אחרי שיעקב קם ממראה הנבואה העליון (שעל משמעותו ועניינו כתבנו בשנה שעברה), הוא מסיק מסקנה מעשית כפולה, "וידר יעקב נדר לאמור אם יהיה אלוקים עימדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים"- אם כל הדברים הללו יקרו אז, ע"פ רש"י, נודר יעקב נדר ש"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך".
כלומר, שתי קבלות מעשיות מקבל עליו יעקב אבינו:
- להקים בית מקדש, או לפחות מקדש מעט, "והאבן הזאת… יהיה בית אלוקים".
- לתת מעשרות. ויש מפרשים מהכפילות של 'עשר אעשרנו' שיעקב מקבל עליו לתת חומש (חמישית) מנכסיו.
וכמובן שהדברים קשורים אחד בשני. עניינו של יעקב הוא חיבור שמים וארץ, דבר המתבטא אף בשמו, 'יעקב'- שאוחז בעקב. סגולתו של יעקב היא להצליח לחבר גם את העקב לקדושה.
ועל פי זה מסביר מחבר הספר 'שם משמואל' מדוע יעקב, בהיותו בבטן אימו, היה מפרכס לצאת כל פעם שעברה רבקה ליד בית הכנסת או בית המדרש. הרי כשהוולד בבטן אימו- נר דלוק מעליו ומלאך מלמדו את כל התורה כולה, ורואה הוא מסוף העולם ועד סופו (נידה ל:), ואם כן מה חסר לו שם שהיה רוצה לצאת?
אלא שיעקב ידע שתפקידו הוא לחבר את העולם הזה עם העולם הבא, ולכן חייב לצאת אל העולם ולפעול בו.
ובאמת זהו תפקידם של ישראל, להישיר את העולם כולו לקב"ה, וזוהי גם סגולתה של ארץ ישראל.
ולכן יעקב נודר להפוך את האבן החומרית לבית אלוקים, כי זוהי היכולת המיוחדת שמופיעה כאשר עם ישראל נמצאים בארץ ישראל, שאבנים הופכים להיות 'בית אלוקים'.
מתוך כך אנו גם יכולים להבין את הקבלה השנייה שיעקב מקבל על עצמו, ונקדים לכך שעל מנת שיוכל האדם להשתתף בפלא הזה של הפיכת גושי עפר לגילוי כבוד ה' הוא חייב לדעת להציב באופן ברור את הקודש מעל החול, שרק מתוך כך החול מקבל את תפקידו. דווקא מתוך כך שהאבנים רוצות, מתווכחות ומשתוקקות שעליהם יניח הצדיק את ראשו, זוכות האבנים להפוך להיות מצבה ואח"כ אף להתעלות ולהיות בית אלוקים.
כשבספר מסילת ישרים רוצה המחבר לתת דוגמא כיצד הצדיק מעלה עימו את כל העולם הוא מביא את הדוגמא הזאת, וזו לשונו:
"ואם תעמיק עוד בעניין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הינה הוא עומד בשיקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הינה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עימו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עימו. כי הינה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כעניין…. אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו: אמר רבי יצחק, מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והייתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו".
כלומר, רק כשמבינים מה משמש את מה, מה עיקר ומה טפל, רק אז גם הטפל מקבל את תפקידו, ורק אז גם החול מתקדש ומתעלה. וזהו עניינו של המעשר, שראשית החומריות ניתנת לקדושה, כי היא המטרה של כל היצירה החומרית. וכפי שמצאנו, באופן נפלא, עוד אצל יצחק אבינו עליו נאמר "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" ומפרש רש"י "שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה", ושואל רש"י בשביל מה אמדו כמה אמורה השדה ליתן, ומביא בשם חז"ל "ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה". כלומר, יצחק אבינו רצה לתת מעשר עוד לפני שהשדה נותנת את פירותיה.
ולעניות דעתי, כוונתו הייתה לומר שכיוון שהמעשר הוא מטרת כל התבואה- אזי ראוי להקדימו כדי להורות מהו העיקר ומהו הטפל. ובזכות זה זכה לברכה עצומה.
ויעקב אבינו ממשיך עניין זה ומבטיח לעשר את כל אשר ייתן לו הקב"ה.
ויהי רצון שנזכה כולנו ללכת בדרכם של האבות, לקדש את החול על ידי העמדת הקודש במקום הראוי לו ועל ידי כך יזכה החול להתקדש. וכמובן שזהו גם המקום להתחזק בנתינת מעשרות, ומי שראוי לכך- חומש, כי הנתינה הזאת נותנת משמעות לכל עבודתנו ולכל יצירתנו החומרית.
