רביבים

הכישלון החינוכי וסיבותיו

בעבר העם היהודי כיבד את הלמדנות, והשיג תוצאות גם בתנאים קשים ● ההורים של היום מקרינים לבניהם שהתענוגות והבילויים הם העיקר ● השתלת איברים: הרבנות התאמצה להתיר, אך הממסד הרפואי התעקש על כבודו ● כיום ניתן להתנות תרומת איברים בהסכמת איש דת המקובל על המשפחה

משבר החינוך

בשבוע האחרון התפרסמו תוצאות מבדק השוואתי של מצב החינוך במדינת ישראל לעומת המדינות המפותחות. התוצאות היו גרועות. רמת הישגיהם של התלמידים הולכת ויורדת ביחס לארצות המפותחות. הפרשנים הידועים בכלי התקשורת התעסקו כדרכם בדברים הלא חשובים. רובם העדיפו להתמקד בקיצוץ הצפוי בתקציב החינוך, בלי להתאמץ לנתח את שורשי הבעיה. הרי הקיצוצים עדיין לא התבצעו, ותוצאות המבדקים שיקפו את השנה הקודמת. יתר על כן, תקציב החינוך במדינת ישראל גבוה יחסית לרוב מדינות המערב. הבעייה היא ערכית-חברתית, ואינה קשורה כלל לתקציב. 

דורות על גבי דורות הציב העם היהודי בראש שאיפותיו את הלמדנות. הלמדן היה המכובד בחברה. עשירים ראו לעצמם זכות גדולה להתחתן עם הלמדן, אפילו היה יתום או בעל מום. החינוך היהודי מעולם לא התבסס על בית הספר בלבד, אלא בראש ובראשונה על המשפחה, שהתייחסה לחינוך וללימוד כאל הדבר החשוב מכל. גם מרבית החילונים בדור הראשון נשארו עדיין עם היחס המכובד ללימודים. עכשיו, בדור השלישי, הערכים התהפכו.

כאשר השאיפה היא לבלות, לקנות בגדים, לנסוע לחו"ל, לצלול בים, לאכול במסעדות גורמה, לרקוד כל הלילה, לחזור לפנות בוקר שיכורים – אין פלא שרוב הנוער מעדיף את הטלוויזיה, הסרטים, השתייה החריפה, הריקודים, הבילויים וההפקרות, ולא את הלימודים. 

הורים שחיים בהפקרות, מנבלים את פיהם, מתלבשים בגסות, מעשנים בשרשרת, שותים בירות וקפה ומבזבזים את זמנם בבילויים ושטויות, אינם יכולים לצפות שהילד שלהם יהיה צנוע, הגון, מלומד ומחונך. הרי הילד שלהם מתנהג כמותם. הורים שמתחצפים כלפי טובים וחכמים מהם וצוחקים מבדיחות שמבזות כל יקר וקדוש, מתפלאים אח"כ שהילד מתחצף להורים ומורים ואינו מקבל סמכות, ועוד מעיזים להתגולל על המדינה שלא מתקצבת את "החינוך".

בעבר, מלמדי התורה היו עניים. בתוך ביתו של המלמד דרדקי התאספו הילדים, והוא היה מלמדם מהבוקר ועד הערב. אותה "כיתת לימוד" היתה גם חדר שינה של משפחת המלמד, גם מטבח וגם חדר ילדים. באמצע היו יושבים הילדים ולומדים תורה מפי המלמד, ובצד היתה אשתו תופרת, מבשלת, ומטפלת בילדיה הקטנים. לעיתים גם העז והתרנגולת נכנסו לאותו החדר להתחמם מעט או לאכול את שיירי המאכלים… ובתוך כל זה למדו ויצאו גאונים וצדיקים, עדיני נפש. תנאים חיצוניים לא היו, אבל היה יחס של כבוד ללימוד.


האם מותר להשתיל איבר ממת בגופו של חי

כעיקרון, אסור ליטול איבר מגופו של מת מפני שלושה איסורים: א) אסור ליהנות מגוף המת. ב) אסור לבזות את המת. ג) מצווה לקבור את המת, וכל הנוטל ממנו איבר מבטל את מצוות הקבורה באותו איבר.

לפיכך יש מי שסובר שאסור להשתיל איבר ממת כדי להציל אדם חי, כיוון שהמת פטור מהמצוות, ואין מוטל עליו לוותר על איבר מגופו כדי להציל אדם חי (בניין ציון). אולם דעת רוב הפוסקים שלצורך הצלת נפשות מותר ליטול איבר מהמת, שפיקוח נפש דוחה את המצוות של כבוד המת וקבורתו (נודע ביהודה, חתם סופר, חזון איש ועוד רבים). 

למעשה, אף שיש אוסרים, כיוון שהדבר נוגע להצלת נפשות כתב הרב גורן זצ"ל שמצווה לנהוג כדעת רוב הפוסקים. 

השתלת לב וכבד לאחר מוות מוחי

השתלת לב וכבד אפשרית כאשר האברים הללו ניטלו מאדם שמוחו מת וליבו עדיין פועם. אם נמתין 
עד שגם ליבו יפסיק לפעום – הכבד והלב יינזקו, וכבר לא יהיו ראויים להשתלה.

השאלה האם מוות מוחי נחשב מוות לפי ההלכה. מוות מוחי הוא מצב שבו כל המוח – כולל גזע המוח – מת, אינו מתפקד ואינו מגיב לשום גירוי, אין בו זרימת דם, והוא אף מתחיל להירקב, ואין יותר שום אפשרות שאדם כזה יחזור לנשום באופן עצמאי.

מחלוקת הפוסקים

להלכה נפסק שהמוות נקבע לפי הנשימה (יומא פה, א; רמב"ם שבת ב, יט; שו"ע או"ח שכט, ד). וכיוון שהנשימה תלויה במוח, לדעת רבים מוות מוחי נחשב מוות, ומותר ליטול ממנו איברים להשתלה (הרב גורן, הרב ישראלי, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין). לעומתם יש סוברים שכל זמן שהלב פועם האדם נחשב עדיין חי. ואף שחז"ל תלו את החיים בנשימה התלויה במוח, זה רק כאשר לא היה ברור אם הלב פועם, אבל כאשר הלב פועם האדם נחשב חי, והנוטל ממנו איברים להשתלה נחשב כרוצח אותו (הרב ולדנברג, הרב ואזנר).

גם הרב אויערבאך זצ"ל אסר, ואף שהעיקר לדעתו שהמוח קובע את המוות – מכל מקום חשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, וייתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין, ואילו באמת חלקו עדיין נותר חי (פניני הלכה ח"ג עמודים 254-259).

פסיקת הרב שפירא והרב אליהו

בעת כהונתם כרבנים ראשיים, הועלתה לפני מועצת הרבנות הראשית בראשות הרב הגאון אברהם שפירא שליט"א והרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, שאלת השתלת הלב והכבד. הרבנים נכנסו לעובי הקורה וב"כוחא דהיתרא" הכריעו להקל כי אחר מוות מוחי מותר ליטול מן המת איברים להשתלה.

אחת ההוכחות לכך הובאה מדין המשנה (אהלות א, ו) לפיו אדם שראשו נכרת נחשב מת למרות שגופו מפרכס. והתברר שאם יכרתו ראש של בהמה ויחברו אותה למכשירי החייאה, ליבה ימשיך לפעום. מכאן שפעימת הלב לאחר שהמוח מת אינה סימן חיים, אלא כמוה כפירכוס של מת שראשו נכרת. 

כדי למנוע כל ספק נקבעו תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח, כולל גזע המוח, מת. בין השאר נעזרו במחקריו ופיתוחיו של פרופ' חיים סומר, חוקר מוח ירא שמיים בעל שם עולמי. עוד הוחלט כי רק לאחר אישור של צוות ובו שני רופאים ורב יקבע מוות המוח. הוחלט בתחילה להפעיל ועדה כזו בבית החולים 'הדסה' בלבד. 

יש לציין כי עמדת הרבנות לחייב שיתוף רב או מומחה ירא שמיים בצוות קביעת המוות לא נבעה מהתעקשות או מרצון להתערב בעבודת הרופאים, אלא מחשש מבוסס, שישנם רופאים שעמדתם האתית גורסת כי גם לפני מוות מוחי מוחלט, כגון במצב המוגדר כצמח או גוסס בשעותיו האחרונות, מותר ליטול את איבריו החיוניים, כי ממילא אין יותר סיכוי שיחיה. ואף שעמדה זו אולי נובעת מכוונות טובות – על פי ההלכה היא רצח.

עמדת הממסד הרפואי

למרבה הצער, מסיבות פוליטיות התלויות בממסד הרפואי, חלק מדרישות הרבנות לא התמלאו. 
כלומר, עד שהרבנות נכנסה לעובי הקורה, והתירה בתנאים מסוימים את נטילת הלב והכבד מאדם שעבר מוות מוחי, טענו הרופאים בלהט רב שמדובר בפיקוח נפש ממש, ושהרבנים אינם עושים דבר כדי להציל נפשות. אולם אחר שהוחלט להתיר על ידי וועדה שבתוכה ישב רב אחד, עמד הממסד הרפואי על רגליו ואמר עד כאן! כבודם של הרופאים יקר מהכל, ולמענו מוטב שהדתיים לא יתרמו איברים, ובלבד שלא יוטל ספק בכך שהרופאים ורק הם יחליטו על הכל בבתי החולים. וכך אפילו בבית החולים 'הדסה' לא הוקמה הוועדה האמורה.

הלכה למעשה

לפיכך, על פי התייעצות עם רבנים ומומחים, כתבתי בשנת תשנ"ה בספרי פניני הלכה (ח"ג ע' 260-261) שאין לחתום על כרטיס המאשר מראש תרומת איברים. "ובמקרה שבית-החולים פנה אל משפחת ההרוג וביקש מהם כי יסכימו שייטלו מגופת יקירם איברים כדי להציל חיי אחרים, באופן עקרוני ישנה מצווה לתרום, אולם כדי לוודא שהתרומה תיעשה כהלכה, יש להתייעץ עם רב המבין בתחום הרפואה". סיימתי בתקווה "שבעתיד ייווצר אמון רב יותר בין פוסקי ההלכה ואנשי הרפואה, ואזי תהיה מצווה לחתום על כרטיס התרומה".

השינוי במהדורת תשס"ב

במשך השנים הממסד הרפואי ריכך מעט את עמדתו, וצירף לכרטיס התרומה אפשרות להתנותה בהסכמת איש דת המקובל על בני המשפחה. על פי התייעצות עם הרב ד"ר מרדכי הלפרין, הוספתי בהדפסות משנת תשס"ב: "דברים אלו היו נכונים עד שנת תשס"ב, אולם לאחרונה נתבשרנו ששונו הנהלים, וישנה אפשרות כיום להוסיף סעיף בכרטיס התורם, שבו כתוב כי התרומה 'בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי'. על כרטיס כזה מצווה לחתום. וזאת בתנאי שהחותם יודע שהוא יכול לסמוך על בני משפחתו שבמקרה וחס וחלילה יצטרכו לאשר את תרומתו אכן ידעו לדרוש פיקוח הלכתי ראוי".

ועדיין יש להצטער, שכל החוששים שמא בני משפחתם לא ידעו כיצד לנהוג, וייתכן שאלו הרוב, אינם יכולים לחתום על הכרטיס. וזאת משום ההתעקשות שלא לקבל את החלטת מועצת הרבנות הראשית.

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן