שהקב"ה רואה שהאדם לבדו, הוא אומר "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", וכותב רש"י על פי חז"ל: “זכה – עזר, לא זכה – כנגדו”, והכוונה הפשוטה היא שאם זוכה האדם אשתו מסייעת לו ותומכת בו, ואם לא זכה, אשתו נלחמת ונאבקת בו, וממילא היא נגדו.
אך הנצי"ב בפירושו על התורה מפרש את הדברים אחרת, ה”עזר” הגדול ביותר שיכולה אשה להעניק לבעלה, היא היכולת שלה להיות במקרים המתאימים דווקא “נגדו”, דהיינו, לא תמיד לסייע לו (“לזרום” איתו, בלשון המדוברת), אלא גם לדעת מתי לבקר ומתי להאיר לו צדדים שנעלמו מעיניו. למשל, במקרה שאדם הוא “כעסני ורגזני” (כלשון הנצי”ב), ה”עזר” הוא דווקא בריכוך הכעס, או בלימוד זכות על האדם שהוא כועס עליו וכיוצא בזה. וכך גם במקרים אחרים של נטיות קיצוניות או מוטעות, ביכולתה של האשה להוות משקל נגדי, להאיר את דרכו של הבעל ולהאיר לו זוויות אחרות. כך, ה”נגדו” מתברר כ”עזר” (כלשון הנצי”ב- “ואם כן, הפירוש ‘עזר כנגדו’, במה שהיא מנגדתו, תהי לעזר”).
וכן להיפך, לעתים דווקא ה”עזר” מתברר כ”נגדו” – כאשר בני הזוג אינם מעירים או מבקרים אלא מצטרפים לבן הזוג אף כשדרכו מוטעית, בטווח הקצר בן הזוג רואה זאת כ”עזר”, אך בטווח הארוך הדבר הוא “נגדו” (כלשון הנצי”ב- “במה שהיא עזר מתחילה והיא מסייעתו לכל רוח רעה שעוברת עליו, ואין לך ‘כנגדו’ גדול מזה”).
בפרשתנו מופיעה אחת הדוגמאות הידועות בתנ"ך לאשה שהיא כנגדו, ובכך היא עזר, וזו אשתו של און בן פלת, כפי שמתארים חז"ל:
"און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה לו מה נפקא מינה לך? אם משה הרב אתה תלמיד ואם קרח הרב תהיה תלמיד, אמר לה: ומה אעשה? הרי הייתי עם קרח ונשבעתי לו אמונים, אמרה לו: הרי ידוע כי כל העדה קדושים וצנועים, שב אתה ואני אציל אותך, השקתו יין ונשתכר, והשכיבתו בתוך הבית והיא התיישבה על יד הפתח ופרעה את שערה, וכל מי שבא לקרוא לו וראה לאשתו היה חוזר, ובנתיים נבלעו עדת קרח" (סנהדרין קט א).
על פי המדרש, עדיין היה דין על און בן פלת וכך מספר המדרש:
"בשעה שפתחה הארץ את פיה, היתה מבקשת לבלוע את און שהיה (שוכב) במטה, עמדה אשתו ואחזה במטה ואמרה: ריבון העולמים, כבר נשבע און בשמך הגדול שלא יהיה במחלוקת לעולם, שמך חי וקיים לעולם, אך אם יכפור בשבועה אתה יכול להיפרע ממנו לאחר מכן.
לאחר מכן, און בן פלת, מתבייש לצאת מביתו לאור תמיכתו בעדת קורח וגם כאן אשתו מתערבת ודוחפת אותו לפעול:
"אמרה לו לאון: קום צא! אמר לה: מתבייש אני ממשה רבנו, אמרה לו אני אצא עמך, מיד יצאה ועמדה לפני משה, ברח משה ממנה, כשנעמדה היתה צווחת ובוכה, אמר משה: מה טיבה של אשה זו? אמר לו: רבנו כך וכך היה מעשה, הלך עמה לביתה ועמד על הפתח וקרא לאון בן פלת ואמר לו: המקום ימחול לך".
יש מכאן לימוד חשוב לכל מערכת יחסים, זוגית בפרט וכל מערכת בכלל.
דבר ראשון, אם אתה חושב אחרת אל תמנע מלהביע את דעתך, גם אם היא לא מוסכמת על הצד השני, ההתעקשות על דעתך, היא לטובת שניכם.
דבר שני, חשוב לדעת להקשיב, לא להתעקש, אלא לכבד את הצד השני במערכת היחסים, ולהיות קשוב ופתוח, למרות שבשלב ראשון אתה בטוח שכל האמת איתך.
במערכת יחסים עמוקה, יש מקום לדיון וויכוח, עם כבוד הדדי והקשבה אמיתית.
ואז השלם גדול מסך חלקיו.
אבל יש כאן עוד נקודה משמעותית, אשתו של און בן פלת, מוכיחה לא רק את חכמתה, אלא גם את אהבתה, היא לא רק אומרת את דעתה, היא מוכנה למחול על כבודה וצניעותה כדי להציל את בעלה, היא מחזיקה במיטה ועלולה להיבלע עימה, כדי שבעלה יינצל.
יש כאן יסוד חשוב מאד, כדי שתהיה קבלה הדדית והקשבה אמיתית, חייבים שני הצדדים לחוש שיש אהבה אמיתית ועמוקה.
ולסיום נוסיף עוד הבנה קטנה מתוך הדברים, שאנו רואים אנשים שפועלים הרבה מאד פעמים מה שמניע אותם זה סביבתם, און בן פלת אשתו הוציאה אותו מן המחלוקת, אך מי שהכניס על פי חז"ל את קרח למחלוקת זו אשתו, וכך אומרים חז"ל בתרגום קל – אשתו של קרח אמרה לו: ראה מה שעושה משה, הוא — הריהו מלך, את אחיו עשה כהן גדול, את בני אחיו — עשה סגני כהונה, אם באה תרומה, אומר הוא שתהיה לכהן, אם בא מעשר ראשון שמקבלים אתם, הריהו אומר: תנו אחד מעשרה לכהן. ועוד, שגזז את שערותיכם ומגלגל אתכם כמו רעי, כאילו עין נתן בשערותיכם, ורוצה שתהיו מגולחים ולא יפים. אמר לה קרח: הרי הוא גם כן עושה כך, שגילח את כל שערו כשאר הלויים. אמרה לו: כיון שכולם לגדולתו שלו, הוא גם כן] בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים", ואינו נפגע כל כך,
ועוד אמרה לו: שאמר לכם עשו תכלת בציצית, אם עולה על דעתך, סבור אתה משה כי תכלת חשובה למצווה — הוצא גלימות שכולן תכלת, וכסה את כל בני ישיבתך בגלימות תכלת בלא ציציות ומדוע לא ייחשבו אלה למצווה? אלא בוודאי בודה הוא כל זה מליבו.
כל אחד צריך לשים לב, מי הסביבה שלו ולאן היא מקדמת אותו.
יהי רצון שנזכה להיות סביבה תומכת ומקדמת לאור וטוב!
