בין גדולי ישראל בדורות האחרונים לא היה כמו מרן הראי"ה זצ"ל ● גאונותו העצומה בכל מקצועות התורה ● צדקותו, חסידותו ואופיו הנעים והמקובל על הבריות.
זו הפעם הראשונה שאני מדפיס בשנית מאמר שכבר פורסם, אך יש לכך סיבות טובות. ראשית, מפני הערך הרב של זכירת אישיותו של מרן הרב קוק זצ"ל, שמאמר זה הוקדש ליום אזכרתו החל בג' אלול. שנית, מאמר זה נדפס לפני חמש שנים, בגיליון הרביעי של 'בשבע', כשעדיין רבים לא הכירו את העיתון. כמדומה שרק רבע מכלל קוראי 'בשבע' כיום ראוהו אז, ומן הסתם חלקם שכחוהו, ואם כן לרוב הקוראים הרי זה מאמר חדש. ולמיעוטם, אקווה שיהיה חשוב כפי שהוא בעיני.
אישיותו הגדולה של מרן הרב זצ"ל
גדולי תורה רבים היו בעם ישראל, אבל גדול כמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל לא היה בדורות האחרונים.
גאונותו היתה מופלאה. לא היה תחום בתורה שלא הקיפו. זכרונו היה מבהיל. גדולי תורה סיפרו שבכל נושא תורני שהיו מדברים איתו, היה נראה כאילו ממש עכשיו למד את אותה הסוגיה בעיון. לא רק בתלמוד ובהלכה היה בקיא, חריף וחדשן, אלא גם בכל תחומי התורה: מחשבה, תנ"ך, מדרש, פילוסופיה וקבלה.
ובנוסף לכל זה היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לעבודת ה'. היה גיבור ואיש אמת, שהסכים לשלם מחיר אישי למען אמיתה של תורה.
לעיתים הגאונות המופלגת באה ביחד עם אופי משונה, אבל הרב קוק היה ידידותי ונעים הליכות, שכל רואיו הלכו שבי אחר אישיותו המקסימה. היה שכלתן וגם רגשן, חריף ובעל נפש שירית. היה בעל עולם פנימי עשיר, ועם זאת פעיל מאוד בעשייה רוחנית וציבורית למען התורה, העם והארץ. לא יאומן איך כל הכישרונות המרובים והמגוונים הללו השתלבו בנפש אחת.
הערצת גדולי הדור
לא רק חסידיו אמרו זאת, אלא גדולי הדור. ידידו הרב איסר זלמן מלצר אמר לגאון המפורסם רבי חיים עוזר גרודזינסקי מווילנא: אנחנו (התכוון כלפי עצמו, שכך צורת הביטוי ביידיש) נחשבים גדולים עד שאנו מגיעים לידית דלת חדרו. שם בחדר, הוא הגדול לבדו. כשהשתתף במסעות רבנים ברחבי הארץ ובאמריקה, באו עימו עוד רבנים גדולים – הרב אפשטיין ראש ישיבת סלבודקה, הרב מקובנא בעל ה'דבר אברהם' – אבל היה ברור כי הוא הבכיר שבהם. הרבי מגור העיד כי הרב זוכר את כתבי אביו בעל 'שפת אמת' יותר טוב ממנו עצמו.
גאון הקבלה רבי שלמה אלישיב, בעל 'לשם שבו ואחלמה', העיד עליו ששום סוד לא נעלם ממנו. כשאחד החכמים שעסקו בקבלה התקשה במציאת מקורות לכתבים שבידו, ופנה למקובלים מובהקים שבירושלים ולא יכלו לעזור לו, יעצוהו לפנות לרב קוק. ואכן להפתעתו, הרב קוק, שהיה הרב הראשי ועסוק מבוקר עד ערב בתשובות הלכתיות ובעסקי ציבור, זכר מקורות לכל קטעי המשפטים שהזכיר.
סיפר בחור שלמד בישיבה לצעירים של 'מרכז הרב' שפעם התלבט בדרכו, ופנה אל הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ושאלו, שמא כיוון שרוב הגדולים אינם הולכים בדרכו של הרב קוק, גם הוא צריך ללכת בדרכם של הרוב. ענה לו הרב אוירבך: מה אתה מדבר, בזמן הרב (קוק) – רוב ככל גדולי ישראל היו בטלים אצלו.
ואכן מרן הרב קוק זצ"ל ערך את חתונתו של הרב אוירבך זצ"ל וגם את חתונתו של יבל"א הרב אלישיב שליט"א. הוא היה רבם. ואף ה'חזון איש' פנה אליו בתואר "הוד כבוד מרן שליט"א".
דרכו המיוחדת – התורה הגואלת
מעל ומעבר לעיסוק בענייני השעה של הרבנות, התייחס הרב לבעיות הדור. הרב הכיר לעומק את הלכי המחשבות הפילוסופיות והחברתיות, ובחן אותם לאורה של תורה. מתוך עמקות והיקף נפלאים ידע הרב לבחון את הזרמים השונים במבט כללי, למצוא את נקודת הטוב שבהם ולחשוף את שורשה בקודש.
תפישתו היתה אחדותית: התורה על כל חלקיה, עם ישראל על כל שבטיו, ההיסטוריה על כל פרקיה. רק גאון וצדיק כמוהו, בעל דבקות בה' אחד, יכול היה להבין את הכול כאחד, ומתוך כך לסלול דרכים וביאורים נפלאים לתיקון עולם.
רבים הכירו את גדולתו וצדקותו, אבל רק מעטים הבינו שיש בדבריו תיקון שלם לבעיות הדור. הוא הבין לעומק את כל הכוחות שהתפרצו והתגעשו בעת החדשה – ההשכלה, הלאומיות, החופש והיצירה, ראה את הטוב והרע שבהם, והציב דרך לתקנם.
סבלו
עמוס מאוד בעבודה היה רבנו. הוא לא ברח מעול הרבנות, שחייב אותו לענות אלפי תשובות לכל קצווי עולם, לעסוק בבוררות ובדיני תורה, לכתוב בקשות והמלצות לנזקקים, ולטפל בשאר עסקי ציבור. בנוסף לכך היה מרבה להעביר שיעורי תורה, להופיע בעצרות וכינוסים, ולקבל את מבקריו הרבים שבאו לשמוע תורה מפיו. ככל שעברו השנים העול רק נעשה כבד יותר.
למרות שאהב כל יהודי ללא גבול, וראה את הטוב שביישוב הישן והחדש, סבל הרב מאוד ממחלוקות קשות. 'נטורי קרתא' שנאו אותו על חיבתו לחלוצים, ואף החלוצים ציערוהו בחילולי שבת ואכילת טרפות. בסוף ימיו, כשיצא להגן על סטבסקי מעלילת הדם בפרשת רצח ארלוזרוב (תרצ"ג), יצאו הפועלים נגדו בחריפות נוראה.
הרב היה רגיש מאוד ונפגע מן הדברים שאמרו נגדו. ופעם כשהראו לו כתב פלסטר נורא שהוציא נגדו אחד מן הרשעים שבנטורי קרתא, מרוב צער כמעט ולא יצא מחדרו שלושה ימים. ואע"פ כן סלח לכולם ונשא את סבלו בדומיה. ופעם, כשאחד המשמיצים שכל כך ציערוהו נאלץ לבקש ממנו עזרה, העביר על מידותיו ועזר לו.
בארץ היו מתנגדיו נטולי השפעה, אבל דיבתם הרעה התפשטה בחלק מקהילות ישראל שבמזרח אירופה. והיו שחשבו לעלות לארץ, והוטעו על ידי דבריהם של מתנגדי הרב, ונשארו באירופה ונרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. לעומתם, רבים ממעריציו עלו לארץ בהשפעתו.
יכול היה הרב להשיב לתוקפיו כגמולם. לצידו עמדו רוב גדולי התורה ורוב הציבור ואף השלטון האנגלי (בגלל משרתו הרמה כראש העדה היהודית בארץ). אבל הוא היה חסיד ושמע חרפתו ולא השיב. יכול היה לשנות מעט את עמדותיו, לא לגלות את דעתו בנושאים שלא יובנו, אבל הוא היה איש אמת שבמסירות נפש עמד על האמת בלי לשנות אות ממנה. יכול היה לעטוף עצמו בגאווה ואדישות ולבוז למסטיניו ומקטרגיו, אבל הוא היה בעל לב רגיש. על כן נשא כאבו, עד שגופו לא עמד בכך. פעם אמר בנו הרב צבי יהודה שקנאי אגודת ישראל והפועלים קיצרו את ימיו של אביו.
הוא, שהיה נכון לעזור לכל עני ונזקק, שהיה הרב הראשי הנערץ על המוני בית ישראל, שרבנים, משכילים, מנהיגים ועשירים שיחרו לפתחו, שהתרים מיליונים לטובת מוסדות התורה בארץ ובמזרח אירופה לטובת העניים ויישוב הארץ – הוא עצמו חי בעוני מחפיר. פעמים שלא נותרה בביתו פרוטה לקניית מזון.
זקן אחד שעלה מאמריקה שם ליבו לכך, והיה נותן לרבנית לירה, שהספיקה לקיומם במשך שבוע. רק בחוליו האחרון נמצא איזה נדבן שהכניסו לפנסיון כשר למהדרין, שם הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה.
צערו על שלא עמדו על דעתו
פעמים רבות הצטער על שאינו יכול להקדיש את כל זמנו לכתיבת רעיונותיו, שעל כן הוא נאלץ לכותבם בחיפזון ובלא סידור. הוא קיווה להחזיר את הסופרים המשכילים בתשובה, ואף הצליח לקרב כמה מהם, ביניהם אז"ר, ביאליק ועגנון. אך גם הם, ויותר האחרים, לא עמדו על עומק דבריו.
תלמידי חכמים מעטים היו שהבינו את עומק רעיונותיו. ואף שכולם הוקסמו מאישיותו משיעוריו ומחידושיו, את עומק העניין – רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו, והם שהמשיכו את מפעלו בישיבת 'מרכז הרב'. הם הבינו שבתורתו העמוקה גנוזה התשובה לקשיי הדור, ובלימודה ייגאל ישראל.
הסתלקותו
שבוע לפני חג הפסח חש רבנו זצוק"ל כאבים באבריו הפנימיים. למרות שייסוריו היו גדולים, הבליג עליהם בכל ימי הפסח, כדי שלא להשבית את שמחת החג. הוא המשיך לקבל בשמחה כמנהגו את כל מבקריו הרבים שבאו להקביל את פני רבם ברגל, והפליא את שומעיו בחידושי תורתו בהלכה ובאגדה, עד שייסוריו לא היו ניכרים כלל.
אולם אחר עבור הפסח כבר שכב כמעט כל היום במיטתו. למרות הכאבים שתקפוהו לא חדל מלהעמיק בתורה, ומלהשיב תשובות נחוצות.
מיום ליום המחלה גברה, ולמרות שהרופאים עדיין לא הכירו בסכנתה, ביקש מתלמידו, הרב חרל"פ, "להתאמץ בתפילה כמו שמתפללים על חולה מסוכן".
לקראת חג השבועות התגברו החששות אצל הרופאים. אולם הוא לא שינה ממנהגיו בכל שנה והיה ניעור כל הלילה, ירד בהתאמצות מהמיטה ובאר לפני הקהל שלוש מצוות מספר המצוות לרמב"ם, וחזר למיטתו. בבוקר התאמץ לקום לתפילה, וכמנהג קודשו אמר 'אקדמות' בבכיות גדולות ובדבקות נפלאה.
כחודשיים לפני הסתלקותו הכירו הרופאים כי מצבו נואש. הם יעצו להעבירו לבית מרפא שבקרית משה, כדי שלא ימשיכו להטרידו בשאלות ובקשות. לפני צאתו מביתו עבר בכל החדרים, נישק את המזוזות, נכנס להיכל הישיבה, וניכר היה כי ליבו מנבא לו שלא ישוב עוד אל ביתו וישיבתו.
השהייה בבית המרפא עודדה את רוחו. הוא המשיך במנהגו לחזור על כל התנ"ך והמשניות בכל חודש. בכ"ד בתמוז קבעו גדולי הרבנים והאדמו"רים (ביניהם האדמו"רים מגור ולובביץ') עצרות תפילה לשלומו, באמירת 'אבינו מלכנו' ותקיעת שופר ותהלים, ובכל רחבי העולם היהודי נענו לקריאתם. ואף הרב ביקש לאחר מכן להודיע לאוהביו כי תודה לא-ל הוטב מצבו מעט.
אולם בצום תשעה באב שכח רבנו את חוליו והתאבל על החורבן בבכי תמרורים, ואז הורע מצב בריאותו.
בט"ו באב קיים דברי חז"ל והוסיף על תלמודו בתנ"ך, משניות וגמרא. ובראש חודש אלול שחל ביום שישי הוסיף עוד קביעות לימוד בספר 'חובות הלבבות'. גם ביקש שיביאו לו שופר כדי לקיים את מנהג התקיעות. ורצו למנוע ממנו את השופר כדי שלא יתרגש יותר מדי, אך הוא עמד על דעתו כי אסור לשנות המנהג. עד שהשכיל אחד מאוהביו להעיר כי בבית המרפא נמצאים עוד חולים והתקיעה עלולה להפריע את מנוחתם. אז אמר: אין להתחסד על חשבון אחרים. עוד אמר ביום שישי: "כשמתפללים להשי"ת עבור שלומי, אל ישכחו את הטוב והחסד שעשה עמדי במשך שבעים שנה".
באותו יום שישי הביא תלמידו המובהק הרב דוד כהן (הנזיר) את השער מספרו 'אורות הקודש' ההולך ונשלם בדפוס. כשראה רבנו את הספר "אורו פניו משמחה, אח"כ החל לבכות, מחה את דמעותיו ולא אמר דבר" (מתוך הספר 'אוהב ישראל בקדושה').
בבוקר יום ראשון, ג' אלול, מצבו הורע מאוד. הוא קיבל התקפה חזקה, ושפך דם יצא מגרונו. גופו נחלש מאוד, וכמה פעמים הדופק פסק. מיד הוזעק אליו פרופ' צונדק. כשנכנסו הרופאים לחדרו סימן הרב שיתנו להם כסא, ואמר לפרופ' צונדק בגרמנית (כי הרופא לא הבין עברית): "מובטחני שגדולי המדע בעמנו יהיו גם גדולי יראי ה' בעמנו ומאמינים באלוקי ישראל". הפרופסור, שידע את מכאובי החולה, השתומם לשמוע כי גם בשעה זו הוגה החולה בדברי אמונה ותקווה.
בצאת הרופאים מעם פני קודשו הודיעו למשפחה כי שעותיו של רבנו ספורות. השמועה התפשטה, וכל קרוביו וגדולי רבני ירושלים התאספו לחדרו. מחוץ לבניין עמדו מאות אנשים אשר התפללו בבכיות נוראות שלא יכבה נר ישראל.
בצהרים החל הרב להבין את מצבו, ורמז לבנו יחידו הרב צבי יהודה קוק שייגש אליו. כשנגש אל מיטתו, דיבר איתו רגעים מספר בקול נמוך. אח"כ אמר לו שאולי נשאר חייב למישהו איזה חוב, ושידאג לסלק את חובותיו. אח"כ ציווה לו אודות כתביו הרבים שיסדרם לדפוס. גם הזהיר אותו שאם ידפיס איזה ספר מכתביו, שלא יכתוב על שערו שום תארים, רק תואר 'הרב' לבד.
כל אחר הצהרים לא משו הרבנים מסביב לחדרו. על פני כולם נראו אותות יגון וצער. בשעה חמש נראו אצלו סימני גסיסה. כל הנאספים החלו לומר את פרקי התפילה, ורבנו התהפך כשפניו לקהל. וכשהגיעו בשעה חמש ורבע ל"שמע ישראל", פקח רבנו את עיניו וצרף קולו לקריאת "אחד", ויצאה נשמתו ב"אחד".
במהירות התפשטה השמועה הנוראה. אלפי אנשים נהרו לבית הרפואה בקרית משה. סוחרים סגרו את חניותיהם. בתל אביב אנשים קרעו את בגדיהם והלכו אבלים ברחוב. גם סבי, ר' דוד מלמד ז"ל, סיפר איך הפסיק ממלאכתו, והרגיש כמי שנחרב עליו עולמו. אבל ושחוח הלך לאורך כל רחוב אלנבי שבתל אביב.
כשהגיעה השמועה אל הרבי הגדול מגור, בעל 'אמרי אמת', געה בבכייה בלתי רגילה. לימים סיפר בנו האדמו"ר רבי פנחס מנחם זצ"ל שהיה זה דבר נדיר מאוד אצל אביו, שכמעט ולא בכה.
אל הקונגרס הציוני הי"ט, שהתכנס באותם הימים באירופה, הגיעה טלגרמה: "הרב קוק נסתלק". היושב ראש הודיע מיד: "זוהי אבדה שאינה חוזרת, אני מפסיק את ישיבתנו זו". בהתחדש הישיבה, הספידוהו הנשיא ד"ר ויצמן, הרב מאיר בר אילן, ומנחם אוסישקין שגם הודיע שבקרוב תוקם נקודת יישוב בארץ ישראל על שמו.
בין חמישים למאה אלף איש השתתפו בהלווייתו. בכל הארץ הוכרזה הפסקת מלאכה מיום שני בצהרים, מועד תחילת ההלוויה. עשרות שנים אח"כ לא נערכה הלוויה גדולה שכזו. כרבע מכלל תושבי הארץ היהודים ליוו את הראי"ה לקברו שבהר הזיתים. בכל רחבי העולם היהודי ערכו לו הספדים. לכולם היה ברור כי אין בעולם מי שיכול למלא ואפילו במקצת את מקומו של הרב קוק זצ"ל.
ג' באלול
זכיתי להשתתף בעצרות ג' באלול שנערכו בבניין הישן של ישיבת 'מרכז הרב'. נאמו שם רבנים גאונים מתלמידי הרב זצ"ל, שהיו מציינים בסיפוק איך ישיבת 'מרכז הרב' הולכת וגדלה, תורתו נלמדת וספריו נפוצים. היום אני יודע שאנחנו רק בתחילת הדרך הגדולה והרוממה שרבנו הציב לפנינו.
אכן בדברי בנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, לא היתה תחושת סיפוק. מיד כשהתחיל לומר "אבא הרב" היה מתחיל לבכות, ותחושת היתמות האישית שלו ושל הדור זעזעה אותנו מאוד. בדבריו היה מציין כי חסד עשה ה' עם ישראל ששלח נשמה גדולה להאיר את התקופה המופלאה והנוראה הזו של חבלי גאולה.
אכן, מתוך דברי תורתו מופץ אור על הכול: על עניינו של עם ישראל ועל עניינם של אומות העולם, על היחיד ועל החברה, על עולם הרוח ועל עולם המעשה, על המשברים ועל התשובה, על המידות האישיות ועל תהליכים שאנשים ואומות עוברים, על ההלכה ועל התפילה.
המורשת
מצד אחד ישנה תחושת החמצה על שלא זכינו שגאון ישראל יסדר עבורנו את משנתו בשלמות. אבל אולי דווקא מפני רוממותה היה ראוי שתינתן לנו כך, כשטפח ממנה מגולה וטפחיים מכוסים. כך בולט בה יותר הצד האלוקי של דברי תורה שאין להם סוף. לא לפילוסופיה אנחנו זקוקים, אלא לחיי תורה שלמים. חסידותו, תורתו, ייסוריו וחזונו, הם הם גילוי של תורה שלימה.
ואם החמצה יש כאן, אינה אלא בנו, שעדיין לא זכינו ללמוד כראוי את משנתו לרוחב ולעומק. שמפני קוצר דעתנו אנו נאחזים בדברים הפשוטים יותר שבה, ואין בנו כוח לשאוב מעומק מעינות הישועה.
נוכל להתעודד שאם ממעט תורתו שנלמדה והובנה צמח דור נאמן לתורה, לעם ולארץ, שזכה להקים מוסדות חינוך מפוארים ולצאת חלוצים לפני המחנה, בהתיישבות ובהגנה, בקליטת עלייה ובעשייה חברתית – בוודאי כשנזכה לעמוד על מלא עומקה ורוחבה של תורתו, נזכה לגאולה שלמה.
