו כתב נידוי.
עמרם בלוי ביזה את רוב ככל גדולי התורה. לדוגמה, הוא ערך עצרת מחאה נגד האדמו"ר הגאון מצאנז-קלויזנבורג על ששיתף פעולה עם הממשלה בתחום החינוך, ופרסם כתב פלסתר נגדו, שהוא "מראה התפעלות והתלהבות בשעת תפילתו… (אבל) מסית ומדיח את התמימים". החשיב את הצדיק המופלא הרב אריה לוין זצ"ל כאדם רשע ולכן לא הביט בפניו. כך נהג בראשי ישיבה חרדים כדוגמת הרב דב מאיר קרויזר. הלבין ברבים את פני ר' משה דוד טננבוים, מנהל ועד הישיבות. איים על ראב"ד העדה החרדית ר' פנחס אפשטיין שלא יכבד רב שאינו מהקנאים בחופת בתו. פרסם בשגרה דברי גנאי נגד פסקי הלכה של רבני ירושלים.
קילל וגידף אין ספור גופים כדוגמת אגודת ישראל, ובהמשך העדה החרדית. תחת אחריותו נדפסו גיליונות 'החומה' שבהם נאמר, לדוגמה, שמפלגת פועלי אגודת ישראל שותפים למעשי הפשע ותועבות הציונים, ושהם "מוסיפים לאחוז בקרנות מזבח הבעל" הציוני. ביזה את הרבי מלובביץ' וחב"ד על קשריהם עם הנשיא זלמן שזר. זלזל בקביעות ברבנים חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, וביושב הראש הגאון הרב זלמן סורוצקין זצ"ל. הוציא פשקוויל רצוף גידופים נגד הרב הגאון אהרן קוטלר. היה מראשי קבוצה קטנה שהנפיקה מכתבי איומים ברצח, לדוגמה אל ר' איצ'ה מאיר לוין, גיסו של האדמו"ר מגור, שר בממשלת ישראל הראשונה ומנהיג אגודת ישראל בארץ.
הוא וחבר מרעיו כינו את בית הספר לבנות בית יעקב של אגודת ישראל "בית עשו" ועוד כינויי גנאי. כינו את רבני הקהל הדתי "הסיטרא אחרא". יצאו בכרוז נגד הגאון הצדיק הרב הראשי הרב הרצוג וישיבת 'חיי עולם' שכיבדה אותו, וכינו את היום שבו מונה לנשיאו של ועד הישיבות "יום שריפת שארית התורה". כתבו על הרב הרצוג "מרים יד בתורת משה" אשר "התמכר לעבודה זרה". את ההולכים אחריו הגדירו "בכלל ההולך אחר בעל פעור".
יחד עם חבורת פורעים הרבה לנהוג באלימות. לדוגמה, גירש את חברי הסניף לעזרה סוציאלית של אגודת ישראל בבתי אונגרין ושבר את הרהיטים במקום. פלש לבית היתומים דיסקין בטענה שהם משתפים פעולה עם הממשלה. הכה חפים מפשע וקונסולים זרים. חבורתו הייתה אחראית למעשי הרס שגרתיים, כדוגמת ניפוץ חלונות וריסוס כתובות נאצה בישיבת מאה שערים, הרס בבית הכנסת הירושלמי של חסידי צאנז, הרס בישיבת עץ חיים עקב קבלת כספים מהעירייה. איומים על בעלי חנויות ושריפת חנות. תקיפת חיילת, קריעת בגדיה והכאתה עד התעלפות. אגב, בסוף ימיו, כאשר התחתן עם גיורת צעירה, החרימו אותו שותפיו בנימוק שאין ראוי למנהיג ציבורי כמותו לשאת גיורת, ללמדנו שהמרבה בחרמות וביזויים סופו ליפול בבור שכרה.
כיצד נוצרת תרבות של בעלי מחלוקת
אם רוצים להישמר מהאיסור החמור והנורא של שנאת חינם, מוכרחים להוקיע בעלי מחלוקת רשעים כעמרם בלוי. אכן מו"ר הרצי"ה התייחס אליו כאל רשע ולא הסכים להסתכל בפניו. אולם כאשר אדם כעמרם בלוי זוכה לכבוד אצל חלק מרבני הציבור החרדי, כדוגמת הרב מבריסק, אין פלא שתרבות הרשע, השנאה, הביזוי והמחלוקת הופכת לתופעה רווחת. מי שאינו מאמין שכך המצב, יעיין בספרים שחוברו בדור האחרון אודות רבנים וצדיקים מבני הציבור החרדי, ויראה שבדרך כלל מתייחסים לעמרם בלוי ולחבר מרעיו בהערכה. גם כאשר מובעת הסתייגות מקנאותו היתרה, אין מעלים על הדעת להחשיבו כרשע. כך לומדים בני הציבור החרדי שבשעת הצורך אפשר להתנהג ברשעות ובאלימות כמותו. וכאשר פורצת מחלוקת, הרי נוצר צורך, והרשעות גואה והופכת לשיטה.
מצוות התוכחה
טענו כמה קוראים בתגובותיהם, שהציבור החרדי אינו יכול להחליף את המשטרה ולמנוע מילדים ומבוגרים לקרוא לשוטרים ולחיילים נאצים ולזרוק עליהם זבל. כמו כן הוא אינו יכול לפקח על כל רב או כתב שמבזה רבנים ציונים.
תשובה: בני הציבור החרדי אינם נדרשים לחסום בגופם את המרשיעים, אולם חובתם לקיים את מצוות התורה ולהוכיח את החוטאים, שנאמר: "הוכיח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). ואין די בהוכחה אחת, אלא המצווה להוכיח שוב ושוב, וכפי שאמרו חכמים: "הוכח – אפילו מאה פעמים משמע" (בבא מציעא לא, א). קל וחומר שכאשר אנשים כאלה ממשיכים להרשיע ברחובות חובה להוקיעם שוב ושוב בכל מוסדות החינוך והישיבות, כדי לחנך את התלמידים לדעת עד כמה מעשים אלו רעים ואסורים.
עיקר החובה והאחריות מוטלת על רבני הציבור החרדי ומנהיגיו, כמו שאמרו חכמים: "כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מחה – נתפש (נענש) על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפש על אנשי עירו, בכל העולם – נתפש על כל העולם" (שבת נד, ב). ובמיוחד כאשר דברי הביזוי והמחלוקת נכתבים בעיתונים מפוקחים, האחריות של המנהיגות הרבנית כפולה ומכופלת.
איננו עוסקים בגינויים ובתוכחות, כך יטענו, אולם המציאות הפוכה. כל הזמן עוסקים בכינוסי תוכחות וגינויים ופסקי הלכה וכרוזים ואזהרות נגד איסורים שעושים אנשים שאינם מבני הציבור החרדי, או נגד בעלי מחלוקתם בתוך הציבור החרדי. אז מדוע לא יוקיעו את הרשעים שחוטאים בחטאים החמורים ביותר שעליהם נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו?
סימנים לבעלי מחלוקת רשעים
הסימן למחלוקת לשם שמיים שיש בה תועלת מרובה, כדוגמת מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הוא שהחולקים נוהגים כבוד זה בזה. מנגד, הסימן המובהק למחלוקת רעה שאינה לשם שמיים היא שבעלי המחלוקת אינם מכבדים זה את זה, ומתוך כך אינם מכירים בצדדים הטובים של החולקים עליהם, אינם מוכנים ללמוד מהם דבר ואינם מוכנים להזכיר שמועות בשמם.
סימן נוסף לבעלי מחלוקת הוא שהם משקרים, ביודעים ושלא ביודעים. חלקם משקרים ביודעים, מפני שהם סבורים שהמטרה ה"קדושה" – לבטל את הצד השני או לפחות להרחיק את הציבור ממנו – מצדיקה את כל האמצעים הפסולים, ובכללם שקרים והוצאת דיבה. וכל השותפים למחלוקת רעה לכל הפחות משקרים שלא ביודעים, שהואיל והם רואים בצד השני רק רע, כל שמועה רעה אודותיו מתקבלת כפשוטה בלא בדיקה ראויה.
הפגיעה בגילוי התורה
המחלוקות הללו פוגעות בקודש הקודשים של לימוד התורה. מפני שכאשר מבזים ומכפישים רבנים שמביעים עמדה שונה מעמדתם של בעלי המחלוקת, רבנים רבים מעדיפים שלא לעיין בסוגיות שעלולות לסבך אותם. גם מי שיעיין ודעתו תיטה לעמדה שונה, יעדיף לשתוק. כך האלימות בחברה החרדית הורסת את יכולתם של תלמידי חכמים לדון בדברי תורה כראוי וכנדרש.
נניח שיהיה רב חרדי שיחשוב שצריך לשלב בתוכנית הלימודים של הילדים והנערים לימודי מדע או מקצוע כפי שסברו רוב ככל גדולי ישראל לדורותיהם. ונניח שיהיה רב חרדי שיחשוב שמצווה לשרת בצבא, כפי שמובן מפשט התורה והמצוות, או לכל הפחות יחשוב שנכון שחלק מצעירי הציבור החרדי ילכו לצבא, האם יוכל להביע את עמדתו ולבארה בלא חשש?! וכך לגבי סוגיות נוספות, גדולות וחשובות.
לכן, למרבה הצער, למרות הכישרון וההשקעה והיכולת לעיין ולדייק בסוגיות פרטיות, כל עוד לא יקיימו מחאה גדולה ונוראה נגד תרבות הביזוי וההשמצה, וילמדו את כל שומעי לקחם לכבד כל אדם ולהעריך את לומדי התורה מכל החוגים, לא יוכלו רבני הציבור החרדי ללמוד ולעיין בניקיון הדעת כנדרש בסוגיות הגדולות שבתורה. ככל שתרבות זו תתפשט יותר בקרב הציבור הדתי, אף רבניו לא יוכלו לעסוק בבירור התורה כראוי.
