בפרשת השבוע אנו קוראים על מעמד הברכות והקללות. בתוך התוכחה מופיע פירוט ארוך ומטלטל של קללות נוראות, שלצערנו, בשנות הגלות הארוכות והארורות חווינו על בשרנו רבות מהן.
וכששואלים בזוהר הקדוש (זוהר חדש, דברים צח, א) מהי הקללה הנוראה ביותר, מצביע רבי שמעון דווקא על הפסוק הזה (כח, סו):
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.
מדוע זו הקללה הנוראה ביותר?
נראה לומר שברגע שהאדם אינו מאמין בחייו, כשהוא מפסיק להאמין שיש בו טוב, שיש בו כוחות, שיש בו נשמה א־לוהית עליונה – הוא מאבד את נקודת המשען הפנימית שממנה הוא יכול לפעול.
ממילא הוא נעשה נתון לכוחות חיצוניים שיפעלו עליו. הוא נסחף אחרי זרמי התרבות, אחרי לחצי הסביבה ואחרי היצרים הגופניים שלו, ומאבד לאט־לאט את היכולת לבחור, לתקן, לצמוח ולהתקדם.
מי שאינו מאמין בחייו – בעצם לא נמצא כאן במלואו. חוסר האמון שלו בעצמו משאיר אותו תלוש ותלוי, ללא עמוד שדרה וללא מנהיגות עצמית.
ואין קללה גדולה מזו.
כל זמן שהאדם סובל ייסורים קשים, צרות רבות ורעות, אך רוחו אינה נשברת – יש תקווה לגאולה ולישועה. כל עוד הוא אומר לעצמו: יש בי כוח, יש משמעות לחיי, אני יכול לבחור את הצעד הבא – הדרך עדיין פתוחה לפניו.
אבל כאשר רוחו נשברת, כאשר הוא משתכנע שאין בכוחו להשפיע ושאין טעם לנסות – אז באמת אפסה התקווה.
מעניין שהפסיכולוג מרטין סליגמן כינה תופעה דומה "חוסר־אונים נלמד", אחר שאדם חווה שוב ושוב מצבים שבהם נדמה לו שאין לו שליטה, הוא עלול "ללמוד" שאין בכוחו להשפיע, עד שהוא מפסיק לנסות גם כאשר כבר נפתחת בפניו אפשרות לשנות.
התורה נוגעת כאן בנקודה עמוקה עוד יותר: הקללה איננה רק שאין לך יכולת – אלא שאתה אינך מאמין בחייך, אינך מאמין עוד בכוח שניתן לך.
בספרה הנפלא והמומלץ "הבחירה" כותבת ניצולת השואה והפסיכולוגית אדית אגר על מה שסייע לה לשרוד. בלשון התורה הייתי מנסח זאת כך: היא האמינה בחייה.
מעט לפני פרידתם הנצחית אמרה לה אימהּ:
"דיצ'וקה" הִיא אוֹמֶרֶת עֶרֶב אֶחָד לְתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ,
"תַּקְשִׁיבִי. אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים לְאָן אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים.
אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים מָה יִקְרֶה. רַק תִּזְכְּרִי, אַף אֶחָד לֹא יָכוֹל
לָקַחַת מִמֵּךְ אֶת מָה שֶׁהִכְנַסְתְּ לְתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלָּךְ".
ובמקום אחר היא מתארת כיצד עלתה בה תובנה מטלטלת תוך כדי ריקוד לפני ד"ר מנגלה ימ"ש:
אֲנִי רוֹאָה שֶׁד"ר מֶנְגֶּלֶה, הָרוֹצֵחַ הַמְּיֻמָּן שֶׁרַק הַבֹּקֶר רָצַח
אֶת אִמִּי, עָלוּב וְנִקְלֶה יוֹתֵר מִמֶּנִּי. אֲנִי חָפְשִׁיָּה בְּרוּחִי,
וְהוּא לְעוֹלָם לֹא יוּכַל לִהְיוֹת חָפְשִׁי. הוּא תָּמִיד יִצְטָרֵךְ לִחְיוֹת
עִם מָה שֶׁעָשָׂה. הוּא אָסִיר יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
אפשר לקחת מן האדם כמעט הכול. אפשר להצר את צעדיו, לפגוע בגופו ולשלול ממנו אפשרויות. אבל כל עוד לא ניטלה ממנו האמונה בחייו, כל עוד הוא מחזיק בנקודת החירות הפנימית שלו – עדיין נשאר בו כוח שאי אפשר לכבוש.
וכפי שמבאר זאת ר' צדוק (פרי צדיק כי תבוא י):
וְזֶה גַּם כֵּן מָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּהַתּוֹכֵחָה: "וְלֹא תַּאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" – שֶׁלֹּא יַאֲמִין בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חַיּוּת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה. אֲבָל בֶּאֱמֶת שֶׁחַיּוּת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה יֶשְׁנוֹ בְּעֶצֶם בְּכָל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, וּמֵעוֹלָם לֹא יֻפְסַק, אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה.
הבעיה איננה שאין בנו חיות של קדושה. היא קיימת בנו תמיד. הסכנה היא שלא נאמין שהיא קיימת.
וכך כתב ר' צדוק במקום אחר (צדקת הצדיק קנד):
כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְהַאֲמִין בַּה' יִתְבָּרַךְ – כָּךְ צָרִיךְ אַחַר כָּךְ לְהַאֲמִין בְּעַצְמוֹ. רָצָה לוֹמַר, שֶׁיֵּשׁ לָה' יִתְבָּרַךְ עֵסֶק עִמּוֹ
וְשֶׁאֵינֶנּוּ פּוֹעֵל בָּטֵל, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד… רַק צָרִיךְ לְהַאֲמִין כִּי נַפְשׁוֹ מִמְּקוֹר הַחַיִּים יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְעַנֵּג וּמִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ כְּשֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ.
זהו חידוש עצום: אמונה בעצמי איננה עומדת מול האמונה בה'. להפך. היא תוצאה שלה.
אם אני מאמין שהקב"ה ברא אותי, שנתן בי נשמה, כוחות, רצונות ויכולות – כיצד אוכל לומר שאין בי דבר?
וכמו שכותב רבנו יונה (שערי העבודה, הקדמה):
הַפֶּתַח הָרִאשׁוֹן הוּא שֶׁיֵּדַע הָאִישׁ הָעוֹבֵד עֵרֶךְ עַצְמוֹ, וְיַכִּיר מַעֲלָתוֹ וּמַעֲלַת אֲבוֹתָיו, וּגְדֻלָּתָם וַחֲשִׁיבוּתָם וְחִבָּתָם אֵצֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּדֵּל וְיִתְחַזֵּק תָּמִיד לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ בַּמַּעֲלָה הַהִיא, וּלְהִתְנַהֵג בָּהּ תָּמִיד…
שתי רמות של אמונה
כיצד יגיע האדם לאמון בחייו, לאמונה בכוחותיו וביכולתו?
בדבריהם של רבנו יונה ור' צדוק מונחת התשובה לשאלה הגדולה הזאת: באמצעות האמונה בה' יתברך.
ובאמונה הזאת יש שתי קומות.
נשמתי היא חלק אלוה ממעל
אני מחובר לקדושה עליונה, נשגבה ואין־סופית.
אם נדייק בלשון הכתוב, נראה דבר מופלא. התורה חוזרת בפסוק שלוש פעמים על הממד האישי: "חַיֶּיךָ", "לְךָ", "בְּחַיֶּיךָ".
כאילו אומרת התורה: כאשר אתה חושב שאלו רק החיים שלך, חיים פרטיים, מצומצמים, התלויים רק בכוחותיך האנושיים – בהחלט אפשר להגיע למצב שבו תאבד בהם אמון.
אבל האמת היא שחייך אינם מתחילים רק בך.
מקורם ושורשם של החיים הוא א־לוהי. נשמתך איננה יצירה מקרית, וכוחות החיים שבך אינם רק אוסף יכולות פרטיות. הם הופעה של חיים שהקב"ה נטע בך.
וכאשר האדם מתחבר למקור החיים – חוזרת גם האמונה בחייו.
יש לי שליחות
הקב"ה לא הביא אותי לעולם במקרה.
אם הוא שם אותי בעולם, בזמן הזה, במקום הזה, במשפחה הזאת, עם הכוחות האלה, ואפילו עם ההתמודדויות והחסרונות האלה – הרי שיש לי כאן שליחות.
וממילא ברור שהוא גם נתן לי את הכלים הדרושים כדי למלא אותה.
כדברי הרב סולובייצ'יק (ימי זיכרון):
הָאָדָם נִבְרָא בְּתוֹר שָׁלִיחַ. עֶצֶם הַיְּצִירָה, הַלֵּדָה, מְכִילָה בְּתוֹכָהּ בְּהֶכְרֵחַ אֶת דְּבַר מִנּוּי הַשְּׁלִיחוּת… אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ חַי בִּזְמַן מְסֻיָּם, בִּתְקוּפָה מְיֻחֶדֶת וּבְמָקוֹם מֻגְדָּר, וְלֹא נוֹלַד בִּתְקוּפָה אַחֶרֶת וּבִנְסִבּוֹת אֲחֵרוֹת, נוּכַל לְהָבִין אַךְ וְרַק אִם נְקַבֵּל אֶת עֶצֶם הָרַעֲיוֹן בִּדְבַר שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם. הַהַשְׁגָּחָה יוֹדַעַת הֵיכָן וְכֵיצַד יָכוֹל הַפְּרָט הַיָּחִיד – עַל חֶסְרוֹנוֹתָיו וְכוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ הָאֲצוּרִים בּוֹ – לְקַיֵּם אֶת שְׁלִיחוּתוֹ; בְּאֵלּוּ נְסִבּוֹת וּתְנָאִים וּבְאֵיזוֹ חֶבְרָה יְהֵא בְּכוֹחוֹ שֶׁל אָדָם לְמַלֵּא אֶת שְׁלִיחוּתוֹ. בּוֹרֵא עוֹלָם פּוֹעֵל בְּהֶתְאֵם לַהֲלָכָה הָאוֹמֶרֶת, כִּי לֹא יִתָּכֵן לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ, כְּדֵי לְבַצֵּעַ תַּפְקִיד שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכּוֹחוֹתָיו שֶׁל הַשָּׁלִיחַ. (כיוון ש)זוֹהִי שְׁלִיחוּת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמָהּ וְהִיא מְחֻסֶּרֶת כָּל עֵרֶךְ… שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם הִיא בִּבְחִינַת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ קָצוּב בִּזְמַן – הִיא שְׁלִיחוּת מַתְמֶדֶת. מִזְּמַן לִזְמַן מְקַבֵּל הָאָדָם תַּפְקִידִים וּמַעֲשִׂים חֲדָשִׁים. זוֹהִי שְׁלִיחוּת לְכָל הַחַיִּים, וְהִיא מִסְתַּיֶּמֶת עִם הַמָּוֶת.
איזו מחשבה נותנת כוח יותר מזו?
אם הקב"ה שלח אותי – סימן שיש לי מה לעשות כאן.
אם קיבלתי תפקיד – סימן שקיבלתי גם כוחות.
ייתכן שעדיין איני מכיר את כל הכוחות האלה. ייתכן שחלקם יתגלו רק מתוך המאמץ, ההתמודדות והניסיון. אבל עצם השליחות מחייבת אותי להאמין שהם נמצאים בי.
לוקחים אחריות
אחד מרמזי חודש אלול הוא הפסוק מפרק כ"ז בתהילים, שעליו אנו חוזרים שוב ושוב:
"לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי, לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים".
"לולא" – אותיות אלול.
יש כאן סוד גדול של תשובה.
דוד המלך אומר: אם לא הייתי מאמין – לא הייתי יכול להמשיך לקוות. לא הייתי מוצא כוחות להתפלל שוב ושוב, לנסות שוב, לקום שוב, לתקן ולשוב.
"לולא" הוא במובן מסוים ההפך מ"אלול".
"לולא" אומר: אילו לא הייתי מאמין – הייתי מוותר.
"אלול" אומר: אני מתמלא מחדש באמונה. אמונה בטוב ה', ומתוך כך אמונה בכך שגם בי יש כוח לפעול, לבחור, לשנות ולהתקדם.
וזהו גם עומק הווידוי שאנו אומרים פעמים רבות כל כך בימים אלו : אשמנו.
אפשר לשמוע במילה הזאת מילה מחלישה ומאשימה. אבל באמת – יש בה כוח אדיר.
כשאני אומר "אשמנו", אני בעצם אומר: אני אחראי.
כמו שכותב הרב קוק (אורות התשובה טז, א):
אֶחָד מֵהַיְּסוֹדוֹת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם, הוּא הַכָּרַת הָאַחֲרָיוּת שֶׁל הָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו, שֶׁבָּא מִתּוֹךְ אֱמוּנַת הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית שֶׁל הָאָדָם. וְזֶהוּ גַּם כֵּן תֹּכֶן הַוִּדּוּי הַמְּחֻבָּר עִם מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, שֶׁמּוֹדֶה הָאָדָם שֶׁאֵין שׁוּם עִנְיָן אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לְהַאֲשִׁימוֹ עַל הַחֵטְא וְתוֹצְאוֹתָיו – כִּי אִם אוֹתוֹ בְּעַצְמוֹ. וּבָזֶה הוּא מְבָרֵר לְעַצְמוֹ אֶת חֹפֶשׁ רְצוֹנוֹ וְעֶצֶם יְכָלְתּוֹ עַל סִדְרֵי חַיָּיו וּמַעֲשָׂיו, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הוּא מְפַנֶּה לְפָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל ד'…
אני מפסיק להאשים את הסביבה, את הנסיבות, את העבר, את האנשים שסביבי. אני לוקח אחריות על הבחירות שלי.
ובתוך לקיחת האחריות הזאת טמונה גם בשורה עצומה: אם אני אחראי למה שעשיתי – אני גם מסוגל לעשות אחרת.
אם לא הייתה לי בחירה, מה משמעות האשמה?
אם איני יכול להשתנות, מה טעם בתשובה?
כמו שכותב הרב קוק (אורות התשובה טז, א):
אֶחָד מֵהַיְּסוֹדוֹת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם, הוּא הַכָּרַת הָאַחֲרָיוּת שֶׁל הָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו, שֶׁבָּא מִתּוֹךְ
אֱמוּנַת הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית שֶׁל הָאָדָם. וְזֶהוּ גַּם כֵּן תֹּכֶן הַוִּדּוּי הַמְּחֻבָּר עִם מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, שֶׁמּוֹדֶה הָאָדָם שֶׁאֵין
שׁוּם עִנְיָן אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לְהַאֲשִׁימוֹ עַל הַחֵטְא וְתוֹצְאוֹתָיו – כִּי אִם אוֹתוֹ בְּעַצְמוֹ. וּבָזֶה הוּא מְבָרֵר לְעַצְמוֹ אֶת חֹפֶשׁ רְצוֹנוֹ
וְעֶצֶם יְכָלְתּוֹ עַל סִדְרֵי חַיָּיו וּמַעֲשָׂיו, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הוּא מְפַנֶּה לְפָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל ה'…
הרב קוק מלמד אותנו שלקיחת אחריות איננה השלב שבו האדם מוחץ את עצמו – אלא בדיוק להפך: זה הרגע שבו הוא מגלה מחדש את חירותו.
אני אחראי – ולכן אני יכול לבחור.
אני אחראי – ולכן אני יכול לתקן.
אני אחראי – ולכן העבר שלי איננו מוכרח להיות העתיד שלי.
וכאן האמונה צריכה להפוך למעשה.
ג'יימס קליר, מחבר הספר "הרגלים אטומיים", ניסח זאת במשפט יפה: "כל פעולה שאתה עושה היא קול שאתה נותן לאדם שאתה רוצה להיות."
כל בחירה קטנה היא הצבעה.
עוד תפילה בכוונה. עוד רגע של סבלנות בבית. עוד החלטה לעמוד במילה שנתתי. עוד לימוד. עוד הליכה. עוד שיחת טלפון שהעזתי לעשות. עוד פעם שבה נפלתי – וקמתי.
אנחנו לא רק מגלים מי אנחנו; במעשינו אנחנו גם בונים, יום אחרי יום, את האדם שאנחנו מבקשים להיות.
וזוהי אולי אחת השאלות הגדולות של חודש אלול:
האם אני מאמין בחיי?
האם אני באמת מאמין שהקב"ה נתן בי כוחות?
האם אני מאמין שיש לי שליחות שרק אני יכול למלא?
האם אני מאמין שהבחירות שלי משנות?
ואם כן – מהו הדבר האחד שאני בוחר לעשות היום אחרת?
כי רק מי שמאמין בכוחות הטובים שבו, בעוצמות החיים שלו ובכוח הא־לוהי שמופיע דרכו ועל ידו – יכול לקום, לפעול, לתקן, לשפר ולרומם.
יהי רצון שנזכה להאמין בחיינו, להאמין בכוח שהקב"ה נתן לנו, להכיר באחריות ובחירות שלנו, ומתוך כך לפעול, לעשות, לתקן ולצמוח – בשמחה גדולה.
