בפרשת השבוע אנו לומדים שההנהגה המתוקנת של עם ישראל בארצו מורכבת מארבע מערכות:
- מערכת המשפט (טז, ח):
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.
השופטים הם המכריעים את הדין הפרטי והכלל-ישראלי, ויש להיוועץ איתם בנקודות זמן קריטיות לאומה, כגון לפני יציאה למלחמה.
- הכהונה (יז, ח):
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט – בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ – וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹוהֶיךָ בּו. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.
הכוהנים מופיעים כאן לא כמשרתי ה' במקדשו, אלא כמנהיגים וכמדריכים. אין להם סמכות ברורה, אך הם מלמדי התורה המרכזיים והמובילים בעם ישראל, והתורה שעוברת דרכם היא המדריכה והמנחה את העם. זאת בדומה לרבנים המלמדים היום תורה בכל מקום ומקום, ולגדולי הדור – שאין להם תפקיד וסמכות רשמיים, אך השפעתם עצומה.
- מערכת המלוכה (יז, טו):
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹוהֶיךָ בּוֹ.
המלך מקביל לממשלה, והוא הזרוע הביצועית שמקבלת החלטות ומיישמת אותן הלכה למעשה.
- מערכת הנבואה (יח, יד):
כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם – אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה – לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ – אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.
הנביא מביא את ההוראות הא-לוהיות למלך ולאומה, ומתווה את הכיוון הרוחני הכללי של האומה.
התגלות ה' דרך מנהיגי העם
הרמב"ן מדגיש לאורך כל הפרשה כי השופט, הכהן, המלך והנביא – כולם שליחיו של ה', המדבר דרכם לעם ישראל. נראה את דבריו לגבי השופט והמלך, כי הנביא והכהן כל עניינם להביא את דבר ה'!
השופט
התורה מצווה (יז, א): "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" – ועל כך אמרו חז"ל (ספרי דברים פיסקא קנד): "אפילו מראים בעיניך (כלומר – לדעתך והבנתך הם אומרים) על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם!". אבל מדוע לא לסור מדבריהם? אולי הם טועים? מסביר הרמב"ן:
כִּי רוּחַ הַשֵּׁם עַל מְשָׁרְתֵי מִקְדָּשׁוֹ, וְלֹא יַעֲזוֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ מִן הַטָּעוּת וּמִן הַמִּכְשׁוֹל.
ה' נמצא עם השופטים ושומר עליהם מן הטעות.
הדברים מתחדדים בדין עדים זוממים: עדים שהעידו על ראובן שרצח, ובא זוג אחר של עדים ואמרו: איך תעידו על ראובן שרצח במקום ובזמן מסוים, הרי עימנו הייתם במקום אחר באותו התאריך ואותה השעה! – דינם של העדים הראשונים הוא (יט, יט): "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו", והם נהרגים. ויש לשאול: מה ההיגיון בכך? מדוע להאמין לעדים השניים ולא לראשונים, הרי יש כאן שניים לעומת שניים?
לפני שנענה על שאלה זו, נוסיף ונקשה עוד. ישנו דין מיוחד: "כאשר זמם – ולא כאשר עשה". אם ראובן הומת על פי עדותם, ואחר כך הוזמו – אין העדים הזוממים נענשים. ולכאורה, ההיגיון הפוך: אם לא הצליחו – הם נענשים, ואם הצליחו בפשעם ונהרג ראובן – הם פטורים?!
עונה הרמב"ן על שתי השאלות:
וְהַטַּעַם בָּזֶה בַּעֲבוּר כִּי מִשְׁפַּט הָעֵדִים הַזּוֹמְמִין בִּגְזֵרַת הַשַּׁלִּיט, שֶׁהֵם שְׁנַיִם וּשְׁנַיִם. וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר יָבוֹאוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ עַל רְאוּבֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְיָבוֹאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים וְיָזִימוּ אוֹתָם מֵעֵדוּתָם – צִוָּה הַכָּתוּב שֶׁיֵּהָרְגוּ, כִּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל רְאוּבֵן – שֶׁהָיָה נָקִי וְצַדִּיק – בָּא הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. אִלּוּ הָיָה רָשָׁע בֶּן מָוֶת – לֹא הִצִּילוּ הַשֵּׁם מִיָּד בֵּית דִּין, כַּאֲשֶׁר "כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע". אֲבָל אִם נֶהֱרַג רְאוּבֵן – נַחֲשֹׁב שֶׁהָיָה אֱמֶת כָּל אֲשֶׁר הֵעִידוּ עָלָיו הָרִאשׁוֹנִים, כִּי הוּא בַּעֲווֹנוֹ מֵת, וְאִלּוּ הָיָה צַדִּיק – לֹא יַעַזְבֶנּוּ ה' בְּיָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ". וְעוֹד, שֶׁלֹּא יִתֵּן ה' הַשּׁוֹפְטִים הַצַּדִּיקִים הָעוֹמְדִים לְפָנָיו לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלוֹהִים הוּא וּבְקֶרֶב אֱלוֹהִים יִשְׁפֹּט. וְהִנֵּה כָּל זֶה מַעֲלָה גְּדוֹלָה בְּשׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַהַבְטָחָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְכִּים עַל יָדָם וְעִמָּהֶם בִּדְבַר הַמִּשְׁפָּט.
והדברים מופלאים: אם נעשה הדין – מתברר שזהו רצון ה'! ה' נמצא עם השופטים, כדברי הפסוק: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', לפני הכוהנים והשופטים" – כשעומדים לפני הכוהנים השופטים, עומדים לפני ה'.
המלך
הפסוק אומר (יז, טו):
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ; מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ – לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:
נשאלת השאלה: מי ממנה את המלך? אם עם ישראל – מהו שכתוב: "אשר יבחר ה' א-לוהיך בו"? ואם ה' ממנה אותו באמצעות נביאיו – מהו שכתוב: "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי"? ברור שהוא לא יבחר איש נוכרי!
עונה הרמב"ן:
וְדַעְתִּי בְּדֶרֶךְ הַפְּשָׁט, כִּי טַעַם "אֲשֶׁר יִבְחַר" שֶׁכָּל מוֹלֵךְ עַל עַמִּים מֵאֵת הָאֱלוֹהִים הִיא לוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב: "דִּי שַׁלִּיט עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמָאן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ". וְכָךְ אָמְרוּ (ב"ב צא) אֲפִלּוּ רֵישׁ גַּרְגוּתָא מִן שְׁמַיָּא מוֹקְמֵי לֵהּ. יֹאמַר "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", כָּל אֲשֶׁר יִהְיֶה – נִגְזָר מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁיִּמְלֹךְ, וְאִם הוּא מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתּוֹ הַצְּעִירָה; אֲבָל אִישׁ נָכְרִי לֹא תַּמְלִיךְ עָלֶיךָ לְעוֹלָם. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ", כָּל שֶׁיִּבְנוּ שָׁם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לַה', הַכֹּל מֵרְצוֹן ה'.
כלומר, אתה ממנה – אבל דע לך שמי שהתמנה נבחר על ידי ה', גם אם זה לא נראה לך. ה' פועל דרך הבחירות וההחלטות של עם ישראל ומנהיגיו.
לשיטת הרמב"ן, זה פירוש המצווה שמופיעה בפרשתנו (יח, ג): "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹוהֶיךָ":
שֶׁנְּיַחֵד לְבָבֵנוּ אֵלָיו לְבַדּוֹ, וְנַאֲמִין שֶׁהוּא לְבַדּוֹ עוֹשֶׂה כֹּל, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ אֲמִתַּת כָּל עָתִיד, וּמִמֶּנּוּ לְבַדּוֹ נִדְרֹשׁ הָעֲתִידוֹת מִנְּבִיאָיו אוֹ מֵאַנְשֵׁי חֲסִידָיו… וְנַאֲמִין שֶׁכָּל הַבָּאוֹת תִּהְיֶינָה כְּפִי הִתְקָרֵב הָאָדָם לַעֲבוֹדָתוֹ.
מדברים אלו לומד רבינו יונה את החובה לבטוח בה', וכפי שכותב ספר חרדים (א, כא): "ומינה נלמד דמצווה לבטוח בו יתברך בכל לב בכל ענייני העולם!".
לצד הפעילות העצומה – הקמת מלכות ישראל המתוקנת ומערכת משפט על פי התורה – נזכור ונדע שה' הוא הפועל והעושה; וכך יתמלא הלב בשלמות ותמימות באמונה בה', בביטחון ובשמחה בהנהגתו.
יהי רצון שנזכה לחיות את האמונה, ולהיות תמיד בביטחון ומנוחת הלב.
