הדיווחים על התאבדויות על רקע כלכלי נעלמו מיד לאחר העברת התקציב ● מי אשם בכך שאין פתרון לבעיית מסורבות הגט? ● הספינה טובעת? לא למהר להשליך לים דווקא את התפילין ● האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר מגור: הרבי מלובביץ' צדק שבעקבות הנסיגה מסיני תבוא נסיגה מיש"ע שתעלה בנפשות
על מניפולציות תקשורתיות
לפני כחודשיים, לאחר שהתפרסמו כתבות על אנשים שהתאבדו עקב בעיות כלכליות, פנו אלי כמה אנשים ושאלו מדוע הרבנים אינם מתייחסים לבעיית ההתאבדויות עקב המשבר הכלכלי.
עניתי להם שכדי לבחון האם יש כאן באמת תופעה חדשה של התאבדויות יש להמתין עד לסיום הדיונים על התקציב. אם אכן "התופעה החדשה" תימשך יהיה ראוי להתייחס אליה. ככלל, אנשים רבים סובלים מבעיות כלכליות קשות ואינם נשברים, ממשיכים לחנך את ילדיהם, ממשיכים אפילו לחייך, ועושים כל מאמץ לצאת למרחב.
לעצמי חשבתי שמן הסתם תופעת ההתאבדויות לא התרחבה לאחרונה, וגם אם קרה שבדיוק בעת הדיונים על התקציב מספר אנשים החליטו להתאבד – החלטתם לא נבעה מהקיצוצים התקציביים הצפויים, אלא מבעיות אישיות מורכבות, והעיסוק הפומבי ב"תופעת ההתאבדויות" נתן אולי דחיפה נוספת למעשיהם. כפי הנראה, היו גורמים אינטרסנטיים בזירה הציבורית, כמו האופוזיציה, ההסתדרות או מחלקות הרווחה, שרצו לתת לסיפורים הללו חשיפת יתר, כדי לקדם את מטרותיהם בעת דיוני התקציב.
עברו חודשיים, הדיונים על התקציב הסתיימו, והנה אין יותר סיפורים על התאבדויות בראש מהדורות החדשות ובעמודים הראשונים של העיתונים.
שלושה לקחים
שלושה דברים אפשר ללמוד מכך. ראשית, קשה מאוד לסמוך על ה'תשקורת', ומניסיון העבר למדנו שאסור לקבל את דבריהם ללא חשדנות וביקורתיות.
שנית, שאין לאישי ה'תשקורת' אחריות. תיאור "תופעת ההתאבדויות" עם היחס הסלחני כלפיה, ומנגד – האשמת הרשויות, גורם (כפי שהוכח במחקרים בעולם) לאנשים נוספים לבחור בדרך הרעה הזו, שאין בה לא פתרון ולא נחמה.
שלישית, אין מן הראוי שרבנים ירקדו לפי חלילם של אישי ה'תשקורת', אלא על הרבנים להתייחס למציאות כפי שהיא באמת. אם רבנים ייגררו אחר המניפולציות התקשורתיות למיניהן, גם אם ינסו לומר דברי תורה, הם עלולים בלי משים לסייע בעקיפין לביסוסה של תרבות השקר והמניפולציות ולשבש את הדיון הציבורי.
מסורבות גט
בשנים האחרונות הועלתה על סדר היום בעיה קשה: בעלים שעל פי החלטת בית הדין חייבים לתת גט לנשותיהם מסרבים ליתנו ומעגנים במשך שנים את בנות זוגם. צערן של הנשים נורא, שנותיהן הטובות הולכות לאיבוד.
בהלכה יש לכך פתרון פשוט – "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני". אין אדם שיעמוד במכות בלא גבול. גם אם יצליח לשרוד יממה, שבוע לא יצליח…
אלא שחוק המדינה אוסר להשתמש בעונשי גוף. גם במקרים חריגים כאלה, בית המשפט לא התיר את השימוש בעונשי גוף. וכך הבעלים הסרבנים עומדים במריים.
הלוחמים בדת ובמסורת מנצלים כמובן מציאות טרגית זו לניגוחה של היהדות והרבנים. אולם גם מקרב שומרי המצוות הועלו לאחרונה הצעות חדשות, לפיהן יוכל בית הדין להפקיע את הנישואין מעיקרם, ועל ידי כך לפתור את האישה מהצורך לקבל גט. מבחינה הלכתית הדבר קשה מאוד, ואף שהצעה זו הועלתה בדורות האחרונים מספר פעמים, בארץ ובחו"ל, לא נמצא אף פוסק גדול שהסכים לכך.
והקשה מכל הוא, מדוע הטענות מופנות כלפי בתי הדין? מדוע רק בית הדין מואשם בחוסר רגישות? הלא היה ניתן בנקל לפתור את רוב הבעיות על ידי השימוש באמצעי המקובל בהלכה מדורי דורות במקרים קיצוניים כאלה, ומדוע שהביקורת לא תופנה בראש ובראשונה כלפי החוק שאינו מאפשר זאת?
משל הספינה
ישנו משל מפורסם על ספינה שעומדת לטבוע, ומוכרחים לזרוק לים כמה שיותר חפצים כדי להקל מעליה. יש כאלה שמיד רצים וזורקים את התפילין ושאר תשמישי הקדושה, וטוענים שמדובר בפיקוח נפש. אלא שגם במצב של פיקוח נפש לא צריך לזרוק תחילה את התפילין, אפשר לזרוק קודם את הנעליים, את הסכו"ם וכדומה. כאשר הדבר הראשון שזורקים לים הוא התפילין, סימן הוא שלא רק החשש לפיקוח נפש הוא המניע, אלא גם ויותר מכך – הרצון להיפטר מהתפילין.
גם כאן, יש לחשוד במי שקופץ להאשים תחילה את בתי הדין, שלא רק נאקת המסורבות עומדות לנגד עיניו.
שאלת הגיור ההמוני
כיוצא בזה, בשנים האחרונות יש טוענים כלפי הרבנים שהם מקשים על הגרים להתגייר. ישנם מאות אלפי עולים מבריה"מ לשעבר שאינם יהודים, והרבנים, כך נטען, מסרבים לגיירם.
למעשה, רובם המוחלט של העולים הגויים אינם מעונינים להתגייר. אלה הבאים לבתי הדין המיוחדים לגיור מתקבלים בסבר פנים יפות. יתכן שהיו מקרים בודדים שגרים התקבלו בצורה לא נאותה, אבל ללא ספק אלו מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא שרבני ישראל מקרבים באהבה את הרוצים בכנות להצטרף לעם היהודי על פי כללי הלכות גיור.
ושוב, גם כאן חוזרים גורמים מסוימים ותוקפים את בתי הדין. אלא שבמקום לתקוף את בתי הדין שאינם פותרים את הבעיה, היה ראוי לתקוף תחילה ובעיקר את אלו שיוצרים את הבעיה, כלומר את שליחי העלייה של הסוכנות ואת הממונים עליהם, שמעודדים גויים לבוא ארצה.
מן הראוי היה לארגן תביעה ציבורית רחבה לשינוי מדיניות העלייה. תביעה זו צריכה לבוא מכל המפלגות שמסורת ישראל ועתידה היהודי של מדינת ישראל חשובים להם, כשבראשם יש לקוות שתעמוד תנועת הליכוד. אם לאחר תביעה כזו ראשי הסוכנות היהודית לא ישנו את עמדתם, עליהם לשאת באחריות אישית למצב הבלתי נסבל של שמונים אחוז עולים שאינם יהודים.
תנאי הגיור
שני תנאים צריכים להתמלא כדי שבית הדין יסכים לקבל את הגר. תנאי ראשון – רצון להצטרף לעם היהודי לטוב ולמוטב. תנאי שני – רצון לקבל את עול התורה והמצוות.
אלא שאם ילמדו מתחילה את הגר את כל מצוות התורה, גם הצדיקים שבגרים יירתעו לאחוריהם ויפחדו לקבל על עצמם את העול הגדול של המצוות. כי מה שהילד היהודי לומד במשך שנים בבית הוריו ואצל מוריו, הגר צריך ללמוד תוך כמה חודשים עד שנה. על כן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רסב, ב), שמלמדים אותו רק "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות" ו"אין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו". וכפי שבאר הש"ך (רסב, ד): "אין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת".
בפועל נהגו ללמד את כללי המצוות השכיחות: שבת, כשרות, טהרת המשפחה, תפילה, ברכות וחגים. אבל אין מלמדים אותם את כל פרטיהם. (בספרי 'פניני הלכה' ח"ב הלכות גרים נתבארה סוגיה זו בהרחבה).
ביקור אצל הרבי מגור
בימים הנוראים של שלטון ממשלת רבין, כמדומה לי באלול תשנ"ה, הגענו משלחת של שלושה רבנים מיש"ע אל האדמו"ר מגור דאז, רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל בעל ה"פני מנחם", כדי לספר לו על המצב ביש"ע ולבקש את עזרתו.
היה שם הרב גדעון פרל רב היישוב אלון שבות, הרב אליקים לבנון רב הישוב והישיבה באלון מורה, ואנוכי.
בתוך השיחה התברר שהרב אליקים לבנון קרוי על שם סבו מצד אמו, רבי אליקים געציל קורלנסקי, שהיה בעל תוקע אצל אבי הרבי, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי זצ"ל בעל ה"אמרי אמת".
לעצם העניין, הרבי תמך בעמדתנו וגם לדעתו תהליך אוסלו מסוכן ושלילי, ואמר שיסייע במה שיוכל, אבל להשתתף במחאות אמר שממילא לא יועיל שהחסידים יפגינו על כך מסיבות ידועות, ולכן חבל לבטל תורה. אח"כ התברר לנו שבעידודו של האדמו"ר חברי בית הדין של גור הלכו אצל הרב עובדיה יוסף, לשכנעו ולבקשו לפרוש ממשלת רבין ולהתנגד להסכמי אוסלו.
בתוך הדברים סיפר לנו הרבי על דיון שהיה לו עם הרבי של חב"ד, האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, על הנסיגה מסיני. ולאחר מעשה התברר, כך אמר, שהוא צדק ואני צדקתי. אני צדקתי כשסברתי שההסכם עם מצרים יחזיק מעמד ולא תפרוץ מלחמה בעקבות הנסיגה מסיני. והוא צדק בטענתו שהנסיגה בסיני תגרום להמשך נסיגות ביש"ע, ומזה כבר תהיה סכנת נפשות ממשית ליהודים. גם סיפר שהרב עוזי קלכהיים זצ"ל (מתלמידי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל) דיבר על זה עמו בלהט רב ובנוסח דומה לפני שנים.
לאחר הביקור ספרו לנו חסידים המקושרים לרבי שדברינו נגעו לליבו. בכלל, בהנהגתו היה האדמו"ר דואג מאוד לכלל ישראל, וכל מעשיה הרעים של ממשלת רבין ופרס הכאיבו מאוד לליבו. חצי שנה לאחר מכן, בט"ז אדר תשנ"ו, בימי הפיגועים הקשים, נסתלק הרבי לגנזי מרומים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
