למה מביאים קרבנות?
השבוע אנו זוכים להתחיל את ספר תורת כהנים, חומש ויקרא. כמדומה שחומש זה הוא הקשה מבין חמשת חומשי תורה. האדם הממוצע מרגיש רחוק מאוד מכל עבודת הקורבנות, ולכן חומש זה שעוסק הרבה בעבודות המקדש לא חביב עליו, ובחלקו גם לא מובן לו.
ובכלל, כל עניין הקרבנות נראה דבר רחוק ואפילו, במידה מסוימת, לא הגיוני, לא מוסרי, ובוודאי שלא קדוש וטהור. ובייחוד הדברים אמורים על הקרבן העליון ביותר, אותו קרבן שהיה מוקרב גם כקרבן התמיד, בבוקר ובבין הערבים, קרבן העולה, שלקחת כבש או פר, לשחוט אותו, ואח"כ לשרוף את כולו, נראה בעינינו כ'בל תשחית' יותר מאשר כעבודת ה'.
עידון של עבודת אלילים?
ואכן היו שרצו לטעון שכל הקורבנות מתאימים לעולם העתיק שהיה לטענתם עולם לא מפותח, לא מוסרי, עולם חסר עידון, נימוס ותרבות, וממילא רק בעולם כזה בלבד שייך היה להקריב קורבנות. לעומת זאת הם טוענים כי בימינו העולם עלה ונתעלה והפך להיות מוסרי ומעודן יותר, תרבותי ונימוסי יותר, ובעולם כזה לא שייכת עבודת הקורבנות. (כך היו שרצו ללמוד ברמב"ם וכבר ביארנו את דבריו שנה שעברה).
אולם טענה זו קשה שהרי אחד מי"ג יסודי האמונה הוא ש"זאת התורה לא תהה מוחלפת ולא תהה תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו".
ועוד, שכל המתפלל תפילת עמידה בכלל ותפילות המוספים בפרט, מבקש ומתחנן על חזרת עבודת המקדש כפשוטה, כפי שאמרנו השבוע במוסף של ראש חודש "מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו ושעירי עזים נעשה ברצון ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו… והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם…".
לשאלה טובה יש הרבה תשובות
השאלה, כפי הנראה, טובה מאוד, ולכן רבו התשובות והטעמים, ההסברים והביאורים לעניינם של הקורבנות. ולא ננסה למנות ולסכם את הטעמים הרבים שנאמרו, שהרי כבר סיכמו אותם בספרים רבים.
אך מה שברור מכל התשובות הוא שכדי שאיזושהי תשובה תתקבל על ליבנו אנו חייבים להתעלות לעולם עליון יותר, לעולם גבוה ונשגב, לעולם המקדש, לעולם הנבואה, לעולם של השראת שכינה, עולם שאמנם שייך אלינו כבני ישראל, כבני נביאים, כשוכנים בארץ הקודש והמקדש, אבל רחוק מאיתנו מאוד שהרי אנו עדיין לא נמצאים בגילויי נבואה ושכינה.
וכך כותב הרמב"ם (הלכות מעילה ח,ח): "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה. אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול… והחוקים הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים: חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן. ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן… וכל הקרבנות כולן מדבר החוקים הן. אמרו חכמים שבשביל עבודת קרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר 'ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".
וגם הרמב"ן, אחרי שנותן טעם פשטי לקרבנות, כותב: "ואלה דברים מתקבלים מושכים הלב כדברי אגדה. ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם…".
כלומר, כל הטעמים הפשטיים, המובנים, יכולים אמנם להתקבל, אבל עדיין אין הם הטעמים האמיתיים אלא דברי אגדה, טעמים שטובים כדי לדחות את השואל, ואילו הטעם האמיתי הינו סוד נעלם.
לחיות או למות כרצון השם
וכפי הנראה סודם של הקורבנות קשור לעולם הרבה יותר עליון מעולמנו, עולם שבו המוות איננו כיליון, כפי שאנו יודעים שכך היא המציאות, שמוות איננו אבדן אלא להיפך, הוא עלייה והתקרבות לעולם עליון יותר, והקרבן עניינו התקרבות. וההתקרבות הזו שנעשית על ידי הקרבן מקרבת את החומר כולו, ואת האדם בראשו, אל הקב"ה, והאדם מבין שהחיים הזמניים אינם המציאות הקבועה אלא החיים האלוקיים וההתאחדות השלמה של האדם עם הקב"ה, וכדברי הפסוק (תהילים סג,ב-ג):
צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי
כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי
בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף
בְּלִי מָיִם
כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ
לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ
וכדברי האבן עזרא בפיוטו:
אֶל אֱלֹהִים כָּלְתָה נַפְשִׁי, / אֶזְכְּרֶנוּ וּתְחִי נַפְשִׁי.
אֶל יְשׁוּעוֹת אֵלִי אוֹחֵל, / יַאֲמִין בּוֹ לֵבָב זוֹחֵל,
אִם יְחַיֶּה אוֹ יָמִית – חֶלְ- / קִי יְיָ, אָמְרָה נַפְשִׁי.
והדברים מדברים בעד עצמם, שכאשר מתעלים לכיליון הנפש לקב"ה זוכים למציאות ש 'אם יחיה או ימית' אין זה משנה והעיקר הוא ש'חלקי ה' אמרה נפשי'. העיקר להיות חלק מהקב"ה.
וכפי שמדגישים המפרשים על הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", שכותב האברבנאל "רצונו לומר שמהם ועצמותם יהיה הקרבן ההוא, ואמר גם כן 'לרצונו לפני ה", לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצי לפני ה', כאילו הוא מורה בזה חיוב הקרבת עצמו בכל כוחות נפשו לעבודת הבורא ושכל מאווייו וחפצו הם לדבקה בו".
וכפי שמדגיש הרד"צ הופמן ש"בעולה מסומל שהחיים עצמם שייכים לה' ותפקידם לעבוד לו ולציית לו". וכן כותב הספורנו "'כי יקריב מכם'- כי יקריב מעצמכם, בווידוי דברים ובהכנעה. וכאמור (תהילים נא,יט): 'זבחי אלקים רוח נשברה', כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת".
ולא לחינם אומר המדרש (ויקרא רבה ג) ש"בשעה שהיו ישראל מקריבים תמיד על גבי המזבח וקוראים את המקרא 'צפונה לפני ה" זוכר הקב"ה עקדת יצחק".
יהי רצון שנזכה למסור את כל כוחותינו, רצונותינו, מאוויינו ומעשינו לקב"ה ומתוך כך להוסיף קירבה ודבקות- שזוהי כל מגמתנו.
