רגש יהודי בריא מתבטא גם באהבה למוסיקה חסידית ● ערך הסירוב לעקור יישובים גם כשייעקרו על ידי אחרים ● 7000 הסרבנים אשר לא כרעו לבעל
מוסיקה חסידית לעומת לועזית
שאלה: האם ראוי להעדיף מוסיקה חסידית על פני מוזיקה לועזית או ישראלית? ומדוע המוסיקה החסידית ברמה נמוכה לעומת המוסיקה הלועזית?
תשובה: ככלל, צריך אדם לאהוב את הטובים, לאהוב את הקשורים לה' יתברך, את אלו המגלים את שמו בעולם. ולכן באופן טבעי ראוי להרגיש יותר קשר וחיבה לשירים העוסקים בעבודת ה' ובאהבת העם והארץ. גם שירים בסגנון עברי או מזרחי, אם הם עוסקים בנושאים טובים, ראוי להרגיש כלפיהם שייכות.
אמנם זה טבעי שבמוסיקה הלועזית יש גיוון רחב ויותר חידושים. ישנם בעולם יותר ממיליארד דוברי אנגלית, וקרוב למספר הזה דוברי ספרדית. אפילו דוברי גרמנית וצרפתית יש יותר ממאה מליון. לכן ברור שתעשיית המוסיקה שלהם יכולה להשקיע הרבה יותר כסף ביוצרים, בעיבודים ובהפקות, והתוצאות בהתאם. אע"פ כן, אי אפשר להתעלם מההישגים הגדולים של המוסיקה החסידית והישראלית, שמצליחה הרבה יותר מהכמות היחסית של צרכניה. ומשנה לשנה הרמה עולה, ומופיעים שירים מצוינים שפורטים על נימי הנפש, עד שנראה לי, כיהודי, שהם היפים ביותר בעולם. אמנם אני יודע ומכיר מנגינות יפות וקסומות מחוץ לארץ, אבל בכל זאת אני מחובר ואוהב יותר את המוסיקה היהודית.
וכבר אמרו חכמים (ב"מ לח, א): "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבים של חברו". כמו כן, למרות שראוי לאדם לאהוב את כל הברואים, מכל מקום הוא קרוב יותר באהבתו לבני עמו, לקרוביו ולעצמו. וכך גם אדם שמזדהה עם העם היהודי ומורשתו, באופן טבעי אוהב יותר שירים שעוסקים בנושאים יהודיים וישראליים. וגם אם השירים הלועזיים מרובים ומגוונים ואיכותיים יותר מבחינה מוסיקלית, הרגשתו האישית היא שהשירים שלו יותר יפים ויותר מרגשים, כי הם שלו.
ומי שאינו מרגיש כך, ראוי שיערוך חשבון נפש ויבדוק את מידת הזדהותו עם בני עמו ומורשתו. ויבדוק האם אהבתו למוסיקה הלועזית או למוסיקה העברית הירודה אינה נובעת מתוך תחושת נחיתות תרבותית.
שבעת אלפים הסרבנים ביחידות הקרביות
רבים שאלו מה התועלת שבסירוב פקודה אם הדבר לא יציל את ארץ-ישראל. התשובה היא, שגם כאשר אין בכוחנו למנוע את כלל הציבור מלחטוא, כל אחד ואחד מאיתנו מצווה לשמור על טוהר חייו וניקיון כפיו. גם במקום שכולם גנבים, על היחיד מוטלת המצווה שלא לגנוב. וגם אם כל האחרים יחמסו ויגזלו, ואין בכוחו להשפיע עליהם להיטיב את דרכם – עליו להישאר עיקש, בודד וצודק, למען האמת ולמען ההיסטוריה. כדי שיידעו בכל הדורות כי לא הכול טעו, ובזכות אותם צדיקים תישמר הגחלת עד לתיקון העולם.
לפיכך יש ערך רב לתחקיר המקיף שעשה יוחנן מרכוס מטעם 'בשבע' (פורסם בשבוע הקודם), בו נמצא כי מתוך שליש מהיחידות הקרביות שנבדקו, אלפיים ומאה חיילים סרבו או הודיעו למפקדיהם מראש כי לא יקיימו את הפקודות לגרש יהודים מארצם. בדרך כלל, כדי להימנע מעימות, הצבא לא ניסה להעמידם בניסיון. אם נכפיל את מספר הסרבנים בשלוש (שכן רק שליש מהיחידות נסקרו), נמצא שכששת אלפים ושלוש מאות חיילים סרבו. ואם נוסיף לאלה את 700 החיילים בנח"ל החרדי, נמצא כי כשבעת אלפים חיילים בסדיר ובקבע סרבו או הודיעו למפקדיהם בדרכים שונות שיסרבו.
לקיים מה שנאמר: "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו" (מלכים א' יט, יח). ובזכותם תבוא תשועה לישראל. וכמו בזמן גדעון, אשר ניצח את כל מחנה מדין על ידי שלוש מאות האנשים אשר לא התרגלו לכרוע לבעל, ונעשתה על ידם תשועה גדולה (שופטים ז').
כ"ד אלול: יחסו של ה'חפץ חיים' למרא דאתרא
בכ"ד אלול תרצ"ג נפטר אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים, הרב ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, מחבר ספר 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, שנקרא בפי הכול 'החפץ חיים' על שם ספרו הראשון. באלול היינו טרודים בלקחי הגירוש והחרבת היישובים בגוש קטיף, ולא הספקתי לכתוב את אשר שמעתי על 'החפץ חיים'.
בימיו של 'החפץ חיים' שימש ברבנות בראדין הרב זכריה מנדל הכהן כ"ץ (סבו של הרב הנזיר), ולאחר פטירתו שימש ברבנות חתנו, הרב מרדכי סנדר הלוי.
שמעתי מהרב שאר ישוב הכהן שליט"א, רבה של חיפה, בנו של הרב הנזיר, כי שמע מדודתו, הרבנית של ראדין, שבכל שנה בערב פסח היתה נכנסת לביתם הרבנית של 'החפץ חיים' ובידה כלים, והיתה אומרת: בעלי שלח לשאול את הרב איך להכשיר את הכלי הזה. ואז הרב (שהיה צעיר מ'החפץ חיים') היה עונה לה: במשנה ברורה סימן פלוני סעיף אלמוני נפסק שצריך להכשירו באופן זה.
האם עיתונים שיש בהם דברי תורה צריכים גניזה?
שאלה: בעיתונים רבים, שעיקרם עוסק בענייני חול, מופיעים גם דברי תורה, כמו למשל הטור 'רביבים' בעיתון 'בשבע'. האם הדפים שעליהם הודפסו דברי תורה צריכים גניזה?
תשובה: אף שיש מחמירים בזה, למעשה מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (א, יז-יח). בנוסף לכך, יש אומרים שדברי תורה שהודפסו ללימוד חד פעמי – לא נתקדשו (כך משמע מדברי הנצי"ב במשיב דבר ב, פ). והרב פיינשטיין עוד מקל יותר בזה (עיין אג"מ או"ח ד, לט).
אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל כשמניחים את העיתון בפח, אם הפח אינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. והרוצים להדר, יניחו את העיתון בתוך שקית, ואותה יניחו בפח. ובמקומות שיש מיכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם (ויעויין בפניני הלכה ח"ד ע' 110-114).
מתי צריכים לגנוז מהתורה ומתי מדברי חכמים
יש להוסיף, כי מדין תורה צריכים לגנוז רק שמות קדושים, וחכמים הוסיפו וחייבו לגנוז גם דברי תורה שאין בהם שמות קדושים. ומדפיסי העיתונים הדתיים מקפידים כיום שלא יהיו בעיתון שמות קדושים, וכאשר צריכים לכתוב פסוק, מקפידים להדפיס קו מפריד בתוך השם, או שכותבים אלקים, 'ק' במקום 'ה', או שמוסיפים ו' וכותבים 'אלוהים' וכיוון שהשם הקדוש נכתב במקורו בלא 'ו', ממילא כשהוסיפו 'ו' כבר אין בו קדושה.
נמצא שגם לפי דעת המחמירים, החובה לגנוז היא מדברי חכמים. וכאשר רבים המתירים, בוודאי אפשר לסמוך עליהם.
האם דפי פרשת השבוע צריכים גניזה
שאלה: האם צריכים לגנוז את דפי פרשת השבוע?
תשובה: דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקלים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (המקלים הם: הנצי"ב והרב פיינשטיין). ובלבד שלא יניחם באופן בזוי בפח, אלא יעטפם בשקית ניילון או נייר (עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 110-114).
והיה טוב אם היו מתארגנים לאיסוף דפי פרשת השבוע לשם מיחזור מיוחד, שדפיו יהיו מיועדים להדפסה נוספת של עיתונים תורניים ודפי פרשת שבוע.
קריאת עיתונים בשירותים
שאלה: האם מותר לקרוא עיתונים בשירותים? והאם מותר להכניס לשירותים עיתונים שיש בהם דף עם דברי תורה?
תשובה: אמנם יש להיזהר בכבוד האותיות שבהן ניתנה התורה, וגם העולם שנברא על ידי אמירה ודיבור של הקב"ה, נברא על ידי אותיות לשון הקודש.
וכיוון שכך, היו מגדולי ישראל שהשתדלו שלא לכתוב בלשון הקודש דברים של חול (רבנו ירוחם נתיב ב' יט, ע"ב; רמ"א יו"ד רפד, ב; פ"ת רפג, ג בשם הרדב"ז).
ויש אומרים שזו הסיבה שבקהילות רבות נהגו לשנות הכתיבה של האותיות, עד שנראות ככתב אחר מהכתב של העברית (שנקרא הכתב האשורי), כדי שיוכלו להשתמש בו גם בדברי חול. ולשם כך נתחבר כתב רש"י, שאותיותיו מקבילות לאותיות העבריות, אלא שצורת כתיבתו שונה (רבנו ירוחם שם, מהר"ם אלשקר ע"ד).
וכתב הדפוס שלנו, יש שרצו להחמיר ולהחשיבו ככתב אשורי, מפני שאותיותיו דומות לכתב אשורי (גיליון מהרש"א יו"ד רפ"ד). ויש שרצו על פי זה להורות שאסור לקרוא בשירותים דברים שנכתבו בעברית.
אבל למעשה אין דין אותיות הדפוס ככתב אשורי. וזאת מפני שישנם מספר הבדלים משמעותיים בין צורת האותיות שבספר התורה לאותיות הדפוס, עד שאם יכתבו בספר תורה אותיות כצורת אותיות הדפוס – הספר יהיה פסול. לפיכך מותר לכתחילה להשתמש כיום באותיות הדפוס לצורך חול. וכן מותר לקרוא בשירותים עיתונים וספרים שכתובים בעברית. וכן נהג רבי יעקב עמדין בעצמו לקרוא בשירותים ספרי פילוסופיה שמודפסים בעברית (שאלת יעבץ ח"א י'; ציץ אליעזר טו, ז).
ואף מותר להכניס עיתון שיש בו דף עם דברי תורה, ולקרוא בעמודים שלפני הדף עם דברי התורה או בעמודים שאחריו. שכן לגבי סידורים שיש בהם שמות קדושים, דעת רוב הפוסקים שצריך לכסותו בשירותים בכיסוי אחד, ויש מחמירים לכסותו בשני כיסויים (עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 94-95). וכאן שאין בו שמות קדושים, ולא נדפס לשם קדושה, יש להקפיד שלא לפתוח בשירותים את הדף שיש בו דברי תורה, אבל בעמודים אחרים אפשר לקרוא.
