סעודה שלישית בראש השנה

כיצד לקיים סעודה שלישית בראש השנה שחל בשבת, להתחיל בסעודה השנייה לפני חצות היום. אין יוצאים ידי חובת סעודה שנייה בקידוש ללא לחם, להעדיף לחם על מזונות בסעודה שלישית.

כל מה שאנשים מעדיפים לאכול עוגה הוא רק כדי להיפטר מעולה של ברכת המזון הארוכה. אבל מצד האמת ראוי היה לאדם לחזר אחר אכילת לחם, כדי לזכות לומר את ברכת המזון, שהיא מצווה מהתורה. וקל וחומר שיש להעדיף לחם בסעודה שלישית, שלדעת הרבה פוסקים אין יוצאים ידי חובתה בלא לחם

שלוש סעודות ביום הראשון של ראש השנה

הואיל ויום ראשון של ראש השנה חל השנה בשבת, צריך להיערך לקיום מצוות שלוש הסעודות. הבעיה היא שבמוצאי שבת חל ליל יו"ט שני של ראש השנה, ולכתחילה אין לאכול את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, וזאת כדי שלא להגיע שבעים לסעודת ליל יו"ט שני של ראש השנה. ומנגד, רבים מסיימים את תפילת מוסף מאוחר, ואם יאכלו סעודה שנייה בצהרים, ייאלצו לאכול סעודה שלישית סמוך לערב.

והעצה הטובה היא לפצל את הסעודה השנייה לשני חלקים. שאם רגילים להגיש בסעודה השנייה שתי מנות, יאכלו תחילה מנה אחת בלבד, ויברכו ברכת המזון. אחר כך יקיימו הפסקה של כשעה, ולכל הפחות חצי שעה, וילמדו אז תורה, ויהיה בזה סימן טוב לכל השנה. ואחר ההפסקה ישובו ליטול ידיים בברכה ויברכו 'המוציא' על הלחם, ויאכלו את המנה השנייה וייצאו בזה ידי סעודה שלישית (ע' שו"ע רצא, ג). וכך יוכלו לאכול גם את סעודת ליל שני של ראש השנה לתיאבון.

זמן סעודה שנייה לפני חצות

ויש להתאמץ לסיים את תפילת המוסף בשבת כך שיספיקו להתחיל את הסעודה השנייה לפני חצות היום. והטעם, מפני שלדעת הרבה פוסקים לכל סעודה מסעודות השבת זמן משלה: הראשונה בליל שבת, השנייה עד חצות היום, והשלישית מזמן המנחה, שהוא חצי שעה אחר חצות היום, ועד השקיעה. ואם שינו וקיימו את הסעודה השנייה אחר חצות, או את הסעודה השלישית לפני חצות – לא יצאו ידי חובה (רמב"ם שבת ל, ט, ומ"מ שם, רא"ש, שו"ע רצא, ב). וזמן חצות בראש השנה הוא בערך בשעה 12.35. ואין צורך לאכול את כל הסעודה השנייה לפני חצות, אלא העיקר להספיק לאכול כזית לחם לפני חצות.

אין יוצאים ידי סעודה שנייה בקידוש

ויש לדעת שהנוהגים לעשות קידוש ולטעום עוגות בין שחרית למוסף, כדי שיהיה להם יותר כוח לכוון בתפילת מוסף, אינם יוצאים במה שאכלו בקידוש ידי סעודה שנייה. מפני שהסעודה השנייה חייבת להיות על לחם, ואין לאכול לחם לפני מוסף, ורק טעימה קלה התירו בדוחק לפני מוסף.

האם אפשר לצאת ידי סעודה שלישית במזונות

שאלה: מי שלא הספיק לאכול סעודה שלישית עד סמוך לשקיעה בראש השנה שחל בשבת, מה עדיף שיעשה – האם יאכל לחם, ואולי לא יהיה לו תאבון לסעודת ליל שני של ראש השנה, או מוטב שיסתפק באכילת מזונות לסעודה שלישית?

תשובה: תחילה צריך להקדים, שאמנם לגבי סעודה ראשונה ושנייה מוסכם שאין יוצאים בלי לחם, אך לגבי סעודה שלישית נחלקו. יש אומרים שדינה שווה לסעודות הראשונות, ואין יוצאים בה אלא בלחם (ר"י, רא"ש, סמ"ג וב"ח). ויש אומרים שבדיעבד יוצאים ידי סעודה שלישית גם בלא לחם (י"א ברמב"ן, רשב"א ותוס'). וטעמם של המקלים, משום שכל עיקרה של סעודה שלישית לתוספת תענוג ולא לשביעה. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתם (שו"ע רצא, ה).

אולם מי שיש לו לחם, עדיף שיאכל פרוסה אחת של לחם שיש בה שיעור נפח ביצה (עיין רמ"א תקכט, א). ואנשים רבים טועים לחשוב שהעוגה פחות משביעה מן הלחם, אולם באמת יש בעוגה יותר קלוריות, והאוכל אותה לפני ליל שני של ראש השנה פוגע יותר בתיאבון של סעודת ליל שני. וכל מה שאנשים מעדיפים לאכול עוגה הוא רק כדי להיפטר מעולה של ברכת המזון הארוכה. אבל מצד האמת ראוי היה לאדם לחזר אחר אכילת לחם, כדי לזכות לומר את ברכת המזון, שהיא מצווה מהתורה. וקל וחומר שיש להעדיף לחם לסעודה שלישית, שלדעת הרבה פוסקים אין יוצאים ידי חובתה בלא לחם.

טעם ליומיים של ראש השנה

מן התורה ראש השנה הוא יום אחד, אלא שבפועל תיקנו חכמים לעשותו יומיים. וזאת משום שעל פי התורה ראש החודש צריך להיקבע על פי עדים שראו את הלבנה המתחדשת. ופעמים שראו אותה ביום השלושים, ואז אותו היום לא היה שלושים באלול אלא ראש חודש תשרי. ופעמים שראו אותה ביום השלושים ואחד, ואז אותו יום נהפך לראש חודש תשרי, והיום הקודם היה שלושים באלול. ומכיוון שהכול תלוי בעדים המעידים בירושלים על ראיית הלבנה, לא יכלו לדעת ברחבי הארץ מתי נתקדש החודש, וממילא לא יכלו לדעת מתי חל ראש השנה, ולכן מספק היו צריכים לקיים את ראש השנה במשך יומיים.

ואף כי מאז שבטל בית הדין הגדול שבירושלים הננו קובעים את החודש על פי חשבון הלוח העברי, מכל מקום מאחר שבאופן עקרוני היה צריך לקדש את החודש על פי עדים, אנו ממשיכים את המנהג שהיה בעת שקידשו את החודש על פי עדים, ומקיימים את ראש השנה במשך יומיים.

מנהג יומיים בירושלים

אמנם בעיר ירושלים, גם בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי עדים היו יודעים מתי בית הדין קידש את החודש. ולכן היו פוסקים שסברו (רבנו אפרים והרז"ה), שאף שבכל ארץ ישראל צריך לקיים את ראש השנה במשך יומיים, בירושלים מספיק יום אחד. ולמעשה, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, גם בירושלים יש לקיים את ראש השנה במשך יומיים. והטעם לכך, שגם בירושלים בשנים רבות נהגו לעשות ראש השנה יומיים. שכן בכל מקרה היו צריכים להתחיל לנהוג יום טוב בכניסת היום השלושים לחודש אלול, שמא יבואו עדים למחרת, ויתברר שאותו היום הוא ראש השנה. ונמצא שמעת כניסת יום השלושים היה אסור לעשות מלאכה. ואם לא הגיעו העדים ביום השלושים, היו צריכים לעשות יום טוב למחרת. ולפעמים קבעו חכמים מן הדין לעשות את ראש השנה יומיים בירושלים, וזה כאשר העדים הגיעו סמוך לשקיעה. ולא כאן המקום להרחיב בזה (עיין רא"ש ביצה פ"א ד', שו"ע תר, א).

הטעם הרעיוני ליומיים של ראש השנה

ראוי להזכיר את ביאורו הנפלא של בעל ה'צמח צדק' (דרך מצוותיך קיד, א), שהסביר את עניין שני ימים טובים של גלויות על פי משל הפנס. כאשר הפנס מאיר על מקום קרוב, הרי שהאור חזק ומתפשט על שטח קטן. וכאשר הוא מאיר על מקום רחוק, אזי האור חלש ומתפשט על מקום גדול יותר. וכך אור קדושתו של יום טוב נקלט בארץ ישראל בעוצמה יתירה ביום אחד, ואילו בחוץ לארץ אורו קלוש יותר, וכדי לקולטו נדרשים שני ימים.

ועל פי זה ניתן להבין את הטעם שגם בארץ ישראל ראש השנה נמשך יומיים. שהואיל והוא יום עמוק ועליון, שבו נבראת השנה החדשה, אף שמן התורה הוא יום אחד, כדי לקולטו אנו זקוקים ליומיים אפילו בארץ ישראל.

ברכת שהחיינו

למרות שמברכים ברכת 'שהחיינו' בקידוש של ליל ראשון, חוזרים ומברכים 'שהחיינו' גם בקידוש של ליל שני, מפני שהוא יום חדש שיש לו ייחוד בפני עצמו. ואמנם יש אומרים שאין צורך לברך 'שהחיינו' בלילה השני. וכדי לצאת ידי כולם, נוהגים לכתחילה ללבוש בלילה השני בגד חדש או מביאים לשולחן פרי חדש, שאז לכל הדעות צריכים לברך 'שהחיינו'. אבל גם מי שאין לו פרי חדש או בגד חדש, יברך 'שהחיינו' בקידוש של הלילה השני (שו"ע תר, ב).

לקראת יום הכיפורים – דין חולים

צום יום הכיפורים הוא הצום היחיד שחיובו מן התורה, ולכן גם חולים ומעוברות ומיניקות חייבים לצום בו. אמנם, כאשר הצום עלול לגרום לסיכון נפשות, אסור לצום ביום הכיפורים.

ובעניין זה צריך לשאול רופא ירא שמיים. אבל השואל רופא שאינו ירא שמיים, יקבל תמיד תשובה מקילה, כי מה אכפת לו שיאכלו ליתר ביטחון.

ובגלל הבעיה הזו עם תשובות הרופאים, יש מי שמדריכים כל חולה וכל מעוברת לשאול תחילה רופא ואח"כ לחזור ולשאול רב, כדי לבחון אם שיקוליו של הרופא סבירים.

אולם הדרך הנכונה היא לשאול רופא ירא שמיים, והוא יבחן בכובד ראש אם יש חשש סכנה לחולה או לעובר, ואם יש סכנה יורה לאכול, ויש לנהוג על פי הדרכתו. ואמנם אין מדד ברור ליראת שמים, אך אע"פ כן אין דרך אחרת אלא לשאול רופא אמין שנראה שהוא ירא שמיים, ואת אשר יורה – לעשות.

וכתבתי דברים אלו עתה, כדי שיהיה זמן לחולים ולמעוברות להתייעץ עם רופאיהם לקראת יום הכיפורים הבא עלינו לטובה.