כאשר החבר בוויכוחו עם הכוזרי מתחיל לספר את שבחי עם ישראל וגדולתו, אומר לו הכוזרי:
אָמַר הַכּוּזָרִי: הִזָּהֵר הֶחָבֵר שֶׁלּא תִטֶּה בְסִפּוּר שִׁבְחֵי עַמְּךָ וְתַעֲזב מַה שֶּׁנִּתְפַּרְסֵם מִמִּרְיָם עִם אֵלֶּה הַמַּעֲמָדות, כִּי שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּתוךְ זֶה עָשׂוּ עֵגֶל וַעֲבָדוּהוּ מִבִּלְתִּי הָאֱלוקים.
ובאמת על פניו חטא העגל הוא חטא נורא ואיום, ובייחוד בעיתוי שלו, אחרי כל ניסי יציאת מצרים, קריעת ים סוף, עמוד הענן ועמוד האש, המן והבאר, ועל כולם מעמד הר סיני, אז עם ישראל נופל וחוטא? – איך אפשר לומר שהעם הזה הוא עם גדול?
אך האמת היא שהתמודדות עם יצרים, וגם נפילות קשות לא מעידים על אי גדולה!
להיפך ככל שאדם יותר גדול, ככל שעם יותר גדול יש לו כוחות אדירים בתוכו, כוחות שיכולים להרים אותו לגבהים אדירים ולהוריד אותו לשפל נורא!
חז"ל אומרים שעם ישראל הם העזים שבאומות, כלומר, מדובר בעם עם עוצמות חיים אדירות.
תנא משמיה דרבי מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין, תנא דבי ר' ישמעאל: 'מימינו אש דת למו', אמר הקב"ה ראויין הללו שתנתן להם דת אש, איכא דאמרי: דתיהם של אלו אש שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם…
לעם ישראל יש כוחות אדירים, התורה היא היכולה בתהליך ארוך ומורכב לקחת את העוצמות האדירות האלה, ולהפוך אותן לאש קודש!
אחד המכתבים המופלאים של בעל ה'פחד יצחק', הרב יצחק הוטנר, מחדד את הנקודה הזאת:
אהובי וחביבי, שלום וברכה!
מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי…
רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בבית השם". שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חופשי"…
אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב.
באנגלית אומרים – Lose a battle and win the war – דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך.
החכם מכל אדם אומר "שבע יפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע יפול צדיק, מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע הנפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע.
הצדיק איננו האיש שאין לו נפילות ויצרים, אלא זה שיודע להילחם שוב ושוב ובסופו של דבר לנצח, מי שאין לו מאבקים קשים, מאבקים שלעיתים הוא לא מצליח לנצח, זה אומר שיש לו פחות עוצמות וכוחות!
הכוח המיוחד של האדם הוא הבחירה ודווקא שיש יצרים מורכבים וקשיים, אז כוח הבחירה בא לידי ביטוי.
אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים.
דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים
אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא שבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.
הנך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל. אבל חבל, כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש?!
מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא, הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של "סוף הכבוד לבוא". אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור: שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? – הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש.
מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה הייתה לי הכוונה אלא לקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.
אתה הוא השתול בבית השם!
בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך
יצחק הוטנר.
אני חושב שהדברים האלה צריכים להיות חרותים על לבבנו, ברמה האישית וברמה הלאומית, איך העם הזה מחד יש בו מחלוקות שקורעות את הלב, ומאידך אחדות וחיבור מופלא במלחמה, איך העם הזה יודע לפגוע כל כך בערכים המקודשים של המחנה שאיננו משתייך אליו, ומאידך להיות בעל חסד אדיר, עם נתינה אינסופית ואהבה בוערת?
זה שני הצדדים של אותו המטבע, שני הצדדים של כוחות אדירים בעם המופלא הזה.
יהי רצון שנזכה לקחת את האש האדירה שיש בנו, להפוך אותה לאש קודש, לאש תמיד שתוקד על המזבח ולא תכבה, שתאיר את העולם כולו באור ה'!
