שיטתו של בג"ץ לנגוס בהדרגה בערכי היהדות והציונות ● בג"ץ מתערב בהדרגה בשיקולי הרבנות ממי לשלול תעודת כשרות ● בג"ץ מחייב את הרבנות להעניק הכשר 'מהדרין' למשחטת 'הוד חפר'.
תהליך פגיעתו של בג"ץ ברבנות
בהמשך למה שכתבתי (בגיליון 248) על החלטת בג"ץ שחייבה את הרבנות הראשית להעניק תעודת כשרות לחברת 'בלדי' (לשיווק בשר), יש לעמוד על התהליך החוזר שעל ידו שופטי בית המשפט העליון פוגעים באופייה היהודי של מדינת ישראל.
מתחילה היה ברור שכל שאלת הכשרות עומדת תחת אחריות בלעדית של הרבנות הראשית. לא עלתה על הדעת אפשרות כי בית המשפט החילוני יתערב בהחלטותיה של הרבנות הראשית, באשר היא הגוף השיפוטי העליון בכל הקשור לתחומי הדת, ובכללן הכשרות. וכך פעמים רבות נהגה הרבנות הראשית שלא לתת תעודת כשרות לאוכל המוגש במקום שמתנהל בניגוד גמור לרוח היהדות, כגון שמחללים בו שבתות או עורכים בו אירועי פריצות בוטים. אמנם לא נקבע בזה כלל מחייב, כי הכול לפי צורך השעה והמקום.
בג"ץ רסקין – התערבות במעטפת החיצונית
כנגד עמדה זו של הרבנות הוגשה עתירה לבג"ץ. בית המשפט חייב את הרבנות להעניק כשרות לאולם שבו נערכו מופעי פריצות בוטים, תוך שהוא מצהיר כי אינו מתערב כלל ב'גרעין הקשה' של שאלת כשרות המזון וכל המסתעף ממנה, כגון מניעת אונאה, שכולה נתונה לרבנות הראשית, אלא שאסור לרבנות הראשית לשלול תעודת כשרות בגלל התנהגות שהיא חיצונית לשאלת המזון עצמו (בג"צ מס' 465/89).
התערבות בתחומים הנושקים לכשרות
11 שנים מאוחר יותר, בג"ץ כבר התערב בשאלה הקשורה למזון עצמו. היה זה בהקשר להוראת הרבנות למשחטת הוד חפר שלא תמכור עופות שנטרפו ליהודים, ואם תמכור לא תוכל יותר לקבל כשרות למהדרין, אלא כשרות רגילה (ואף זאת לפנים משורת הדין). עמדת הרבנות התבססה על שני יסודות: האחד, עצם האיסור ההלכתי לסחור בבשר טריפה, וממילא הסוחר בו כבר אינו אמין מספיק כדי לקבל כשרות למהדרין. השני, מצד חשש הטעיה, שאולי יהיו יהודים שיחשבו שהואיל ועופות 'הוד חפר' כשרים – גם מה שנמכר בלא כשרות הוא כשר. בעקבות זאת 'הוד חפר' הפרה את הסיכום הראשוני עם חברת 'מעדני אביב' המשווקת בשר טרף, וסירבה למכור לה את העופות שנטרפו. או אז פנתה החברה משווקת הטרף לבג"ץ בתביעה כלפי משחטת 'הוד חפר' למכור להם את בשר הטרף כפי שסוכם עמה בתחילה, ובתביעה כלפי הרבנות שתעניק ל'הוד חפר' כשרות מהדרין כבתחילה. בפסיקה הזו בג"ץ (בג"ץ 7203/00) הוסיף לכרסם בסמכותה של הרבנות, וכדברי השופט חשין: "חוק איסור הונאה לא בלע אל קרבו את ההלכה הדתית כמות-שהיא… אלא ברר מתוכה ואימץ אל-תוכו רק את דיני הכשרות בלבד". כלומר חוסר אמינותם של בעלי המפעל שסוחרים בבשר טריפה וחשש ההטעיה אינו שיקול מספיק כדי לשלול תעודת מהדרין לפי בג"ץ, ועל כן הורה בג"ץ לרבנות להעניק ל'הוד חפר' כשרות למהדרין.
הקונים מכניעים את 'הוד חפר' ובג"ץ
למרבה הצער הרבנות אכן נאלצה לקיים את הוראת בית המשפט ולא הסירה את תעודת הכשרות למהדרין. אלא שבמקביל לכך נשלחה הודעה לכל רבני ישראל, וזו לשונה: "הנהלת המשחטה הנ"ל הפרה את הוראות הכשרות של הרבנות הראשית לישראל… הרינו להודיע בזאת כי אי הורדת הכשרות מהמשחטה הנ"ל היא אך ורק בגין הצו של הבג"צ".
הרמז היה מובן, ורבים נמנעו מלקנות את בשר 'הוד חפר'. היו רבנים שהורו למרכולים שבאחריותם להסיר את תוצרת 'הוד חפר' מהמדפים, והפסדי 'הוד חפר' היו עצומים. תוך זמן קצר ביקשה 'הוד חפר' להפסיק את מכירת הבשר הטרף ליהודים, והתחננה בפני הרבנות שתשוב להודיע כי עתה כשרות המהדרין שלה ניתנת בהסכמה מלאה. לאחר ש'הוד חפר' התחייבה לציית לכל הוראות הרבנות, ואף התחייבה שלא לתבוע את הרבנות בתביעת נזיקין. נשלחה מהרבנות הודעה כי אכן הוחזרה ל'הוד חפר' הכשרות המהודרת, לאחר שהתחייבה לציית לכל הוראות הרבנות, אלא שצוין בהודעה כי הדבר נעשה מרצונה החופשי של 'הוד חפר' ומטעמים עסקיים, וזאת כדי שהרבנות לא תתבע על ביזיון בית המשפט.
תגובת בג"ץ
בעקבות זאת, פנו שוב 'מעדני אביב' משווקי הטרף לבג"ץ בטענה כי הרבנות הפרה את הוראתו. ואכן חשין כותב פסק דין נזעם ביותר, הטוען כי הרבנות הפרה את החלטתו וביזתה את בית המשפט. בדבריו הוא קורא לכנסת לבטל את החוק המסמיך את הרבנות להסיר כשרות מחמת אונאה, וקובע כי הרבנות כפופה לחוק החילוני. הוא גם קורא ליועץ המשפטי לנקוט בהליכים משמעתיים כנגד הממרים את הוראת בג"ץ. יותר מזה, הוא מתרעם על כך ש'הוד חפר' אינה מגישה תביעת נזיקין נגד הרבנות.
אולם בצר לו הוא מבין כי אינו יכול לחייב את הלקוחות לקנות את בשר 'הוד חפר', וכן אינו יכול לכפות את משחטת 'הוד חפר' להתנער מהוראת הרבנות, מפני שעל ידי כך תפשוט המשחטה את הרגל.
השופט חשין ועלילותיו
יש לציין כי פגיעתו של השופט חשין במעמד הרבנות היתה שיטתית. בבג"ץ (816/98) הוא קובע שהרבנות ובתי הדין כפופים לחוקי המדינה, וכי "גם אם שומרי-מצוות יראו בהם גופים בעלי-סמכות בתחום הדת – אין הם אוחזים אלא בסמכות שהחוק נתן בידם". "ככל גוף שהוקם בחוק", כותב חשין, "כפופה היא הרבנות הראשית ובית הדין הרבני לביקורתו של הבג"ץ". "גם אם שורשיה ותיקים הם ממנו-כולנו, הרבנות הראשית דהאידנא הוקמה בחוק המדינה. פועלת היא בסמכות אך ורק מכוח חוק המדינה, ואם עושה היא בסמכותה על-פי ההלכה – אין זאת אלא ככל שהחוק מתיר לה".
כדרך אגב ראוי לציין כי השופט חשין נודע כבלתי מוסרי בחייו האישיים. הוא הוליד בת מחוץ לנישואין, ובמשך שנים סרב להיות עמה בקשר. כמו כן נודע באופיו הרגזני ובסגנונו המשתלח. לא מכבר איים לגדוע את ידו של מי שיערער על מעמדו של בית המשפט העליון. לפי ניסיון העבר, אכן יש לחשוש כי חבריו מבתי המשפט ופרקליטות המדינה ימצאו את הדרך להוציא לפועל את איומיו. ואם ישאל אדם מדוע ראוי לספר זאת? כדי שלא ילכו אחרים בדרכיו, וכפי שאמרו חז"ל (תנחומא פנחס ג, במד"ר כא, ג): "כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים כדי לפרסמן בעולם".
פרשת 'בלדי' – התערבות בשאלות הכשרות עצמן
ההתערבות הבאה כבר היתה בשאלת כשרות המזון המושגח בעצמו. במקרה של חברת 'בלדי' הרבנות החליטה משיקולי כשרות שלא להעניק הכשר לבשר שהוקפא לפני מליחה. והנה בג"ץ, בראשות הנשיאה בייניש, מעז להיכנס לתוך שיקולי הכשרות, ועל פי חוק חופש העיסוק הוא טוען שעל הרבנות לסמוך על הדעות המקלות ולהתיר לחברת 'בלדי' להקפיא בשר לפני מליחה, וזאת על פי מבחני ה'מידתיות' של בית המשפט העליון.
פגיעה הדרגתית ביהדותה וציוניותה של המדינה
יש לציין כי זוהי שיטתו הקבועה של בג"ץ – כרסום ופגיעה הדרגתית במעמד היהדות והציונות במדינה. בתחילה נגיסה קטנה, תוך הצהרה כי מדובר בעניין נקודתי בלבד, ולאחר מכן נגיסה גדולה יותר, עד פגיעה גמורה. כך בשאלות הגיור, כך במעמד השפה העברית, כך בנישואים אזרחיים וחד מיניים, וכך בעוד סוגיות רבות.
חוצפת העותרים
ראוי לעמוד כאן על עוד תופעה חמורה – זהות העותרים כנגד הרבנות. מתחילה בעלי האולמות ויצרני המזון לא העזו לעתור לבית משפט חילוני כנגד הרבנות. הרקדנית שלא יכלה להופיע באולמות כשרים היא שעתרה לבג"ץ, שחייב את הרבנות להעניק לאולם תעודת כשרות למרות מופעי הפריצות.
בשלב השני, ספקי המזון הטרף עתרו כנגד הרבנות, שמנעה מהם לקנות עופות טרף ממשחטת 'הוד חפר'.
בשלב השלישי, חברת 'בלדי', ספקית המזון שרוצה להתהדר בתעודת כשרות, העזה לעתור לבג"ץ נגד הרבנות.
מספר המסרבים
בכתבתה החשובה שהתפרסמה בגיליון הקודם על השיטות הפסיכולוגיות שבאמצעותן הופעלו חיילי צה"ל בגירוש היהודים מגוש קטיף, נוכחנו שוב כי הולכת השולל היתה המרכיב המרכזי במדיניותה של הממשלה והצבא. אגב, את הפרסום של מנהלת הגירוש כי "יש פתרון לכל מתיישב", עיתון 'בשבע' היה היחיד שלא הסכים לפרסם, כדי שלא לתת ידו למרמה.
אולם לצערי גם הכתבה נלכדה בתרמית, וכך נכתב כאילו "היה ציות מקיר לקיר. על פי נתוני צה"ל מדובר ב- 70 סרבנים ותו לא". האמת היא שהיו כשבעת אלפים חיילים (רובם קרביים) שאמרו מראש למפקדיהם, חלקם במפורש וחלקם ברמז, כי יסרבו להשתתף בגירוש. צה"ל שינה תוכניות כדי להוציאם ממצבת כוח האדם שיועד מתחילה לגירוש, וזאת כדי ליצור את מצג השווא כאילו לא היו סירובים.
עם זאת, העובדה המצערת היא שאכן רוב חיילי צה"ל פשעו והשתתפו בגירוש, וגדול עוונם. את העונש על כך קיבלנו בתוצאות מלחמת לבנון השנייה. ועדיין לא נתכפר הפשע.
תיקון המשפט
אגב, גם בזה היה בית המשפט העליון שותף. מתוך תמיכתם האידיאולוגית של שופטיו בגירוש הכיר בג"ץ פנים במשפט והיטה משפט אביון בריבו, ועל כן קיבל בנפש חפצה את הבטחות הממשלה כאילו מעמדם של המגורשים מסודר, וכאילו יש נימוק הגיוני ותכלית ראויה לפגיעה אנושה כל כך בהם, בכבודם וברכושם.
נפעל ונתפלל שיתקיימו בנו דברי הנביא (ישעיה א, כו-כז): "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועציי כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.
