חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

מחמם מים בגז בשבת

שלום יש לנו מחמם מים בגז שאנחנו מכבים לפני כניסת שבת מה קורה במקרה בו שוכחים לכבות אותו לפני שבת האם יהיה אסור שברז המים יהיה על מצב אחר מלבד קרים לגמרי? מה קורה אם הברז פתוח על חמים, ואז נזכרים שהמחמם לא כבוי. האם מותר לסגור את ברז המים (אני מניח שזה גורם לכיבוי להבה במחמם)

אם בכל פתיחה של מים חמים המחמם מתחיל לעבוד – מותר לפתוח רק קרים. אם פתחו את חמים – מותר לסגור בשינוי (פסיק רישא בתרי דרבנן).

אם אין כיבויו חשמלי אלא בעזרת ברזי גז, מותר לסוגרם בשבת.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 17:23:52

ברכות

שלום וברכה! האם יש לברך 'על המחיה' אחרי אכילת חטיף כמו 'כיף-כף'? מדובר בחטיף של 18.5 גרם, אבל נראה שהוא כן בנפח חצי ביצה. על גב החטיף מצוין ש75% זה שוקולד בלבד ו25% זה וופל שוקולד. כיצד ניתן לדעת האם אחוזי הדגן מתוך אותם 25% מגיעים לשמינית סה"כ מתוך המוצר? (והאם החישוב שעשיתי נכון בכלל?)

מכיוון שהשוקולד לא מעורב בתוך הקמח, אינו מצרף לשיעור כזית, ולכן רק אם אכל מהמזונות בלבד שיעור כזית יברך 'על המחיה', ואם לא אכל מהמזונות שיעור כזית, אבל מכלל החטיף אכל כזית יחד עם המזונות – יברך בורא נפשות.

כך מובא בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור:

שיעור ברכה אחרונה בעוגה ופשטידה

טז. עוגה בחושה שכמות הקמח מחמשת מיני דגן שבעיסה לפחות שמינית, כמו ברוב העוגות והעוגיות, כל המרכיבים שנבללים בעיסה מצטרפים לקמח, והאוכל 'כזית' מהעוגה יברך 'על המחיה'. ואם שיעור הקמח פחות משמינית, האוכל 'כזית' מהעוגה יברך 'בורא נפשות'. אמנם לפני אכילתה צריך כמעט תמיד לברך 'מזונות' (להלן יא, ה-ז).

יז. בפשטידה וקציצה שאר המינים לא נועדו רק להטעים את הקמח כבעוגה, אלא יש להם ערך עצמי, ולכן רק אם הקמח מחמשת מיני דגן הוא רוב התערובת, מברכים על אכילת 'כזית' מהפשטידה 'על המחיה'. אבל אם הדגן הוא מיעוט, אין שאר המינים מצטרפים אליו, ולכן רק אם אכל מהדגן עצמו כמות של 'כזית' בזמן של שבע דקות, יברך 'על המחיה', וכגון שאכל שיעור שלושה זיתים בשבע דקות מפשטידה שהקמח שבה הוא שליש מכלל המרכיבים. אבל אם לא אכל כמות כזו, כל שאכל מהפשטידה כמות של 'כזית', יברך 'בורא נפשות'.

יח. עוגה, עוגיות או פשטידה שיש בהן מילוי שאינו מעורב בתוך הקמח, אין הוא מצטרף לקמח. לכן אם אכל מהבצק על כל המרכיבים שבו 'כזית', יברך 'על המחיה' ויפטור את המילוי. ואם לא אכל מהבצק 'כזית', אבל יחד עם המילוי אכל 'כזית', יברך 'בורא נפשות'. לכן לדוגמה, האוכל שני וופלים קטנים יברך 'בורא נפשות', והאוכל ארבעה וופלים יברך 'על המחיה'.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 20:59:29

הלכות שבת

שלום הרב האם מותר בשבת לשטוף את הרצפה ולנגב בסוף עם סמרטוט ללא סחיטה אחכ? אשמח למקור לתשובה. תבורכו.

גם תשובה לשאלה זו מובאת בפניני הלכה פרק טו, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה.

אסור לשטוף במים רצפה (שו"ע שלז, ג; מ"ב ג). ואם נשפכו על הרצפה מים רבים, מותר לגורפם על ידי מגב (שש"כ כג, ז).

כאשר מקום מסוים ברצפה נתלכלך מאוד, כגון שנשפך עליו מיץ, מותר לשפוך עליו מעט מים, ולגורפם אח"כ במגב, או להספיגם בדבר שאין חשש שיבוא לסוחטו (רשז"א שש"כ כג, הערה ל; חזו"ע ח"ד עמ' מט). כאשר כל הרצפה התלכלכה מאוד, המיקל לשפוך על כולה מים ולגורפם, יש לו על מה לסמוך (אול"צ מג, ח).

כדי שלא יגיע אדם לידי סחיטה, אסרו חכמים לקחת בידו דבר שספוג במים והדרך לסוחטו, או להספיג מים רבים על ידי מגבת וכדומה, אלא יספיגם על ידי מספר מגבות שכל אחת תספוג מעט. כמו כן, יכול להספיגם על ידי דבר שאין רגילים לסוחטו מיד כשנספג בהרבה מים, כגון נייר סופג שרגילים לזורקו. ואם אין אפשרות אחרת, ניתן לבצע את פעולת ההספגה על ידי שני אנשים.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 22:15:03

הלכות שבת

האם מותר לרכב בשבת על סקטבורד, או רולרבלייד? בכל גיל?

התשובה לשאלתך מובאת בפניני הלכה שבת סוף פרק כד סעיף י. אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה. וכעת אפשר לרכוש גם את ספר הקיצור לפניני הלכה שיצא לאור.

אופניים קורקינט וסקטים

אסור לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום 'עובדין דחול' (לעיל כב, ח). גם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם. אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שתלת אופן הם אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש הבדל גדול בינם לבין אופניים רגילים, ולכן אין במשחק בהם משום 'עובדין דחול' (שם, 4).

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. מנגד, יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר, וכשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום 'עובדין דחול', שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 22:16:35

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת פקודי – לדעת להוקיר!

השבוע אנו מסיימים את ספר שמות, ספר הגאולה, ספר השראת השכינה בעם ישראל, ועם ישראל אחרי מאמצים נפלאים והתנדבות עצומה זוכים לסיים את הקמת המשכן והשכינה שורה על המשכן ועל עם ישראל.

שמסיימים תהליך, שמגיעים לנקודת הסיום, יש שמיד עוברים לאתגר הבא, עוברים למשימה הבאה, אבל יש חשיבות לסיום, יש ערך לעצירה, לסיכום.

פרשת פקודי היא סוג של סיכום, אחרי התכנון וההתנדבות, אחרי סיכום הנתינה העצומה יש פרץ אדיר של עשיה:

"ויעש בה את אדני פתח אהל מועד.. ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו.. ויעשו… ויעש… וירקעו… עשו לו… ויעשו… וישם… ויעש… וימלאו… ויעשו… ויעשו.. ויתנו… ויתנם… ויעשו… ויעשו…וירכסו…ויעש… ויעשו… ויעשו.. ויעשו…"

והדברים ממשיכים לעוד ועוד עשייה, עד שמסכמת התורה:

"ככל אשר צווה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה"

ואז בסיום מספרת התורה:

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה"

משה בשלב הראשון – רואה, רואה את העשייה הגדולה, רואה את הנאמנות לציווי האלוקי, ומתוך הראיה, מתוך העין הטובה של הרועה הנאמן, משה רבנו מברך את ישראל.

שמסיימים משהו הדבר הראשון שצריך לעשות זה לעצור, להתבונן, לראות מה היה.

כמו שכותב רוני ויינברגר:

להאט. לנשום.
לקחת את הזמן.
אפילו כמה דקות.
לא לעבור אוטומטית לדבר הבא.
להשהות את המרוץ הבלתי נגמר.

בסוף כל יום אני אוהב לקחת את הזמן.
להישען אחורה ו"לסגור את היום".

לחשוב על היום שהיה.
על השיעורים שלמדתי,
הקשיים שחוויתי,
המתנות שקיבלתי,
הדרך שעברתי.
רבע שעה מספיקה.
לעצירה שכזו יש השפעה גדולה.

השלב השני הוא להודות ולברך.

ביום יום, בריצה, בעשיה ובטרדות, אנחנו מתקשים להודות באמת, מכל הלב, אנחנו לא מצליחים להוקיר את האנשים מסביבנו שמתאמצים, שמשקיעים, שנותנים את הלב והנשמה.

אך בסיום תהליך, חשוב מאד אחרי העצירה והתבוננות, להוקיר ולפרגן.

לפעמיים אנחנו לא מבינים שצריך להודות, אפילו אם השני היה 'חייב' לעשות זאת, אפילו אם היה לו אינטרסים, הוא הרוויח מכך כסף או דברים אחרים.

אך שאנו מתבוננים בפרשה, אנו רואים שמשה מפרגן לעם ישראל על בניית המשכן למרות שנצטווו על בנייתו ולמרות שבניית המשכן היא אינטרס מובהק של עם ישראל, בכדי שיזכו להשראת השכינה שתביא להם שפע וברכה.

אחד הדברים החשובים ביותר בחיים הוא להכיר בטוב ולדעת לפרגן.

כפי שכותב הגר"א מלמד, גדול פוסקי הדור, בפניני הלכה ברכות:

"הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. ויסוד זה פשוט כל כך עד שאמרו חכמים, שהתורה לא ציוותה אותנו לברך על הנאותינו כי אין צורך לצוות על כך, שכן הדבר מובן מסברה פשוטה, שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו.

כדי להבין יותר את ערך הכרת הטוב, נפתח בהכרת הטוב שבין אדם לחבירו. אדם שיודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו, הוא אדם עניו, שמכיר בכך שהוא איננו מרכז העולם, ולא הכל חייבים לעזור לו ולהעניק לו מתנות. אך לא די שיכיר טובה בליבו, צריך גם שיבטא זאת במילים של תודה, שעל ידי כך תגדל האהבה שבין מעניק החסד למקבל, והחשק של שניהם לעשות מעשים טובים יתעצם. בנוסף לכך, אדם שרגיל להכיר תודה נהנה ושמח בעולמו, הוא שם לב לכל הדברים הטובים שבחייו, הוא אינו מקבל אותם כמובנים מאליהם, הוא מתפעל בכל פעם מחדש מכל המעשים הקטנים והגדולים שעושים למענו, וכל חיוך קטן ומילה טובה משמחים את לבו.

אבל כפוי הטובה חוטא בגאווה, כאילו הוא האדם החשוב ביותר, וכל השאר חייבים לעמוד לשירותו. בנוסף לחטאו הוא גם לא יהיה מאושר, תמיד ירגיש שלא שרתו אותו כראוי, שלא התייחסו אליו מספיק יפה. והוא גם מזיק לכל הסובבים אותו, מפני שהוא גורם לאנשים טובים להרגיש רע ולהתייאש מלעשות חסד.

ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. הודו לה’ כי טוב – כי לעולם חסדו. רבים יודעים שיש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה’ ברא את העולם ריקה מתוכן, בלא משמעות בונה. ההודאה לה’ היא הביטוי הממשי של האמונה, ועל ידה האדם מתרגל לראות את החסד האלוקי שמלווה אותו תמיד, ומתוך כך הוא יכול להידבק בבוראו, ללכת בדרכיו, למלא את ייעודו העליון ולתקן עולם במלכות שד-י. ואף רבונו של עולם לימד אותנו לראות בטובו של העולם, שנאמר בסוף מעשה הבריאה: “וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד”. שמתוך כך נוכל להתרומם למידה הטובה של ההודאה לה’ ולהידבק בדרכיו.

במידה מסוימת, חטא אדם הראשון התחיל בכפיות טובה. את כל עצי הגן נתן ה’ לאדם הראשון, ורק מעץ הדעת ציווהו שלא לאכול. אילו היו אדם וחוה אסירי תודה על כל הטוב שנתן להם ה’, היו זוכים ליהנות מן העולם, מהעצים הנפלאים ומהפירות הטעימים, ולא היו מתאווים כלל לאכול מעץ הדעת. אבל כיוון שלא הכירו בטובה, כל המתנות הטובות שקיבלו נעשו מובנות מאליהן, ולא מצאו בהן נחת, ורק נשארה להם טינה כבושה, מדוע מעץ הדעת אסור להם לאכול. וכשבא הנחש להסיתם, נפלו וחטאו. גם לאחר החטא המשיך אדם הראשון לכפור בטובה, ואמר: “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל”. מי יודע, אולי אם היה מתוודה ואומר: “אתה ה’ אלוהי נתת לי אשה לשמוח עימה, ואני במקום להודות לך, שקעתי במחשבות אנוכיות ומתוך כך נתקלקלנו וחטאנו”, אולי היה נסלח לו ולא היה מגורש מגן עדן. נמצא אם כן שבאמירת הברכות בכוונה אנחנו מתקנים את חטא אדם הראשון".

אנו מוצאים שמשה רבנו, נזהר מאד בהכרת הטוב אפילו כלפי עצמים דוממים, משה נמנע מלהכות ביאור מפאת כפיות טובה, וכדברי המדרש:

אמר ר תנחום, אמר הקב"ה למשה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת לים, ועפר שהגין עליך ביום שהרגת את המצרי, איני דן שילקו על ידך לפיכך נלקו על ידי אהרן.

היאור והעפר אינם מרגישים ואינם נעלבים. אעפ"י כן, הקב"ה מונע ממשה שילקה אותם, כי כפי שראינו בדברי הגר"א מלמד, כפיות טובה פוגעת באדם עצמו ומשחיתה את מידותיו ולכן יש להימנע מלהיות כפוי טובה גם מול יאור חסר רגשות.

כפי שחושב לדעת להוכיח ולבקר שצריך, יותר מכך חשוב לדעת להודות ולפרגן, להכיר בטובה ולומר אותה.

אנו נמצאים בראש חודש אדר, ובעייני שמחת חודש אדר היא אותה שמחה והודות אדירה שמגיעה בסוף השנה, בחודש האחרון של השנה, אנו רואים את כל התהליכים שעברנו ומודים לה' על הטוב והחסד, וניתנת לנו הזדמנות להודות לחברנו ולשמוח איתם במשלוח מנות, לברך אותם ולאחל להם ברכה והצלחה, לחגוג יחד את השנה הנפלאה שעברנו, היו בה גם קשיים ומשברים, אבל אנו נצבים בסוף ובעיקר מודים, ורואים איך הרבה דברים התהפכו לטובה.

גם לה' אנו מודים שהרי 'קריאתה זו הלילא', קריאת המגילה היא ראיית ההשגחה האלוקית שמלאת חסד, אך לקב"ה אי אפשר לתת, אך הוא מצווה אותנו, דרך חכמינו ז"ל, את החלק שלי, תתנו לעניים, לאביונים ולנזקקים.

יהי רצון שנזכה לראות את הטוב האלוקי השופע עלינו, את הטוב הגדול שניתן לנו על ידי קרובינו וחברנו, ועל ידי כל הסובבים אותנו,  ומתוך העין הטובה להיות מלאי הודאה והוקרה.

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן