אנו עומדים לקראת ראש השנה, וכל מי שיש לו לב רגיש, חש את גדולת הימים, את משמעות הימים היקרים שאנו נמצאים בהם.
מנהג קדום מימי הגאונים לומר סליחות, הספרדים כבר החלו לומר את הסליחות מתחילת חודש אלול והאשכנזים מצטרפים במוצאי שבת.
התקנה נועדה לעורר אותנו, על ידי תוספת התפילה, שלא קיימת בימים הרגילים, בימי השגרה, לכן מסביר הרב עמיטל שגם הזמן שנקבע לסליחות הוא זמן שרוב האנשים לא ערים, אחרי חצות הלילה או באשמורת הבוקר, לעורר אותנו להבין שצריך התעוררות, צריך התבוננות מיוחדת בחיינו בימים אלו.
הדין בראש השנה, הוא על החיים, לא על פרט זה או אחר, אלא על החיים, 'ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו'.
ולכן הבירור הראשוני צריך להיות מהם החיים?
מו"ר הגר"א מלמד כותב על כך בפניני הלכה ימים נוראים:
כלל השכר נקרא 'חיים', וכלל העונש נקרא 'מוות'. חיים פירושם קרבה והתחברות לה' מקור החיים, שעל ידי כך האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם הבא. וכיוון ששורש כל הטובות והתענוגים שבעולם הזה נובעים מהחיים שה' משפיע לעולם, השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג. וזהו שאמרו חכמים: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". וזאת משום שבעולם הבא יכול אדם לזכות ליהנות מזיו השכינה ולהתענג על ה' והחיים שבו מתגברים ומתעצמים לאין שיעור. ואילו בעולם הזה, האורה האלוקית מגיעה אלינו דרך מסכים בצמצום גדול. ואע"פ כן, על ידי הדבקות בה' בלימוד התורה וקיום המצוות, יכול אדם לזכות גם בעולם הזה למעין עולם הבא, ולהתענג על הדבקות בה'.
לעומת השכר שנקרא 'חיים', השם הכללי של העונש הוא 'מוות', שפירושו ריחוק ממקור החיים, שגורם להתגברות הצרות, עד מיתת הגוף בעולם הזה וייסורי הנשמה בגיהנם.
חיים הכוונה דבקות בה', הדין הוא כמה האדם דבוק בחיים, חיים הם לא המדדים החיצוניים של דופק ונשימה או פעילות מוחית, חיים הם דבקות בה', חיבור לנצח.
הגמרא בכתובות אומרת:
אמר רבי אלעזר: עמי הארצות אינן חיים שנאמר 'מתים בל יחיו וגו". תניא נמי הכי: 'מתים בל יחיו' – יכול לכל? ת"ל 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. אמר ליה רבי יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב (כלומר הקב"ה לא רוצה שתנתק את עמי הארץ מהחיים) אמר ליה: מקרא אחר אני דורש דכתיב: 'כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל' כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער (על אמי הארצות) אמר ליה: רבי מצאתי להן תקנה מן התורה 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום' וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב 'כי ה' אלהיך אש אוכלה'? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר: 'לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו' – וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
רבי אלעזר דורש שעמי ארצות אינם חיים, אך רבי יוחנן לא יכול לקבל את הניתוק של עמי הארץ מן החיים, לכן רבי אלעזר מחפש פסוק המלמד שגם עמי ארצות חיים, והוא מוצא את הפסוקים המדברים על דבקות בה' שפירושה המעשי הוא דבקות בתלמידי חכמים השייכת גם לעמי הארץ.
יש לעיין בגמרא זו, כותב הרב יהושע וייצמן, מדוע בחרה הגמרא דווקא בשני פסוקים אלה שעוסקים בדבקות, מתוך פסוקים רבים המדברים על ענין זה.
נראה שהגמרא מחפשת פסוקים, המלמדים שדבקות בה' ודבקות בתלמידי חכמים נותנים חיים, ולכן הביאה פסוקים המורים זאת:
ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום.
לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם.
שני פסוקים אלה מלמדים אותנו, כפי שכתבנו כי הדבקות בה' היא החיים לאדם.
הדבקות נותנת תוכן לחיים, נותנת משמעות לחיים, חיים ללא דבקות אינם נקראים חיים. 'רשעים בחייהן קרויין מתים', שכן החיים אינם רק חילופי חומרים וזרימת דם. חיים הם הקישור אל העולם הרוחני בעולם הזה, קישור הנותן תוכן ומשמעות לגוף החי. על כן גם עמי הארצות, שאינם עוסקים בתורה, יכולים לתת תוכן לחייהם בכך שישתפו בהם תלמידי חכמים, ובכך יהפכו כל חייהם להיות מקושרים לתורה ולשכינה.
הקישור לעולם הרוחני הוא הנותן חיים לאדם. אדם שאיננו מקושר לכך, שנשמתו אינה משפיעה על מעשיו – חייו אינם קרויים חיים. החיים אליהם אנו מתפללים הם חיים המחוברים לנצח, חיים מלאי משמעות אלוקית ואין סופית, אלו חיים.
ואי אפשר לוותר על דבריו המאירים של אור העולם, הראי"ה קוק, בהקדמת שבת הארץ:
"מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלהִֹים קְרֹבִים אֵלָיו!" – סְגֻלָּתָהּ שֶל כְּנֶסֶת־יִשְָׂראֵל הִיא, שֶׁהִיא מִסְתַּכֶּלֶת עַל הַהֲוָיָה כֻּלָה בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה שֶׁל קֹדֶשׁ: בְּכָל עֹז־חַיֶּיהָ הִיא מַכֶּרֶת, שֶׁהַחַיִּים שָׁוִים הֵם אֶת עֶרְכָּם רַק בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהֵם אֱלהִֹיִּים, וְחַיִּים שֶאֵינָם אֱלֹהִיִּים אֵינָם שָׁוִים לָהּ מְאוּמָה. הִיא יוֹדַעַת עוֹד, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין חַיִּים אֶלָּא אֱלֹהִיִּים, וְחַיִּים שֶׁאֵינָם אֱלֹהִיִּים אֵינָם חַיִּים כְּלָל, וְהַיְּדִיעָה הַזֹּאת, הַמֻּנַּחַת בְּעֹמֵק תְּכוּנַת נִשְׁמָתָהּ, מַטְבַּעַת עָלֶיהָ אֶת חוֹתַם־עֶרְכָּהּ הַמְּיֻחָד לָהּ, הַמֻטְבָּע עַל כָּל יָחִיד וְיָחִיד מִיחִידֶיהָ. כִּי אוֹרוֹ־וְיִשְׁעוֹ שֶׁל הַיָּחִיד תְּלוּיִים הֵם בְּמִדַּת יְדִיעָתוֹ אֶת הִתְעַמְּקוּתוֹ וְהִתְבַּלְּטוּתוֹ שֶׁל הַחוֹתָם הַכְּלָלי הַזֶּה, שֶׁל הַכָּרַת עֵרֶךְ הַחַיִּים רַק בֶּאֱלֹהִיּוּתָם, בְּתוֹךְ עֹמֶק נִשְׁמָתוֹ. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלהֵֹיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" –
הַחַיִּים, ע"פ עֵרֶך הָאֱלהִֹיּוּת שֶּבָּהֶם, אֵינָם מִתְגַלִּים אֶל הַיַּחִיד אֶלָּא בְּאוֹתָהּ מִדָּה, שֶׁהוּא מִתְאַמֵּץ לִהְיוֹת נִשְׁאָף בְּכָל הֲוָיָתוֹ בְּתוֹכִיּוּתָהּ שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה, לִהְיוֹת מֻזְהָר מִזֹהַר נִשְׁמָתָהּ־הָעֶלְיוֹנָה, הַחַיָּה וְקַיֶּמֶת בְּהַכָּרַת הַיְקַר הָאֱלֹהִי שֶל הַחַיִּים מִתּוֹך פְּנִימִיּוּתָהּ הַכְּלָלִית.
לכן המאמץ שלנו בימים אלה הוא להיות דבקים ה', בתפילה, בלימוד ובמעשה, ובכך כותבים את עצמנו בספר החיים, כדברי ר' יעקב יוסף מפולנאה על מאמר חז"ל ששלושה ספרים נפתחים בר"ה:
הוא על דרך שמפרש בספר הקדוש תולדות יעקב יוסף (פ' פנחס) מאמר חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בר"ה צדיקים גמורים נכתבים ומחתמים לאלתר לחיים…" היינו שפותחים שלשה ספרים חדשים שכל אחד רושם את עצמו לשנה החדשה באיזה שירצה. ואם מקבל עליו לשנה החדשה להיות נמנה בין הצדיקים, ושימלא ייעודו ותפקידו בעולמו מעתה, על ידי זה נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. ובינוניים ורשעים וכו'. היינו אלו שלא מקבלים עליהם למלא את ייעודם ותפקידם בשנה הבאה, ממילא אין להם עוד תפקיד בעולמו
שנזכה לשבת שלום ושנה טובה מאד
