מחלל שבת בפרהסיא שנגע ביין

בשל חומרתו של חילול השבת, נפסק שיין שנגע בו ישראל שמחלל שבת ברבים – אסור בשתייה • בדורות האחרונים השתנתה החברה, ונוצר מצב שבו חילול שבת ברבים אינו מעיד על נתק מהזהות היהודית • לכן, בדיעבד, אפשר לשתות מיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא, כל עוד אינו מתכוון להתריס נגד היהדות • מכל מקום, אין להחמיר מעבר להלכה ולפסול יין שמחלל שבת מזג או העביר ממקום למקום • כשמדובר במצווה, כגון סעודת שבת או חתונה, אפשר לשתות מהיין אפילו לכתחילה

יהודי מחלל שבת בפרהסיא

היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קורבן ממחלל שבת בפרהסיא, שאין שחיטתו כשרה, ושכאשר רוצים לשתף את כל יושבי החצר בעירוב חצרות – הוא פוסל את העירוב כגוי (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב"ם: "השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם" (הלכות שבת ל, טו).

מחלל שבת שנגע ביין

על פי זה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו ישראל מחלל שבת בפרהסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב"ש ועוד). כלומר, יין שנגע בו עובד עבודה זרה אסור בהנאה, ואם נגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, או ישראל מחלל שבת – היין אסור בשתייה ומותר בהנאה.

אומנם דין זה לא מוזכר בגמרא, וראשונים רבים לא הזכירו אותו, ולכן יש סוברים להלכה שאין שום איסור ביין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא (שו"ת רש"י קסט; רבי חיים בן עטר). מנגד יש מחמירים וסוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כעובד עבודה זרה ממש, והיין שנגע בו אסור גם בהנאה (תבואות שור יא, יב). אולם רובם המכריע של האחרונים הסכימו להלכה, שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה ומותר בהנאה.

כך נהגו במשך דורות רבים, כי אכן השבת הייתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה נגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות.

השאלה בדורות האחרונים

אולם בדורות האחרונים, רבים מישראל למדו מהגויים, עד שנוצר מצב שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. בנוסף לכך, אם בעבר המחאה נגד מחללי השבת הועילה למונעם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים פעמים שהמחאה הרחיקה יותר מאשר הועילה. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות, כדי להכעיס ולהתריס נגד מסורת ישראל, נחשב כגוי. אבל מי שמכבד את השבת בקידוש ובהדלקת נרות אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, מכיוון שאינו מבין את חומרת חילול שבת, הרי הוא אנוס, ודינו כעין מה שאמרו חכמים לגבי תינוק שנשבה בין הגויים, שכל חילולי שבת הרבים שחילל נחשבים לו כאונס. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן. ועוד, שיש לחשוש שההחמרה בזה תגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות.

דעות המחמירים והמקלים

אומנם יש מחמירים וסוברים שדווקא כיום צריך להחמיר יותר, כדי למנוע את השפעתם של מחללי השבת על שומרי המצוות (פרי השדה א, סב; מנחת יחיאל א, קה; מנחת אלעזר א, עד; ישכיל עבדי ח"ח יו"ד יט; ציץ אליעזר יב, נו).

אולם למעשה, הדעה המוסכמת על רוב הפוסקים היא שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, מסיבות שונות, עקרוניות וצדדיות, אין להחמיר ביין שנגעו בו מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס (יהודה יעלה יו"ד נ; בנין ציון חדשות כג; אורי וישעי ק; מלמד להועיל או"ח כט, יו"ד נב; מהרש"ם א, קכא; לבושי מרדכי, אחיעזר ד, לז; שואל ונשאל ג, רטז; חלקת יעקב יו"ד מח; אוצר המכתבים ח"ב אלף שב; בית דוד א, קלב; אגרות משה או"ח ה, לז; יביע אומר ח"א יו"ד יא; להורות נתן א, לט; עשה לך רב ב, נא, ועוד רבים).

סיכום ההלכה

הלכה כדעת המקלים, אשר סוברים שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, אפשר בשעת הצורך להקל לשתות יין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא. ככל שמדובר ביהודי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר מרווח יותר. מאידך, ככל שמחלל השבת יודע יותר את חומרת האיסור ופחות מכבד את המסורת, ההיתר פחות מרווח. אבל אחר הכול, כל עוד מחלל השבת בפרהסיא חש זהות יהודית, ואינו מחלל שבת כדי להכעיס ולקנטר את שומרי המסורת, בדיעבד אפשר לשתות את היין שנגע בו.

ואם היין עבר פסטור, מעוד צד אפשר להקל, שיש סוברים שיין מפוסטר נחשב כיין מבושל שאינו נאסר במגע גויים.

חומרות שנולדו בטעות

מחמת הבורות הרווחת בהלכות אלו, גם לומדי תורה אינם יודעים את ההלכה, ומחמירים מעל ומעבר לנצרך על פי כללי ההלכה, כפי שיבואר.

רבים טועים וחושבים שצריך להיזהר שמחלל שבת לא יעביר את כוס היין מצד אחד של השולחן לצד השני, ואינם יודעים שאפילו אילו גוי עובד עבודה זרה היה עושה זאת, היין היה כשר.

נרחיב מעט. מוסכם שהיין נאסר על ידי מגע, ונחלקו הראשונים האם נאסר גם על ידי שכשוך, כלומר נענוע הכלי בחוזקה כדי לנענע את היין שבו. יש אוסרים מפני שלדעתם גם באופן זה היו הגויים מקיימים פולחן לאלילים (רמב"ם, ריב"ם, רמב"ן, רא"ש, שו"ע ורמ"א קכד, יז), ויש מתירים וסוברים שרק מגע ממש אוסר את היין ולא שכשוך (ראב"ד, רשב"א, רי"ו, מאירי, ריב"ש, מהרשד"ם, ב"ח, ט"ז וכנה"ג).

כאשר המשכשך הוא גוי עובד עבודה זרה, לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים, אולם זה בתנאי שהגוי שכשך את היין בלא סיבה, שכך נהגו עובדי עבודה זרה לנסכו לאלילים. אבל אם הרים הגוי את הכוס והעביר אותה למקום אחר, או אפילו עלה עמה במדרגות, למרות שהיין התנועע בכוס בחוזקה, מכיוון שהתנועע מחמת ההליכה – היין מותר (שו"ע יו"ד קכה, י; דרישה ה, ט"ז, רשד"ם, רש"ל ועוד).

קל וחומר כאשר מדובר בגוי שאינו עובד עבודה זרה, שאפילו אם שכשך ממש בלא סיבה, היין מותר בשתייה. על אחת וכמה וכמה כאשר מדובר בישראל מחלל שבת שנחלקו הפוסקים אם דינו כגוי.

מזיגת היין

רבים טועים לחשוב שאם מחלל השבת מזג את היין הוא נאסר, ואינם יודעים שאפילו אילו גוי היה עושה זאת, לדעת רוב הפוסקים היין היה כשר. שכן רק אם גוי עובד עבודה זרה מזג יין מבקבוק לכוס, היין שבכוס נאסר בשתייה ומותר בהנאה. במקרה זה נחלקו לגבי היין שנותר בבקבוק, ולהלכה נפסק כדעת רוב הפוסקים, שסוברים שאף היין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה (משום חיבור "ניצוק"). אבל אם המזיגה הייתה מחבית, מכיוון שמדובר בהפסד מרובה, סומכים על דעת הפוסקים שהתירו את היין שנותר בחבית (שו"ע ורמ"א יו"ד קכה, א; קכו, א-ב).

ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מבקבוק לכוס, לדעת רבים היין שבכוס ושבבקבוק מותרים בשתייה (ש"ך קכד, יא; דג"מ, רע"א, ערך השולחן, איש מצליח, חזון איש). ויש מחמירים ואוסרים בשתייה את היין שבכוס ומתירים את היין שנותר בבקבוק (ט"ז, יביע אומר יו"ד א, יא). ואף שלפי כללי ההלכה צריך לפסוק כדעת המקילים, רבים נוהגים להחמיר. יש שאף נוהגים להחמיר במה שנשאר בבקבוק.

אבל אם המוזג הוא ישראל מחלל שבת בפרהסיא, שכפי שלמדנו יסוד דינו שנוי במחלוקת, בוודאי הלכה כדעת רובם המכריע של הפוסקים שהקלו לשתות את היין שהוא מזג לכוס. קל וחומר שאם מחלל השבת בפרהסיא רק פתח את הבקבוק, אין שום בעיה ביין שנותר בו.

שתייה מאותה כוס

הבעיה אם כן, למעשה, היא כאשר מחלל השבת בפרהסיא שתה מהכוס, שלפי המחמירים וסוברים שדינו כגוי, היין שנותר בכוס אסור בשתייה.

כמו כן, לדעת המחמירים אסור להעסיק בעבודת ייצור היין ביקב מחללי שבת בפרהסיא, הואיל ולעיתים הם נצרכים בעבודתם לנגוע ביין בידיהם. ואף שלדעת המקילים מותר, מכיוון שאף הם הקלו בדיעבד, לכתחילה אין מעניקים כשרות ליקב שמעסיק מחללי שבת בפרהסיא.

כשעוסקים במצווה אפשר להקל לכתחילה

נראה להוסיף יסוד חשוב: אף שככלל ההיתר לשתות יין ששתה ממנו מחלל שבת בפרהסיא הוא בדיעבד, כאשר עוסקים במצווה – כגון בסעודת שבת שמתקיימת כהלכה (בלי טלפונים ניידים), ובחופה שמתקיימת כהלכה כמקובל, וכן בסעודת חתונה שמתקיימת כהלכה ובלי ריקודים מעורבים – אפשר לכתחילה להחשיב את כל מי שבאותה שעה מכבדים את המסורת כישראלים כשרים.

זאת מפני שהתאספותם שם לצורך מצווה, וכדרך שאמרו חכמים לגבי עמי הארץ, שבשעה שהם עולים לירושלים לרגל נחשבים כחברים: "בירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה" (משנה חגיגה ג, ו). והטעם בגמרא: "דאמר קרא: וייאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים – הכתוב עשאן כולן חברים" (שם כו, א).