האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין עלה ארצה לפני המלחמה, לאחר שקרא לחסידיו לברוח מאירופה בעוד מועד ● כשרומל עמד בשערי אלכסנדריה הוא האריך בתפילה וקבע: לצורר לא תהיה שליטה בארצנו
רבי ישראל מהוסיאטין נולד בשנת תרי"ח או תרי"ד לאביו האדמו"ר רבי מרדכי שרגא מהוסיאטין, שהיה צעיר בניו של רבי ישראל מרוז´ין. לאחר פטירת אביו בשנת תרנ"ד נתמנה לאדמו"ר בהוסיאטין, ושם שכן עד שנת תרע"ב. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר יחד עם עוד אדמור"ים מבית רוז´ין להתגורר בווינה. לאחר המלחמה המשיך להתגורר בווינה עם חלק מהחסידים, ואל רוב חסידיו שנותרו בגליציה היה נוסע מעת לעת.
גדולי הצדיקים העריצוהו כאדם קדוש, והאדמו"ר מבעלז כינהו תדיר: "צדיק יסוד עולם". גם הרב הראשי, הגאון הרב יצחק אייזיק הרצוג, היה בקשרי הערכה וידידות עמוקים עמו.
הרב ד"ר מאיר צבי גרוזמן עומד בעזרת ה´ להוציא ספר אודתיו – "אמרו צדיק", ובעזרתו של הרב גרוזמן וספרו כתבתי מאמר זה.
עלייתו לארץ
כל אדמור"י בית רוז´ין נודעו בחיבתם לארץ ישראל, והרבי מהוסיאטין היה המיוחד שביניהם. כאשר נפטר אחד מאדמו"רי בית רוז´ין, הועלתה הצעה לפתוח בבית הקברות היהודי בווינה חלקה עבור בית רוז´ין. אמר הרבי מהוסיאטין: בשבילי אין צורך, אני עולה לארץ ישראל. ואכן בהיותו כבן שמונים, כשלוש שנים לפני השואה, עלה הרבי מהוסיאטין לארץ. הוא הרגיש בהתגברות האנטישמיות באירופה, ולפני עלייתו לארץ בשנת תרצ"ז ביקר בקהילות חסידיו ועודדם לעלות, או לכל הפחות לברוח מאירופה. בקרקא אמר: "למי שיש שכל שיברח כעת אפילו בנעלי בית!" לחסידיו שבאו לקבל פניו בתחנת הרכבת בלבוב-לעמברג אמר: "מי שיכול למכור שימכור, ומי שלא יכול למכור, שישאיר הכל ויברח מכאן כשרק תרמיל על שכמו".
מלכותיות
כמנהג בית רוזי´ן, אף הרבי מהוסיאטין היה נוהג במלכותיות. בביתו היו כלים מצוחצחים ומפוארים. חלקם קיבל בירושה מאביו וסבו, ואחרים הובאו לו כמתנה על ידי חסידיו, שרצו לפאר את ביתו בכלים נאים, והיו חורטים את שמם על הכלי כדי שיהיו נזכרים לפניו. פעם התבטא באופן כללי שאם יש בביתו הידור ואם יש בהנהגותיו פאר, הרי זה חלק ממצוות כיבוד אב שהוא חייב בה.
היה רגיל להרבות בשתיקה, דיבורו היה שקול ומדוד, ותמיד התנהג בנימוס ורוגע, שכיסה על להט פנימי. גם כשהיו מדברים לידו בענייני תורה היה מרבה בשתיקה, ומקורביו הבינו ברמז את דעתו.
היה רגיל לערוך טיול בכל יום, כשהוא מלווה בבני משפחה או שמשים. כך נהג בווינה וכך בתל אביב. בטיול כמעט ולא דיבר. מעת לעת היה מביע את התפעלותו מיפי הבריאה.
סיפר פקיד בכיר בעיריית תל אביב, שפעם ראה את האדמו"ר הולך ברחוב, וכיוון שנדמה היה לו שהאדמו"ר שואל עליו את משמשו, החליט לגשת אל האדמו"ר ולהציג את עצמו. בימי השבעה על האדמו"ר בא אותו פקיד לנחם, וסיפר כי מאז אותה פגישה לא העז יותר ללכת ברחוב בגילוי ראש. והמשיך בבכי לומר כי רק מראייתו ברחוב היה מושפע לטובה, ועתה הוא חסר לו.
היה כולו קודש לתפקידו כאדמו"ר. ראשית, בעמידתו לפני ה´ באמת גמורה. שנית, להיות דוגמא ומופת ליהודי עובד ה´, ולטהר בזה את ליבות המתקשרים אליו לעבודת ה´. שלישית, בעצות והדרכות שהיה נותן לגדולים וקטנים שהיו משחרים לפתחו. רביעית, בקירוב רחוקים באהבה וחסד.
מופתים
היה ידוע כבעל מופתים. אולם סיפר שמשו ר´ ליפא, שפעם כשהתלווה אל הרבי בטיול עלה נושא המופתים שעשו צדיקים תלמידי הבעש"ט. הרבי הגיב בביטול: לא זה העיקר… הוא גם הכחיש מציאות של מופת בימינו. את המופתים עטף במעטה פשטני, ותמיד הלביש זאת במשהו טבעי.
פעם שאל אותו יהודי מתחכם: מדוע קורים לכם ´וואנדער רבי´ (רבי פלאי). השיב לו: האבן עזרא פירש את הפסוק (במדבר ו, ב): "איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה´", יפליא – יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם". הרי שהפורש בקדושה מתאוות העולם הזה ומותרותיו נקרא איש פלא.
בהקשר לכך, מספרים כי פעם בילדותו ראהו אחד החסידים כשבידו כעך גדול והוא בוכה. שאל אותו החסיד: למה אתה בוכה? השיב: כי אני רוצה לאכול את הכעך. אמר לו החסיד: אם כן תאכל. השיב הילד (ביידיש): אבא אמר שכשרוצים (מתאווים) לאכול אז צריכים להתאפק.
זקן אדמו"רי בית רוז´ין
האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין זכה לאריכות ימים. כשעלה לארץ בהיותו כבן שמונים כבר היה זקן אדמו"רי בית רוז´ין, והנכד האחרון של רבי ישראל מרוז´ין שנותר בחיים.
את מקומו קבע בתל אביב, שבה היה המרכז היהודי הגדול בארץ ישראל – למעלה משליש היהודים שחיו אז בארץ התגוררו בתל אביב. הוא היה רגיל לעלות לירושלים בקיץ ולשהות בה כמה חודשים עד ג´ במרחשוון, יום היורצייט של זקנו רבי ישראל מרוז´ין. אז היה פוקד את הכותל המערבי, והיה הולך גם להר הזיתים להשתטח על קברו של בעל ´אור החיים´ הקדוש, רבי חיים בן עטר.
מספרים שכשהיה הרבי אהרן מבעלז מזכיר ´הרבי´ ללא ציון שם, התכוון לרבי מהוסיאטין, שהיה זקן האדמו"רים. לפני שהרבי מבעלז החליט לגור בתל אביב דיבר על כך עם הרבי מהוסיאטין. חסידים שנדחפו לעמוד מאחורי החלון לא הצליחו לשמוע את השיחה, ובמיוחד לא את דבריו של הרבי מהוסיאטין, שדיבר בלחש. אבל מפעם לפעם שמעו את הרבי מבעלז אומר: "אם הרבי אומר כך – אעשה כך".
יש לציין כי האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורה שליט"א, בנוסף לכך שהוא ממשיך ישיר של רבי ישראל מרוז´ין דרך האדמו"ר הראשון מסדיגורה, הוא גם נין לאדמו"ר הראשון מהוסיאטין. גם האדמו"ר מקופישניץ הוא בן נין של האדמו"ר הראשון מהוסיאטין.
עם הדוד רבי שלום מלמד זצ"ל
בחג הסוכות היה הרבי מהוסיאטין רגיל להאריך מאוד בנענועי ההלל. ומספרים שדוד סבי, הרב שלום מלמד זצ"ל, שהיה בין חשובי חסידי הוסיאטין, שאלו: הרי על פי כתבי האר"י כך וכך הם כוונות הנענועים, ומה אפשר לחדש עוד, ומדוע כבודו מנענע זמן רב כל כך. השיב: אמנם על פי כוונות האר"י אין צורך לאריכות כזו, אך מקובלני מאבותי עד למגיד הגדול ממזריטש שקיבל מהבעש"ט כוונות נוספות ונעלות ביותר, ובזה אני מאריך.
אגב, הדוד רבי שלום מלמד זצ"ל היה במשך שנים רב באומן, ועל שם כך נקרא "האומנערב" (הרב מאומן). היה גדול בנגלה ונסתר. בסוף ימיו עלה לירושלים, ונחשב בין גדולי הרבנים החסידיים. היה רגיל להתכונן לשבת קודש בלימוד עשרות רבות של דפים ממסכתות שבת ועירובין (ויש אומרים שבדרך כלל היה מסיים מסכתות אלו לקראת שבת).
דרך הדוד, גם משפחת סבי הגדול ר´ אברהם לוי מלמד ז"ל ובנו סבי ר´ דוד מלמד ז"ל, שחיו בתל אביב, היו מקושרים לרבי מהוסיאטין. סיפר לי אבי מורי שהוא זוכר מילדותו את הרבי מהוסיאטין ואת ביתו, ואת מנהגי הפאר והמלכותיות שהיו נהוגים בו. ופעם כשבאו יחד עם הדוד, הרב שלום, נשארו כל בני המשפחה להשתתף בקידושו של האדמו"ר, כבוד שרק מיוחסים זכו לו. עוד סיפר שזכר שהדוד האריך מאוד בקריאת שמע, ובשעה שהוא היה מסיים את שלושת הפרשות הדוד סיים את הפסוק הראשון בלבד.
הרב מטשעבין
גם הרב מטשעבין היה מחסידי הוסיאטין. ופעם כששאלוהו להסביר דבר שאמר רבי ישראל מהוסיאטין, השיב: "קבלה היא מאבותיי שאין לומדים ´פשט´ בדברי הרבי… אם ח"ו לא נכוון לאמת, נמצא שאנו מועלים בהקדש!".
אף הרבי מהוסיאטין העריך את הרב מטשעבין, וכשהגיע לארץ מגולת רוסיה סמוך לערב פסח, ציווה הרבי לחסידיו הנאמנים בירושלים שיארגנו ועד נדבנים שידאגו לרכוש דירה לרב מטשעבין. באסיפה זו נכח גם עשיר גדול, שביקשו ממנו לתרום סכום גדול, אולם העשיר סירב לתת את מה שנתבקש. סירובו גרם לריפיון בקרב שאר הנוכחים, והמשימה נכשלה.
בליל הסדר החל אותו עשיר מרגיש ברע, עד שלא היה מסוגל לנהל את הסדר. בני ביתו מיהרו בצאת החג להזכירו בפני הרבי מהוסיאטין, והוא הגיב: אם מצערים אדם גדול כמו הרב מטשעבין, פשיטא שאי אפשר לערוך את הסדר כדבעי… העשיר קיבל על עצמו לתקן את אשר עיוות, ושב לאיתנו.
התפילה על קברו של רבי חיים בן עטר
קשר מיוחד היה לבית הוסיאטין עם רבי חיים בן עטר. האדמו"ר רבי מרדכי שרגא הנהיג בקרב חסידיו ללמוד בכל ערב שבת את פירוש ´אור החיים´ על התורה.
בקיץ תש"ב, כאשר צבאות הנאצים ימח שמם היו עוד בתנופת כיבוש, החל הגנרל הנאצי רומל לכבוש את צפון אפריקה והתקרב במהירות לכיוון ארץ ישראל. בשלושה עשר ימים התקדמו הגרמנים ארבע מאות קילומטר, תוך שהם משמידים שמונים אחוז מהכוחות האנגליים שלחמו נגדם. הם כבר הגיעו לשערי אל עלמיין, מרחק של כמאה קילומטרים מאלכסנדריה שבמצרים, והתכוונו לסיים במהירות את כיבוש מצרים ולהמשיך לארץ ישראל. רומל התפאר שכיבוש הארץ יהיה מהיר וקל.
השמועות על רציחת היהודים באירופה כבר הגיעו לארץ, ופחד נורא נפל על היישוב היהודי. רבים התאספו לתפילות. האדמו"ר מהוסיאטין היה באותה עת בירושלים, והרב החסיד יעקב לנדא זצ"ל, רבה של בני ברק, שהיה רגיל לפקוד את ביתו של האדמו"ר מהוסיאטין (לאחר הסתלקות הרש"ב, האדמו"ר החמישי של חב"ד, התקשר לאדמו"ר מהוסיאטין), נכנס אצלו לספר לו על השמועות הרעות. השיב הרבי מהוסיאטין: "אמת הוא שכל העניין לא נראה לי, ברם, האם יש לי צורך להתערב?" השיב הרב לנדא שכך נהגו גדולי הצדיקים, להתעצם בתפילה כדי להגן על ישראל. והמשיך: "ומשמע מכך שיש לו לצדיק הדור להתערב בנעשה כאן, להשמיע דעתו (בשמים) בעניין ולמנוע גזירות רעות". שאל האדמו"ר שוב: "האמנם סבור רבה של בני ברק כי עלי להתערב?" השיב הרב לנדא: "כן, כן, בוודאי ובוודאי שרבינו צריך להתערב".
אז הודיע האדמו"ר כי למחרת, בט"ו תמוז, יום היורצייט של רבי חיים בן עטר, יילך לציונו הקדוש להתפלל על ישראל.
"לצורר לא תהיה שליטה בארצנו"
המונים עלו אז על קברו של רבי חיים בן עטר, וכשבא האדמו"ר פינו לו מקום, והאדמו"ר ומלוויו החלו לומר את כל ספר תהלים. המלווים והמתפללים שמסביב הרבו בבכיות. האדמו"ר עמד ללא ניע במשך זמן רב ואמר יחד עם הקהל תהלים. לאחר כארבעים דקות סגר את הספר והכניסו לכיס מעילו, ונשאר לעמוד בעיניים עצומות. פנה מקורבו הרב החסיד שלמה שרייבר זצ"ל, ראש ישיבת חיי עולם, ואמר: "רבי, העולם בפחד, צריך לעורר רחמים מרובים על כלל ישראל".
שוב הוציא האדמו"ר את ספר התהלים מכיסו והליט בו את פניו, וכך עמד זמן רב מאוד. הקהל כבר סיים את כל התהלים, וכשראו שהאדמו"ר עודנו עומד חזרו והתחילו לומר שוב תהלים מהפרק הראשון. פתאום הסיר האדמו"ר את הספר מעם פניו, הסתובב מעט ואמר: "לצורר לא תהיה שליטה בארצנו". שמחה התפשטה בקרב מלוויו. תוך זמן קצר הובס צבאו של הגנרל רומל והסכנה הוסרה.
לאחר מכן העז הרב שלמה שרייבר לשאול את האדמו"ר על דבר האמירה ההיא. והאדמו"ר השיב בקצרה: "כשראיתי את אותיות שם הוויה מאירות באור מוזהב על הציון, ידעתי כי כך יהיה".
עמדתו הציבורית
בתחילה היה האדמו"ר מהוסיאטין משתתף בכינוסים של ´אגודת ישראל´ בווינה, והיה מבקש שידברו על ארץ ישראל. לאחר שבכינוס אחד לא דיברו על ארץ ישראל ויישובה (ואף דיברו כנגד), קם ועזב.
לעומתו, בן דודו האדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב המשיך בפעילותו במסגרת ´אגודת ישראל´, ואף עודד את מקורביו צדיקי בית רוז´ין לפעול במסגרתה. והיה אומר שכל מטרת ´אגודת ישראל´ היא לפעול למען ארץ ישראל. והוסיף למקורביו: "ואתם תפעלו על הצד היותר טוב, וגם תמנעו ממתנגדי ארץ ישראל מלהשתלט עליה". וכך נהגו האדמו"רים מסדיגורה שהיו מראשי מועצת גדולי התורה של ´אגודת ישראל´, עד לאדמו"ר מסדיגורה דהיום שליט"א, שהוא מראשי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, וממשיך בדרך בית מלכות רוז´ין, שמדגיש תמיד את עניין סגולת ישראל ואהבת ארץ ישראל.
אולם כאמור, האדמו"ר מהוסיאטין לא היה שייך למסגרת מפלגתית, אלא היה מעודד את כל הפועלים למען לימוד התורה, החינוך היהודי ומצוות יישוב הארץ, ובכלל זה היה מעודד ותומך גם בפעילי המזרחי והפועל המזרחי. חתנו וממשיכו, רבי יעקב פרידמן זצ"ל, בעל ´אהלי יעקב´, היה מקושר ממש עם תנועת המזרחי.
בסוף ימיו זכה הרבי מהוסיאטין לראות בהקמת מדינת ישראל, ואמר כי היא "אתחלתא דגאולה".
מכתב מהרב צבי יהודה
אגב, בעת ביקורו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בווינה, בשנת תרפ"א, ביקר אצל גדולי האדמו"רים ודיבר עמהם על ענייני ארץ ישראל ועל הספר ´אורות´ שהותקף אז על ידי הקנאים. וכתב מכתב לאביו, ובתוך דבריו סיפר: "נתתי להרבי מצ´ורטקוב את ה´אורות´, ושאלני אח"כ על כבוד קדושת אדוני אבי אם הוא בעל חב"ד, ואמר אח"כ: הלא הוא גדול בישראל! "וכשהעירותיו על הקושיות והקינטוריות, ופרטתי לו את דברי הפרקים ל"ד (על ההתעמלות של צעירי ישראל) וכ´ (על האחדות עם עוזבי התורה), חזר באותו סגנון בביטול שאין לחוש לדברי ההתנגדות לזה כלל, וכי הוא חושב שיוכל להשפיע ב´אגודת ישראל´, ולא יתן בשום אופן לעשות פירודים בישראל, ופשוט שהגשמיות הישראלית קודש היא והעיקר לעבוד בארץ ישראל. ועיקר עבודת הכשרים צריכה להיות תורה ומלאכה, והשאר ייעשה על ידי אחרים הראויים לזה. ואיך להתייחס להם בפרטיות צריך יישוב וסידור פרטי. גם שלח מאה כתרים בעד הספר (אורות). לפי זה גם הוא וגם עוד יותר הרבי מהוסיאטין, שהם שניהם זקני וראשי הרביים היושבים פה, שייכים ומסכימים ברוחם לעבודת קדשנו. אך השני הוא פחות משועבד לאגודה מהראשון".
אח"כ שב והזכיר שגם הרבי מבויאן הצעיר (רבי מושניו) והרב מבוצץ הזקן הסכימו עם עקרי הדברים שבאורות, כמו הצ´ורטקובי והסדיגורי, "ואין צריך לומר ההוסיאטיני".
על הפרדת הקהילות
תומכי ´אגודת ישראל´ בירושלים הקימו קהילה נפרדת ´העדה החרדית´, כדי להיבדל מכלל הציבור ומהנהגתו הרבנית, שהיתה מקושרת גם עם החילונים והדתיים הלאומיים. לקהילה הנפרדת היה רב אחר, משרד נישואין וגירושין נפרד ומערכת כשרות נפרדת. לימים רצו ראשי ´אגודת ישראל´ בירושלים ליזום פירוד כזה גם בתל אביב ובכל הארץ. אגב, באותם ימים היתה תל אביב מלאה ביהודים דתיים.
משלחת מכובדת של נציגי ´אגודת ישראל´ מירושלים הגיעה לאדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורה, שהיה מראשי מועצת גדולי התורה של ´אגודת ישראל´, כדי להעלות בפניו את יוזמתם. בראש המשלחת עמדו ר´ משה בלוי, ר´ יצחק מאיר לוין, וד"ר יצחק ברויאר.
לאחר שסיימו לומר את דבריהם, שאלם הרבי: האם הייתם כבר אצל דודי הקדוש האדמו"ר מהוסיאטין לשמוע את חוות דעתו (באותו זמן היה הרבי מסדיגורה כבן ששים והאדמו"ר מהוסיאטין קרוב לתשעים)?
כשהשיבו שלא הלכו אצלו הרצינו פניו של הרבי מסדיגורה, ופנה בקפידה יתירה כלפי ר´ יצחק מאיר ואמר: "מילא הרב משה בלוי, שהינו מאנשי ירושלים ואין הוא שייך למחנה החסידים, אפשר להבין מדוע לא שאל את הדוד. אבל אתה, שכן יודע חסידות מהי, ושדרך הבעש"ט הקדוש לאיחוד ולא לפילוג, איך זה שלא נכנסת קודם לשאול את דודי הקדוש, שהינו בעל הבית של תל אביב, שכל כתבי האר"י ז"ל מונחים אצלו על כף היד?!"
לאחר דבריו אמר שבכל שבוע הוא נכנס אצל דודו, ובפעם הבאה ישאל את דעתו על יוזמתם.
כששמע הרבי מהוסיאטין את הדברים, נרעד כולו, והחל מזיל דמעות, ואמר ברתת: "שאנחנו נחתום שאלו יהודים ואלו אינם יהודים? מבקשים שאני אסכים לכך ואחתום על זה? ומה יגידו על זה בשמיים?" ועוד הוסיף, כשכל גופו רועד מהתרגשות: "יודע אני שאם אסכים לפילוג, אגרום לקטרוג על כלל ישראל". (מתוך אביר המלכות ח"ב ע´ קיא-קיד ועדות מהרב יונה צלר).
צוואתו
בצוואתו ביקש להיקבר בהר הזיתים, אבל ציין שאם אי אפשר אז שיקברוהו בצפת או בטבריה. בשעה שכתב זאת לא עלה על הדעת שלא יוכלו לקוברו בהר הזיתים. אולם כשנפטר בנר חמישי של חנוכה, כ"ט כסלו תש"ט, היה הר הזיתים בשלטון הירדנים ולא ניתן היה לקוברו שם. וכיוון שנפטר ביום שישי לא ניתן היה להספיק לסדר מקום עבורו בצפת, וקברוהו בחלקת תלמידי הבעל שם טוב בטבריה.
אחריו המשיך באדמו"רות חתנו הרב יעקב פרידמן בעל ´אהלי יעקב´, ואחריו נכדו רבי יצחק בעל ה´שיח יצחק´. כיום ממשיך עו"ד ר´ זאב הופמן בדבקות ומסירות לקיים את המניין בביתו של האדמו"ר, ברחוב ביאליק בתל אביב.
