רביבים

לברך על בתי ישראל ביישובם

כשהחלה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני היישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על היישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על ההתיישבות בפתח תקווה, ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על ההתיישבות ביהוד

הרואה בתי ישראל שנחרבו

הרואה בתי ישראל שנחרבו בארץ ישראל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). בדרך כלל ברכו 'דיין האמת' על בתי ישראל שהחריבו גויים, אך לדאבון ליבנו בשנים האחרונות נאלצנו לברך 'דיין האמת' גם על בתי ישראל שנחרבו ע"י יהודים – יישובי חבל ימית, גוש קטיף וצפון השומרון. ונראה שכל עוד שרידי הבתים החרבים ניכרים – מברכים עליהם.

ברכת 'מציב גבול אלמנה'

לעומת זאת, תקנו חכמים שהרואה בתי ישראל ביישובם, יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. שלאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאישה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, ואין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה. ולבסוף ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולשבת בהם בשלווה וביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא ישעיה (נד, ג-ה): "כי ימין ושמאל תפרוצי, וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תיכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומייך תשכחי וחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד".

באיזה תקופה מברכים ברכה זו

במשך שנות הגלות הקשה, כאשר היישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך "מציב גבול אלמנה", מפני שקשה היה להגדיר את יישובם כיציב ולא היתה בו כל כך נחמה. וכשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני היישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על היישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על ההתיישבות בפתח תקווה, ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על ההתיישבות ביהוד.

על איזה בתים מברכים

מדברי הרי"ף משמע שדווקא הרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו. אולם לדעת רוב ככל הראשונים אין ברכה זו קשורה כלל לבית כנסת, אלא היא ברכה על בתי ישראל שנבנים בארץ ישראל.

לכתחילה יש לחוש גם לשיטת הרי"ף, ולברך בעת שרואים את בית הכנסת שביישוב (מבחוץ או מבפנים). אבל מי שראה יישוב בלא שראה את בית הכנסת שבו, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולברך (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).

מנהג הרצי"ה

ישנם רבים שמסתפקים אימתי יש לברך ברכה זו, ומרוב ספקות אינם מברכים. אולם דעת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היתה, שצריך להקפיד לברך ברכה זו, שהיא ברכת שבח והודאה לה' על יישוב הארץ. וכך נהג בפועל, לברך "מציב גבול אלמנה" על מקומות יישוב שנוסדו בארץ ישראל.

וכך היה אומר הרצי"ה בשיחותיו: "יש שחוששים לברך בגלל דברי הרי"ף. אבל… אפשר לסמוך על שלושה עמודי עולם אלה (רמב"ם, רש"י ושו"ע) ולברך. יש מצבים בהם פחד מברכה לבטלה נמשך מחסרון שלמות באמונה. ספקות בברכות – ספקות באמונה. 'הוודאי שמו כן תהילתו'. מספר פעמים זכיתי להיות מוזמן ביישוב חדש לאסיפה או לחגיגה. לכתחילה היה ראוי לברך מייד משום הידור מצווה. מכל מקום התעכבתי קצת, מכיוון שעל פי רוב מבקשים ממני לדבר, ואז בירכתי בקול רם וברבים, בשם ומלכות, בשביל הפרסומא, והודעתי שמי שרוצה, יכול לצאת ידי חובה בברכתי" ('שיחות הרצי"ה' לחומש ויקרא עמ' 289).

אין מברכים על המקומות המיושבים בהמוני בית ישראל זמן רב

לכאורה על פי תקנת חכמים יש לברך 'מציב גבול אלמנה' על כל יישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום, צריך לברך שוב (שו"ע רכד, י, ויג).

אך לאחר שזכינו בחסדי ה' שישנם חבלי ארץ המיושבים בערים וכפרים כבר כמה דורות – כבר נשכח מהם צער הגלות. והרואה את בתי ישראל שבהם אינו שם ליבו ליישוב הארץ שנעשה על ידם, וכבר לא ניכר שהוצב שם גבול אלמנה. וכלל יסודי בברכות הראייה, שרק דבר שיש חידוש בראייתו והלב מתפעל מראייתו – מברכים עליו. לפיכך, בכל האזורים המיושבים כראוי בהמוני בית ישראל, אין מברכים כיום 'מציב גבול אלמנה'.

כלל ההלכה

שני גורמים קובעים האם זו ראייה שגרתית שאין מברכים עליה או שהיא ראייה בעלת משמעות שמברכים עליה. א) ככל שהבתים יותר מיישבים את הארץ, היינו שהם במקומות שעוד צריך להתאמץ ליישבם כדי שהארץ תהיה בידינו ולא בידי אומה אחרת ולא שממה, כך יש יותר חיוב לברך. וכאשר הם במקומות מיושבים כדבעי – אין מברכים. ב) גם במקומות שהבתים חשובים בהם למצוות יישוב הארץ – אם הרואה מתפעל מיישוב הארץ שנעשה על ידם, הוא מתחייב יותר בברכה (אחת לשלושים יום), ואם אינו מתפעל מזה, יברך רק בפעם הראשונה. שכן ברכות הראייה תלויות בהתפעלות שהראייה מעוררת (וכשם שמי שאינו מבחין ביופיה של בריה נאה אינו מברך עליה, ועיין שו"ע רכה, ט-י).

מברכים על היישובים שניכרת בהם גאולת הארץ

לפיכך, באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות יישוב הארץ כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, הרואה שם יישוב, ואפילו הוא ותיק – יברך. ובכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, הנגב, וחלק מן הגליל ועמק יזרעאל.

ונראה שגם מי שאינו מתרגש כל כך מראיית היישוב, כשהוא רואה אותו בפעם הראשונה צריך לברך, שכל הרואה את הבתים שבמקומות הללו שניכרת בהם גאולת הארץ, נחשב כמי שרואה אותם ביישובם, היינו בהיותם מיישבים את הארץ ומציבים את גבול האלמנה.

האם מברכים שוב לאחר שלושים יום

למרות שכלל ידוע בברכות הראייה, שאם לא ראו את הדבר שמברכים עליו שלושים יום, מברכים שוב (שו"ע רכד, יג). מכל מקום למדנו גם שעל דברים שאין התרגשות בראייתם, אין מברכים עליהם אלא בפעם הראשונה בלבד (שו"ע רכה, ט-י). לפיכך הרואה יישוב ותיק באזורים שניכרת בהם גאולת הארץ, אם יעברו שלושים יום ויתפעל מהיותם מיישבים את הארץ – יברך. ואם לא יתפעל – לא יברך. ואם כשיבוא בשנית יראה שבנו ביישוב עוד שכונה – יברך.

ביישובים חדשים שבאותם המקומות, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, וכל שעברו שלושים יום אפשר לברך. ובמיוחד כאשר בנו שם בינתיים עוד בתים, שהרואה אותם צריך לברך.

כיצד ינהג המסתפק אם לברך ברכה זו

מי שיש לו ספק בדינים הללו, יאמר את לשון הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר – ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלימה, ומנגד – כאשר בפועל אומרים את נוסח הברכה, יוצאים ידי חובת אמירתה.

חנוכת בית ביישוב חדש

נראה שבעת חנוכת בית חדש ביישוב שבמקומו ניכרת גאולת הארץ, יש להשתדל לברך 'מציב גבול אלמנה'. ויתכן שאף בעלי הבית עצמם יכולים לברך, ומכל מקום כדי לצאת מהספק, טוב שיברך אחד מן האורחים שלא ראה את היישוב שלושים יום.

מנהגנו בהר ברכה

כדי לבסס את מעמדה של הברכה על יישוב הארץ וגאולתה, שלמרות חשיבותה העצומה רבים מתרשלים בה, ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת ימנה את אחד האורחים לברך 'מציב גבול אלמנה'. בתחילת הדרשה או בסיומה אני ממתין מעט, ואז האורח עומד ומברך בקול רם את הברכה, וכל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה. וראוי להציע מנהג זה לכל בתי הכנסת ביישובים שעוסקים בבניין הארץ וגאולתה.

עוד מנהג יפה יש לנו בהר ברכה. במרכז דרשת יום העצמאות שלפני תפילת ערבית, אני אומר 'מי שבירך' אחד לכל התינוקות שנולדו במשך השנה האחרונה. וברוך ה' ה'מי שבירך' ארוך מאוד, כי אני מזכיר כל תינוק בשמו ושם משפחתו (למעלה ממאה תינוקות – כן ירבו – נולדו בשנה האחרונה). ועוד 'מי שבירך' מיוחד לכל המשפחות שהצטרפו ליישוב, ואף אותן אני מזכיר בשמם המלא של האיש והאישה ושם המשפחה (למעלה משלושים נוספו השנה). בחסדי ה' עלינו, משנה לשנה ה'מי שבירך' תופס חלק גדול יותר מהדרשה.

האם לברך על בתים חדשים בירושלים

כפי שלמדנו, על ערים ותיקות שכבר מיושבות ביהודים רבים אין מברכים 'מציב גבול אלמנה', כי כבר נשכח מהם שהיו כאלמנה והתיישבו. אולם לגבי ירושלים, עיר קדשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שהיא ותיקה ומיושבת במאות אלפי יהודים, יש מקום לברך 'מציב גבול אלמנה' על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ואפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך, שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכל את הצבת גבול האלמנה. והמסתפק בזה, יאמר את לשון הברייתא שבגמרא.

אמנם גם בירושלים, מי שאינו שם לבו ואינו שמח בכך – לא יברך. וכן תושבי ירושלים וסביבתה שרגילים לראות בבניינה – לא יברכו.

המבקרים לשם ראיית התחדשות היישוב

שאלה: כאשר הולכים לטיול מודרך לשם לימוד תולדות ההתיישבות בארץ, כמו למשל ביפו ותל אביב, או בחדרה במוזיאון הראשונים, ומתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, האם אפשר לברך?

תשובה: נראה שבמסגרת כזו אפשר לברך, שכן כל הטעם שאין מברכים על המקומות המיושבים, הוא מפני שאין ניכרת בהם ההתיישבות, וממילא אין התרגשות בראייתם. אבל כאשר תכלית הסיור היא להתבונן בזה, ברור שמתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, ונכון להודות על כך לה' בברכת 'מציב גבול אלמנה'. אולם נראה שעל כל מסלול כזה אפשר לברך רק בפעם הראשונה.

וכן נראה שיהודי שבא מחוץ לארץ, ורואה לראשונה את הערים הגדולות שבשפלה, אם הוא מתפעל מנס חזרת ישראל לארצם, נכון שיברך.

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן