קניוק והנכבה
ביום בו הערבים ותומכיהם מהשמאל 'חגגו' את השקר החצוף שלהם אודות ה'נכבה', שהוא בעצם זעקת הקוזאק הנגזל, שמתלונן על כך שהפעם לא הצליח בדרכיו האלימות לשדוד את ארץ ישראל ולרצוח את העם היהודי שחזר לביתו; ביום זה בדיוק פרסם הסופר קניוק על רצונו לוותר על רישומו כיהודי בתעודת הזהות, וחבריו בשמאל הריעו לכבודו. קניוק הוא אחד מאותם אנשים שמוכנים להכיר בזכויותיהם של כל העמים והמתחזים לעמים, אך מעדיף להפנות עורף לעמו.
עמדתו זו היא חזרה אומללה על טעותם של המשכילים המתבוללים לפני כמאה וחמישים שנה באירופה המערבית. הם קיוו שעל ידי ההתנתקות מהיהדות יזכו להתקבל כשווים בעיני הנוכרים, אבל לא זו בלבד שלא קיבלו אותם כשווים אלא שהם עוררו גלי אנטישמיות נוראים. בעיני כל אדם סביר ההתנכרות למוצא היא בגידה, ואת הבוגדים לא אוהבים ולא מכבדים. הם מעוררים חשד ופחד, וכשמדובר ביהודים – הם מלבים את מדורת האנטישמיות. לעתים משתמשים בהם, אבל לאחר מכן זורקים אתם ככלי אין חפץ בו.
את המתבוללים ההם עוד אפשר להבין. הסבל היהודי היה אז נורא, והתוצאות הקשות של ההתבוללות עוד לא היו ידועות. הם קיוו שבמדינות המפותחות והמתקדמות של אותם הימים יאיר שחר של שוויון, אחווה וחופש. אבל דווקא שם התרחש האסון הזדוני והנורא ביותר בתולדות האנושות – השואה.
קניוק של היום היה יכול ללמוד קצת מהעבר היהודי, ולהסתכל בעין יותר מעמיקה ואוהבת אל המסורת היהודית. אם יש לו טענות והסתייגויות ממצבה העכשווי של היהדות כתרבות וכדת – אדרבה, יציע את דעותיו לדיון ציבורי כדי לתקן.
התיקון
לאחר שקניוק וחבריו מפנים עורף לזהותם, אנו היהודים נאמני התורה והעם חייבים להשלים את מה שהם מחסירים. לעבוד ביתר שאת, בתבונה וביושר, כדי לגלות את מלוא אורה ואוצרה של תורה, למען גאולת האנושות כולה ולמען גילוי צלם אלוקים שבאדם.
גם 'חגיגות' הנכבה צריכות לעורר אותנו לעסוק יותר בזכותנו על ארץ ישראל, ובמאמץ נוסף להתנחל בכל מרחביה.
דבקותנו בארצנו והנכונות שלנו להילחם עליה לא נובעים משנאה לשום אדם או קבוצה, אלא מדרישת הצדק ההיסטורי והמוסרי שמבוסס על התורה והמצפון. הצדק מחייב שמי שמחרחר מלחמות יפסיד, וכך עלינו כעם לנהוג, ולנצל כל מלחמה שהערבים יוזמים כדי להרחיב את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אם לא ננהג כך, לא רק שנמעל בתפקידנו ההיסטורי, אלא גם נקרב את המלחמה הבאה.
השכר והעונש הגשמי שבפרשת בחוקתי
רבים שואלים, מדוע שכר המצוות שמוזכר בפרשת בחוקתי ובכל התורה הוא שכר גשמי בארץ, הלא תכלית האדם היא להידבק בה', ואם כן מן הראוי היה שהתורה תזכיר את השכר הרוחני בעולם הבא. תשובות רבות נאמרו בזה, ואחת היסודיות שבהן קשורה לארץ ישראל, שגם הגשמיות שבה מקודשת, גם העבודה בה היא מצווה, וגם השכר הגשמי שבה מבטא קרבת אלוקים, ועל ידו אפשר להמשיך ולהידבק יותר בה'.
ולכן גם הביטוי החמור ביותר של העונש הוא הגלות. שנאמר (ויקרא כו, לג): "ואתכם אזרה בגוים, והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חורבה". וכן הבטחת הגאולה תלויה בארץ, שנאמר (ויקרא כו, מב): "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור".
ארץ ישראל והסוגיות החברתיות
בשבוע שעבר עסקתי בברכת 'מציב גבול אלמנה' שהיא הברכה על יישוב הארץ, ולא נותר מקום להזכיר כי קדושתה של ארץ ישראל היא היסוד למצוות השמיטה והיובל.
רבים טועים וטוענים שבעקבות העיסוק במצוות יישוב הארץ האתגרים החברתיים מוזנחים. אולם מתוך פרשת השמיטה והיובל למדנו כי דווקא על ידי מצוות יישוב הארץ וגילוי קדושתה ניתן להתמודד באופן הגון וצודק עם הבעיות החברתיות. כשמצד אחד האיש המוכשר והחרוץ זוכה להתעשר מיגיע כפיו, ומנגד ניתנת הזדמנות לעניים לשקם את מעמדם.
מצד אחד, כל התורם לשגשוגה של ארץ ישראל מבחינה כלכלית מקיים בכך את מצוות יישוב הארץ (חתם סופר לסוכה לו), וממילא הרווחים שהוא מרוויח בזכות יוזמתו וחריצותו הם רווחים הגונים, ואין לנו שום תלונה על עשירים שהתעשרו על ידי עבודתם וכשרונם. ומנגד, כיוון שהארץ קדושה, גם ערכי מוסר של צדק, אהבה וכבוד לזולת מתגלים בה. ולכן יש להפריש מכל יבול תרומות ומעשרות, ולהשאיר לעניים לקט שכחה ופאה, ולהפקיר את השדות בשמיטה, וכל השדות חוזרות לבעליהן ביובל, כדי לתת לכולם הזדמנות חדשה.
מעניין לראות שרבים מהכופרים בקדושתה של הארץ נוטים בנושא החברתי לאחד הקצוות: או שהם נוטים לסוציאליזם קיצוני, אינם מעריכים את הכישרון החריצות והיוזמה האישית, ורוצים שהרכוש והממון יחולקו לכולם בשווה, או עד כמה שאפשר בשווה. או שמנגד הם נוטים לקפיטליזם קיצוני, וסוברים שערכים קיימים רק בשמים, בבית הכנסת ובמצוות שבין אדם למקום, אבל בארץ – אדם לאדם זאב.
שאלה קשה בכיבוד הורים
"שאלה אישית שמטרידה אותי כבר זמן רב. אבי מורי הוא יהודי שלמד הרבה תורה ואישיות ציבורית מוכרת. בשיחות שעולות אצלנו על שולחן השבת, פעמים רבות מדברים דברים רעים על כל מיני אנשים, וזה דבר שצורם לי מאד. אני יודעת שלאישיות שעסוקה בצרכי ציבור ישנם דברים המוגדרים כלשון הרע לצורך, אולם ברור לי שפעמים רבות לא מדובר בדבר שכזה. ואני חוששת ממה שלמדתי בספר שמירת הלשון של החפץ חיים, שכתב בשם בספר חסידים שאדם שלא מוכיח את הוריו עלולים ח"ו הוא והם למות.
שאלתי היא מה אוכל לעשות כדי לצאת ידי שמים, ולהינצל מדבריו הנוראיים של הספר חסידים, מכיוון שקשה לי מאוד להוכיח את אבי מפני שהוא ייפגע מכך מאוד. אני כותבת את המכתב בעילום שם, כי אינני רוצה שהרב (שאולי שמע על הוריי) יחשוב עליהם דברים רעים. סליחה ותודה".
תשובה
למרות שאינני מכיר את המצב, אני משער שגם תעירי לאביך, הערתך לא תתקבל. מפני שאביך, שכפי שציינת למד הרבה תורה, מן הסתם סבור שאין בדבריו לשון הרע, שאם לא כן – היה נמנע מלאומרם. יתכן שהוא סבור שיש בדיבורים הללו תועלת כדי להרחיק את ילדיו מעמדות רעות, או כדי ללמד אתכם לנתח את המציאות באופן מפוקח. וייתכן שבמקרים רבים יש לו סברה נוספת להיתר, שהדברים הרעים שהוא אומר על אותם אנשי ציבור אחרים כבר מפורסמים, וממילא כל שיש בכך קצת תועלת, מותר לאומרם.
וייתכן שהוא צודק, ורק מפני שאת תמימה ועדיין לא מכירה את המציאות, את לא מבינה את התועלת שבדברים הללו.
מכל מקום אם תעירי לאביך, כפי שכתבת, הוא מן הסתם יחשוב שאת מזלזלת בכבודו ובשיקול דעתו, ואינך מבינה את המציאות ואת ההתמודדויות הציבוריות שעומדות בפניו, ובמקום להועיל למניעת לשון הרע תפגעי במצוות כיבוד הורים. לפיכך, בשעה שידברו על הנושאים הללו את יכולה להראות חוסר נחת ולא יותר.
ואל תחששי מכך שאינך מעירה, מפני שרק כאשר ברור שישנה עבירה ויש סיכוי שהדברים יתקבלו בלא נזק משמעותי – חובה להעיר. אבל במקרה כמו שלך, צריך יותר לחשוש למצוות כיבוד הורים.
זו היא התשובה באופן כללי, אבל אם תרצי להדר, אוכל להציע לך שכאשר ידברו על אדם רע, שדי ברור שמותר לדבר בגנותו, תשאלי אותו בדרך כבוד: "אבא, האם אין בזה איסור לשון הרע? ובכלל, מתי יש איסור לשון הרע ומתי אין?" כך הוא לא ייפגע, כי במקרה הזה באמת אין איסור, ומתוך כך הוא יסביר אימתי מותר לדבר ואימתי אסור. ואם עליו להתעורר לתיקון מסוים בזה, הדיבור הזה יעורר אותו לכך בלי שום עלבון.
מדוע להעדיף עבודה עברית
שאלה (מכלכלנית ורואת חשבון): למדתי ב'פניני הלכה – העם והארץ' את הפרק על עבודה עברית, ורציתי לשאול: מדוע נכון לעודד את העבודה עברית גם כאשר היא יותר יקרה? הרי מבחינה כלכלית, כל עוד שיעור האבטלה בארץ אינו גבוה, מוטב לנו כי ייבאו מוצרים שזול יותר לייצרם בחו"ל. והמדינה תעודד (והיא אכן מעודדת) פתיחה של מפעלים המצטיינים בטכנולוגיה.
לכן, אם למשל בנייה יכולה להיות איכותית גם כאשר היא מתבצעת על ידי פועל זר, וכך עלות הבניה מצטמצמת, מדוע נכון לעודד מצב שעלות הבנייה תתייקר על ידי עבודה עברית? עדיף שעובד הבנייה היהודי יחפש עבודה מכניסה בתחום שאין בו תחרות עם עובדים זרים. נדמה לי שרק במצב של אבטלה יש להעדיף יהודי, הלא כן?
תשובה: אכן במצב בו שיעור האבטלה נמוך – העדיפות ליהודים היא רק כאשר הפערים נמוכים, מסוג הפערים שאינם משפיעים על המערכת אבל מיטיבים את הקשרים שבין חלקי העם, ומחזקים את מעמדם של העובדים החלשים או של אלו שעלולים להיות חלשים.
אבל במצב של אבטלה, נכון להעדיף יהודי גם כאשר הפערים גדולים, שנאמר (ויקרא כה, לה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו – והחזקת בו". וכאשר ברור שתוספת השכר ליהודי היא הפסד גמור למעסיק, יוכל להחשיב את גובה השכר שהוסיף כצדקה. והראוי שבמצב כזה המדינה תשלים את פערי השכר, כלומר במקום לשלם למובטלים דמי אבטלה, יש להעניק תוספת שכר לעובדים שתפוקת עבודתם נמוכה מבחינה כלכלית, כדי שיתפרנסו בכבוד.
