בתחילת הפרשה שלנו אנו נפגשים עם מותה המצער, ועל פי המדרש הטרגי של שרה אימנו.
כפי שמספר המדרש:
… כיון שחזר יצחק אצל אמו…אמר לה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות … ובנה מזבח … ועקדני ונטל את הסכין לשחוט אותי … אמרה: וי על בן הדויה! אילולי מלאך מן השמים כבר הייתה שחוט?
באותה שעה צווחה שרה ששה קולות ווי כנגד שש תקיעות. לא הספיקה לגמור את הדבר עד שמתה.
והדבר הראשון שאברהם אבינו עושה לאחר הדאגה לחלקת הקבר, קבורתה והספדה, זה לשלוח את עבדו נאמן ביתו להביא אישה ליצחק בנו.
במילים אחרות, אברהם אבינו אחרי האבל והכאב, ההספד והקבורה רוצה להגביר חיים, אחרי המוות והאובדן, התפקיד שלנו להרבות חיים.
להקים משפחות, להיות שותפים עם הקב"ה בהבאת ילדים לעולם, אחרי המכה הנוראה והכאובה שחטפנו, אם כל משפחה שמרגישה שיש לה כוחות להביא עוד חיים לעולם, ולחנך את הילד, לחיבור לעם ולארץ, לתורה ולאמונה, תחליט להביא חיים, כנגד דממת המוות יתמלא העולם בקולות של חיים.
להרבות בחיים זה אומר גם להרבות בעשיית הטוב ובלימוד התורה, שגם היא מכונה חיים – כי הם חיינו ואורך ימינו.
להגביר את החיים זה אומר גם להגדיל ולהרחיב את החיבור וההתיישבות בא"י, שמכונה ארץ החיים.
יש שרוצים לומר אולי יותר בטוח לחיות בחו"ל, כי כאן אנו נפגעים, אבל כפי שכותב הרב אביגדור עמיאל בשיחתו ביוה"כ:
״ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה׳ עליכם״. כלומר, שאף על פי שקרה האסון דווקא באהל מועד ודווקא בקרבתם לפני ה׳, אל יפול לבבכם, אל יבא מורך ברוחכם ואל תבוא בלבכם, חלילה, שום מחשבת פיגול לאמר לרוץ מן הסכנה ולצאת מאהל מועד, אלא שאדרבא ואדרבא עליכם לעבוד את עבודת הקודש עוד ביתר שאת ויתר עוז ולבלי לצאת אף לרגע אחד מפתח אהל מועד.
״פן תמתו״, כאותו המשל שהשתמש בו ר׳ עקיבא להשיב לפפוס בן יהודא, ״משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם, מפני מה אתם בורחים? אמרו לו מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם, אמר להם, רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתכם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתיראים במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה״. ור״ע השתמש במשל הזה כדי להשיב לפפוס בן יהודא הנ״ל, שכשראה שר׳ עקיבא מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה פנה אליו בטענה ״עקיבא אי אתה מתירא מפני המלכות?״ והנמשל הוא ״אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבין ועוסקים בתורה שכתוב בה כי היא חייך ואורך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה״
ואמנם גם התורה וגם ארץ ישראל שתיהן נקנות כידוע על ידי ייסורים, וגם בנוגע לארץ ישראל יתאים המשל הנ״ל, להשיב כלפי אלה המוגי לב והפחדנים שמשתמשים בדמי בני ציון היקרים שנשפכו כמים להמס את לב העם ולהראות לו את האכזבות שהביאה לו ארץ ישראל. ולאלה אנו משיבים גם כן את אותו המשל הנ״ל, כי כשם שכתוב בתורה: ״כי הוא חייך וארך ימיך״, כך כתוב גם כן בנוגע לארץ ישראל ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ד׳ לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ״.
ודוקא עכשיו, ״אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד׳״, עלינו לשמוע את קול השי״ת האומר ״ומפתח אהל מועד לא תצאו, פן תמתו, כי שמן משחת ד׳ עליכם״. ואם גם בארץ ישראל גדולה הסכנה, וכהנה וכהנה תאכל החרב, אבל ארץ ישראל נקנית גם כן על ידי יסורין, וסוף סוף כאן בארץ ישראל הוא ״מקום חיותנו״, וכאן ״שמן משחת ד׳ עליכם״.
להגביר חיים זה אומר להעלות את האחדות בעם ישראל, ולגלות שעם ישראל חי, בעוצמה אדירה ובחיות שאין כמותה!
וגם כאן נביא את דברי הרב עמיאל שלמרות שנכתבו לפני כמאה שנה, כל כך רלוונטיים לימינו:
מה מלמדות אותנו המאורעות האחרונות
…למרות מה שהמאורעות הנוראות הללו קרו בחודש אב (פרעות תרפ"ט), אבל כשאנו מסתכלים בדבר היטב, אנו רואים כי, כל זה היה רק מסובב מהיום הכיפורים של אשתקד ביום שחדרו שוטרים נכרים לפני ולפנים של מקום מקדשנו ובידיהם הגסות, ידי עשו הרשע הרסו ביד חזקה ובזרוע נטויה את המחיצות שהקימו שם אצל הכותל המערבי.
ואמנם ״הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו״. בכל זאת אולי גם כן אצבע אלוקים היא להראות לנו את כל הנוראות שמביאות לנו כל המחיצות של ברזל שאנו מקימים בעצמנו כדי להפריד בין הדבקים לעשות פירוד בין בני אברהם יצחק ויעקב, ועד מתי תהיינה לנו המחיצות האלה למוקש?
אגדה נפלאה מספרת לנו, כי האשמדאי ברצותו להתלוצץ בשלמה המלך הביא לפניו אדם אחד שיש לו שני ראשים ונשא אשה והוליד בנים כיוצא בו, וכשבאו לחלוק בנכסי אביהם, ושאל מי שיש לו שני ראשים יקח שני חלקים.
והשיב לו החכם מכל אדם, שלזו יש עצה פשוטה ליצק מים רותחין על ראש אחד ואם ירגיש גם השני בזה סימן הוא, שבאמת שני הראשים רק חד הוא.
ואמנם כן הוא גם כן עם עם ישראל, שלכאורה בכל מקום שאנו פונים הננו רואים שני ראשים לפנינו, שכל אחד סותר את מה שהשני חושב ועושה.
אבל סוף כל סוף הננו רואים, שהננו אחים לצרה ובבוא צרה לחלק מאחינו אף בקצה העולם, מרגישים אנו זאת כולנו מסוף העולם ועד סופו, ובפרט אם יקרה איזה מקרה בלתי טוב בארץ ישראל, שעיני כל ישראל אליה נשואות, שכל האומה כולה מזדעזעת מכף רגלה ועד קדקדה, זהו סימן בולט, סימן מובהק, שבאמת לא שני ראשים לפנינו, אך ראש אחד.
ואמנם ״אין עושין נפשות לצדיקים דבריהן הן זכרונן״, והמצבה היותר מפוארה שאפשר לנו להקים על אלה הקדושים והטהורים, תהיה בזה, שלא נצטרך לעתיד לבני בניו של עשו הרשע שיבטלו את מחיצותינו, אך אנו בעצמנו נבטל את כל המחיצות המפרידות בינינו ועושות בנו שמות נוראות.
גם אנו צריכים להרבות באחדות, ואכן בימים אלו יש התעוררות עצומה של אחדות וערבות הדדית.
ואי אפשר לא להביא את דבריו המופלאים והנוראים של הרב חרל"פ:
פזורים הם ישראל ופזורים הם במהלכיהם, אבל אם מתעללים בדמם של ישראל מזדעזעים כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם. הדם הוא הנפש, ונפש ישראל טהורה היא.
ואז האחדות הנעלמת יוצאה ממחבואה וקוראת לאחוד: “לכו ונלכה יחד באור ה'!
והזעזוע היא היא ההקמה לתחיה, והיא היא התחלת החזרה לתשובה המלאה.
גדולה היא השעה, שעת הרת עולם היא זו, אל להקטינה אל להחמיצה!
אל ליפול ברוח ואל ליפול ביאוש! כל יאוש הוא רעל.
יסודה של גלות הוא יאוש…יסודה של גאולה היא ההתעודדות והחזרה למקוריות,
ומקור ישראל אינו אלא 'במקהלות ברכו אלוקים ה’ ממקור ישראל', 'רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה'!'
יקום ישראל כאיש אחד חברים, יחיה על אידיאליו האלוקיים לפלס נתיב לאור תורתו, ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם.
ואף משמים עליון ייתן קולו, בנים אהובים וחביבים המו מעי ולבי עליכם, לבי לבי על חלליכם.
שובו אלי ואשובה אליכם, כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות.
תפקידנו בימים אלו, אחרי איבוד החיים, להרבות בחיים!
