משנכנס אדר, כידוע, מרבים בשמחה, אלא שהשבוע היינו צריכים להתאמץ מאוד להרבות בשמחה.
לצערנו, כשמסתכלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה אנו רואים שצרות רבות ופיגועים קשים פקדו את עם ישראל דווקא בחודש אדר, סמוך לימי הפורים. וצריך להבין, עד כמה שידנו מגעת, איך הדברים מתיישבים זה עם זה, ומדוע דווקא בחודש זה, בהשגחה אלוקית, אנו נתקלים בצרות ומכאובים.
ונבאר את הדברים על פי מאמרו הנפלא של הרב שרקי "עצבות וחודש אדר", שמופיע בספר "קבעוני לדורות".
הרב שרקי מעלה שאלות יסודיות על חג הפורים:
מדוע בכלל להשתכר? ובפרט עולה השאלה כשרואים שהמקום היחיד שבו מצאנו חובה או המלצה להשתכר הוא כאשר מתרגשת על האדם צרה גדולה, או שהוא נשפט למוות, או כשהוא אבל על מתו. ואומר הפסוק "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", ודורשים על כך חז"ל בגמרא: (סנהדרין מג, א): "הא דאמר ר' חייא בר רב אשי אמר רב חסדא: "היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו, שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש". וכן אמרו (סנהדרין ע, א): "אמר רבי חנן: לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש". אם כן, כשאנו בישועה ושמחה גדולה, מדוע עלינו להשתכר?
המשנה (תענית כט.) אומרת "משנכנס אדר מרבים בשמחה". המשמעות הפשוטה של אמרה זו היא שאף על פי שיש סיבה גדולה להיות בעצבות אנו מצויים להרבות בשמחה, שהרי המשנה לא אומרת "משנכנס אדר- שמחים", אלא "מרבים בשמחה"- כלומר, לשמוח למרות הכל. ושוב לכאורה יש לשאול מדוע שתהיה סיבה לעצבות, הרי נעשתה ישועה גדולה?
ביאור העניין והשאלות מביאנו לידי הבנה עמוקה של מהות היום, שהרי אם נרצה לספר בקצרה את מה שקרה במגילת אסתר, נראה שהתמצית היא שעם ישראל היה במצב גרוע (בגלות נשלטים על ידי מלך גוי, עריץ ותאוותן, וללא בית מקדש, ללא סנהדרין וכו'"), ואז, בהמשך המגילה נכנס למצב גרוע עוד יותר, שנגזרה עליו כליה, ובעקבות השגחת ה' עלינו ובזכות פעולתם ומעשיהם הברוכים של אסתר ומרדכי , חזרנו למצב הגרוע.
אם כן על מה עלינו לשמוח? על הרע במיעוטו?
ואם נתבונן יותר נראה שהדרך בה נעשה הדבר הוא על ידי מסירת בת ישראל הקדושה והטהורה, מלאת החן ויופי, בעלת רוח הקודש ומסירות לאותו רשע מרושע ומלא התאוות, אחשוורוש, עליו מעידה המגילה "הוא אחשוורוש"- שעמד שרשעו מתחילה ועד סוף.
מה שאומרת אסתר הוא מה שקרה "כאשר אבדתי אבדתי", וממילא ברור שכיוון ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (=עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו – גם אחרי הנס נשארו בגלות בבל), וכדי להינצל אנו צריכים למסור את בנותינו לרשעי האומות, לכאורה אין לנו סיבה גדולה לשמחה. ואם נעמיק קצת יותר נראה כי חז"ל מלמדים אותנו שלפני שאסתר נכנסת למלך היא לובשת מלכות, "ותלבש אסתר מלכות". ומהי אותה המלכות שלבשה אסתר?
מבואר בדברי חז"ל (בראשית רבה נו,א) "לבשה מלכות בית אביה". ובית אביה הוא כידוע בית שאול. כלומר, אסתר לוקחת את המלוכה ומעבירה מישראל לפרס. וכפי שמבאר המהר"ל את פתיחתו של רבי אבא בר עפרון למגלית אסתר, כדברי הגמרא "רבי אבא בר עפרון פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (=רבי אבא בר עפרון היה מתחיל ללמד את מגילת אסתר מהפסוק הזה): 'ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאום ה'". וזה לשון המהר"ל: "מלך' זה ושתי, ו'שרים' זה המן ועשרת בניו. פירש כי גם דבר זה היה סיבה למעשה המגילה כי כאשר גלו ישראל והיו ישראל תחת מלכות מדי- גם ה' יתברך היה עמהם עד שנאמר כי כסא מלכותו היה בעילם כמו שקודם מלכות ישראל היה כסא מלכותו בירושלים- עכשיו נאמר כי כסא מלכותו בעילם אשר שם ישראל".
ובעצם יוצא שתמצית סיפור המגילה היא העברת המלכות לגלות. ואם כן באמת השאלה הגדולה היא על מה אנו שמחים?
אלא שהביאור העמוק של פורים הוא שאנו מגלים שלמרות הכל ואף על פי כן "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" והקב"ה לא עוזב את ישראל באף מצב שהוא. וכך ממשיך המהר"ל הנ"ל "והכל הוא שלא יניח את ישראל, שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות. רק כי ה' יתברך עמהם והשגחתו עליהם. לכך פסוק זה הוא הבטחה לישראל: 'כי שמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים' בשביל כי ה' יתברך- השגחתו על ישראל שלא יניח אותם עד אשר מאביד מלך ושרים מהם אשר הם מצירים אותם".
כלומר, על ידי חג הפורים מתגלה מימד עמוק בהיסטוריה היהודית, מימד שלא תלוי לא בגלות ולא בגאולה, לא במקום ולא בהנהגה, וזהו המימד של נצח ישראל. המושג של נצח ישראל מגלה לנו שהקב"ה נמצא בכל, ולכן גם במגילת אסתר לא מוזכר שם ה', כי באמת הכל הוא גילוי אלוקי, הן המן והן אחשוורוש, הן מרדכי והן אסתר. כולם, כפי שמתגלה בסופו של דבר פועלים לכבוד ה' ולגילוי מלכותו, לשמירה על עם ישראל והובלתם לעשיית יעודם, ובשביל לומר דבר חריף כזה, שהקב"ה באמת נמצא בכל וגם הארור הוא ברוך, אנו מצווים לשתות הרבה מאוד.
בשגרת החיים אנו מחויבים לומר "בורא אור ויוצר חושך", ואנו מחויבים להבדיל ולהבחין בין טוב לרע, ואילו בפורים אנו מתעלים למימד העליון ביותר בו "כל מה שברא- לכבודו ברא", ואנו מגיעים למדרגת "עד דלא ידע" שהיא המדרגה הגבוהה ביותר, המדרגה אליה הגיע משה רבנו אחר קבלת התורה, כשלא ידע שקרן עור פניו.
ולכן גם מובנים דברי מרן הרב זצ"ל שביום זה מתגלית הקדושה של הגוף, "והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי". כלומר, בפורים מתגלה שיש קדושה לא רק בנשמה ובנפש, בשכל ובדעת, אלא גם בגוף.
וממילא מתורצות כל השאלות, מדוע חייבים להשתכר כדי לשמוח למרות שבפאן החיצוני יש המון סיבות לצער? מדוע צריך לומר ש'מרבים בשמחה'? ואולי שאלת השאלות היא המאורעות הקשים שאנו חווים לפני פורים, שמכריחים אותנו להעמיק ולהסתכל הרבה מעבר להסתכלות הרגילה כדי לשמוח, להצליח להגיע להבנה הנוראה ש"חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם וטובתם, כיוון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו ה' נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה', שהיא שמחה לו" (שו"ע, או"ח, רכ"ב, ג).
ומבאר מרן הרב זצ"ל בעין איה (ברכות ח"א, קא) שכדי לברך על הרעה צריך להתעלות למבט בו יבין האדם ש"יש תכלית לכל רעה שתבוא ממנה טובה עצמית ויתרות הטובה תהיה ניכרת לשעתה כשתבא, איך היא נעלה דווקא מפני שבאה על ידי רעה שקדמתה. על כן, ראוי להזכיר שמו יתברך בברכה על הרעה כמו כל הטובה". כלומר, יתגלה שהרעה הגבירה והגדילה את הופעת הטוב, וכדברי מדרש (תהילים) על הפסוק "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי'- אילולי ישבתי בחושך לא היה אור לי"
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב כיצד כל הרעה הובילה לטובה ונזכה להתעלות בפורים לאותה המדרגה שבה מתגלה הקב"ה בכל, שהרי "הכל נהיה בדברו".
